אצל מי האיר יחוד ה' האמיתי?

עניין יחוד ה' האמיתי האיר בכחותיהם הגלויים של האבות. האבות היו בביטול מוחלט לבוראם לא רק באמונתם, בדעתם ובשכלם, אלא שבכל אבריהם – ולא רק באברים העוסקים במצוה, וכל ימיהם – בכל עת ובכל שעה לא הפסיקו מלהתקשר לרבון העולמים. הם היו בבחינת מרכבה לאלוקות, כמו מרכבה הבטלה לרוכב.

גם נביאי ישראל אחריהם היו בביטול תמידי לה', דהיינו, מרכבה לאלוקות. המלה אחריהם מציינת שאחרי האבות גם הנביאים היו בביטול תמידי; ובעומק יותר, מאחר שהאבות פתחו את הצינור לעבודת הביטול, גם הנביאים היו בבחינת מרכבה. אם כי הביטול במציאות אינו שוה אצל כולם. הדבר תלוי במדרגת נשמתו והשגתו של כל אחד, דהיינו, במקור הנשמה ושרשה, ולפי ערך המוחין לאחר שהתלבשו בגוף. כך זכריה היה מרכבה בעולם העשיה, ישעיה היה מרכבה בעולם היצירה ויחזקאל היה מרכבה בעולם הבריאה.

אם כי מדרגת משה עולה על כל הנביאים, שעליו נאמר: שכינה מדברת מתוך גרונו (זהר פנחס רלב א), שבטל לגמרי לשכינה – ולא שגרונו בטל אל דבורו כמו אצל כל אדם, אלא גרונו בטל אל הדבור מבחינת התלבשות השכינה בהשגתו, עד כדי התאחדות עמו. כך שאין הוא מעביר בדבורו את דבר ה', אלא השכינה מדברת מתוך גרונו. ואמנם אצל הנביאים הדבור העליון התלבש בקולם ובדבורם, וכך התגלה. אך למשה אין קול ודבור משלו – משה התעצם עם השכינה והיא מדברת ישר מתוך גרונו (ראה אגרת הקודש כ"ה).

יחוד ה' במעמד הר סיני

האבות היו מרכבה לאלוקות כל ימיהם לעולם. עם ישראל זכה למשהו מעין זה בזמן מתן תורה, כשה' ירד על הר סיני, והיה חיבור עליונים ותחתונים. במעמד הר סיני ה' דיבר עם עם ישראל פנים בפנים, ואז האיר שרש נשמתם בתוך הנשמה שבגוף, והתעלתה הנשמה שבגוף והרגישה את אשר מרגישה הנשמה בשרשה, וכך חשה את אחדות ה' האמיתית. אם כי גילוי זה של וירד ה' על הר סיני (שמות יט כ) – שאור אין סוף ב"ה היה בגילוי ממש למטה – לא נקלט אצלם באופן של "התיישבות". הם לא יכלו לסבול את זה ולהישאר כך בתמידות, כי גופם לא היה כלי לזה, ולכן על כל דבור פרחה נשמתם. גם המציאות הגשמית התבטלה ממציאותה בזמן מתן תורה, כי לא יכלה להכיל את אור האין סוף, לכן העולם הזדעזע.

בניגוד לכך, משה רבינו שנשמתו מחכמה דאצילות, לא התקשה לקבל גילוי זה, כי עיקר גילוי אור אין סוף באופן זה של פנים בפנים הוא בחכמה עילאה. מה שאין כן, ששים ריבוא נשמות ישראל שרק שרשם בחכמה דאצילות, התקשו לקבל גילוי זה (לקו"ת במדבר יד א).

שכינה במשכן

על כן, כדי שיאיר היחוד העליון וייקלט בכחות הפנימיים של עם ישראל, כדי שיתגלה היחוד העליון בפנימיות הנפש – ציוה ה' לעשות לו משכן ובו קדשי הקדשים להשראת השכינה. וכמו שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח). שלכאורה, איך זה יתכן, והלוא השמים ושמי השמים אינם מכילים את הקב"ה, כפי שאומר שלמה המלך בתפילתו. ועוד, כמו שאמרו חז"ל, הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (בראשית רבא סח י), ואיך המשכן הגשמי והמוגבל יכול להיות כלי לאלוקות? התשובה לכך היא, כי זה רצון ה', והוא כל יכול – יש לו כח בגבול כשם שיש לו כח בבלי גבול, כי הוא שלימות הכל.

אם כן, עיקר הכוונה בבניית המשכן הוא שיהיה האלוקות בגילוי ובאופן פנימי. שתהיה השראת השכינה בדומה לגילוי האלוקי במעמד הר סיני (אף שהיו במשכן ובמקדש גם עבודות אחרות רבות ומגוונות: קרבנות, עליה לרגל, שירת הלויים וכו').

המשכן הפרטי לה' אצל כל יהודי

במתן תורה לא יכלו לסבול את הגילוי של אור האין סוף ופרחה נשמתם, ולכן נצטוו לעשות משכן ובו קדש קדשים להשראת השכינה. ובימינו שאין לנו בית מקדש, ואין לנו ה"כלים" הנפשיים להיות מרכבה לאלוקות כמו האבות, כל יהודי יכול לעשות משכן ומכון לה' על ידי קביעת עתים לתורה. כי בימינו אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה, שבהלכות הערוכות לפנינו מלובשים רצון ה' (פסק ההלכה) וחכמתו ("שכל" ההלכה).

אם כן, בימינו הארבע אמות של הלכה הם המשכן והמכון לה' ית', כי בהלכה מלובש רצון ה' וחכמתו, ועל ידה מתגלה יחוד ה' בפנימיות כמו בקדש הקדשים שבמקדש. שההלכה נמשכת משם ה', וכמו שאמרו רז"ל על דוד המלך: וה' עמו (שמואל א מז יח) – שהלכה כמותו (סנהדרין צג ב). ההלכה היא האמת של התורה, ובאמיתתה של תורה זוכים לגילוי אמיתת ה' יתברך, כי ה' נמצא תמיד בתורה, ואורייתא וקוב"ה כולא חד.

ומכיון שבית המקדש הוא מעשה ידי אדם, והתורה היא מקדש ה' ומאתו בלבד, יש לתורה אפילו מעלה יתירה על המקדש, שלומד התורה מתאחד כולו בחכמת התורה, ובחינת קדש הקדשים מאיר בו בגילוי ובפנימיות יותר.

[ואיך עושים לה' דירה על ידי ד' אמות של הלכה?

ד' אמות הן כנגד ד' אותיות שם הוי'. על פי האר"י הקדוש, הלכה – ראשי תיבות: הריעו לה' כל הארץ (תהלים צח ד, ק א). הריעו, מלשון, תרועם (=תשברם) בשבט ברזל (תהלים ב ט) – שעל ידי ההלכה שוברים את הטבע ואת הארציות, את הגבולות והמיצרים. יוצאים ממצרים, ועושים לה' דירה בתחתונים. כי המצוות שהן ההלכה למעשה, הן הכלים לרצון ה' – אברים דמלכא. שעל ידי המצוות תופסים וממשיכים את רצון ה' ממש. על ידי מצוות האדם מתבטל לה' שלא בערך לביטול שמצד הנשמה, שהתלבשה בגוף ונעשתה "נברא", "ישות" ו"מציאות". ואין הקב"ה שורה אלא אצל מי שבטל אליו. זהו כוחה של מצוה שמחברת בין העולם הגשמי לרוחני, בין הגבול לבלי גבול, ועל ידה נעשים שותפים להקב"ה בעשיית העולם כולו לבית מקדש, בו שוכן ה' בגילוי.

אם כי ההדגשה כאן היא על תורה והלכה, ולא על מצוות. על מצוות ראה בסעיף הבא – "גם עסקי משא ומתן מכון לשבתו"]

יהודי המעמיק מחשבתו ביחוד ה' יתברך, ורואה שלמרות התבוננותו ביחוד ה', אינו יכול להיות בטל במציאות לגמרי מפאת פחיתות שכלו ושרש נשמתו, כי הוא עדיין חושב עצמו למציאות. ואף אם נדמה לו שהוא בטל בזמן התפילה, הרי זה לא ביטול במציאות וגם ביטול ה"יש" אינו אמיתי ממש, כי זה חולף אחר התפילה; זאת עליו להשיב אל לבו, אמנם השיג את עניין יחוד ה' לפי מדרגת נשמתו והשגת שכלו, אך אלה קטנים מדי מלהיות מרכבה ומשכן ליחודו ית'; שאין זו השגה אמיתית, ואינה דומה כלל להשגת האבות והנביאים. לכן עליו לעסוק בתורה או בדרך קבע, כמו שכתוב: והגית בו יומם ולילה (יהושע א ח), או בדרך עראי לפי אפשרויותיו. ולפחות עליו לצאת ידי חובה על ידי לימוד פרק אחד בשחרית ופרק אחד בערבית, או אפילו פרק אחד בשחרית בלבד. כי גם בקביעות עתים מינימאלית זו, הוא זוכה להיות אושפזיכן לגבורה – הוא זוכה להיות מארח של הקב"ה בבית המקדש הפרטי שלו, שזה הוא בעצמו – הוא עושה לה' משכן בתוכו. וכשמדבר דברי תורה – שכינה מדברת מגרונו. ועוד הוא חושב לעצמו ומקבל החלטה טובה, שאם ה' ירחיב לו עוד, ויהיה לו זמן פנוי לעסוק בתורה על ידי שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים – הוא יקדיש יותר זמן ללימוד תורה, עד לכל היום כולו. ומחשבה טובה – הקב"ה מצרפה למעשה (קדושין מ א) – שנחשב לו כאילו עשאה, אף שזה לא נעשה עדיין בפועל. ומדוע? בזכות מעשה הצדקה, כפי שיבואר להלן.  

גם עסקי משא ומתן מכון לשבתו

מצות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות – כי ממונו של אדם, שיגע ונתן נפשו כדי להשיגו,  מעמידו על רגליו ונותן לו חיים. לכן גם על ידי מתן צדקה אפשר להתיחד עם ה' ולהידבק בו; כשהיד הנותנת צדקה מתחברת עם מדת החסד שלמעלה – חסד דרועא ימינא (תיקוני זוהר, תיקון א). שהרי הוא נדבק במדותיו של הקב"ה: מה הוא רחום, אף אתה היה רחום, מה הוא גומל חסדים, אף אתה היה גומל חסדים (שבת קלג ב). ואפילו כאשר אדם נותן מיגיעו רק חומש לצדקה, הרי שהחומש מעלה עמו את כל הארבע ידות להיות משכן לה', מכון לשבתו. כי מצות צדקה שקולה כנגד כל הקרבנות (סוכה מט ב, בבא בתרא ב א), וכידוע, תפקיד הקרבנות לפעול עליה בעולם, ורזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף (זהר ח"ב רלט א, זהר ח"ג כו ב). לכן אנו מתפללים בכל אחת מתפילות היום: שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, כדי שנוכל להקריב את קרבנות חובותינו "כמצות רצונך". אמנם חכמים התקינו את התפילה כנגד הקרבנות, אלא שתפילה מוגבלת להעלות רק את נפש המתפלל עצמו, ואילו הקרבנות, שיש בהן עבודה גשמית, מעלים את העולם שלא בערך לתפילה ושלא בערך לכל עבודה אחרת. ובקרבנות – כשהעלו מן החי רק בהמה אחת לקרבן, זה העלה את כל החי. וכשהקריבו מן הצומח עשרון סולת אחד בלול בשמן, לקרבן מנחה, זה העלה את כל הצומח, (והמלח העלה את כל הדומם) – כך גם במתן צדקה, על ידי שיהודי נותן חלק מפרנסתו לצדקה, זה מעלה גם את כל שאר חלקי הפרנסה לקדושה. ובפרט שאדם משתמש בכל ענייניו הגשמיים לשם שמים לעשיית מצוות; כגון, אכילה ושתיה לבריאות גופו כדי לעבוד את ה' בתורה ותפילה – כל חלב לה' (ויקרא ג טז) – על ידי כך מעלה את כל הדברים הגשמיים לקדושה.

כל הדרכים מובילות לעבודת ה' בשמחה     

אף מי שעשה חשבון נפש על מצבו הרוחני והגיע למרירות ול"לב נשבר", צריך להגיע לשמחה אמיתית אחרי זה. יש לו לשמוח על שנפשו האלוקית יוצאת מגלות הגוף והנפש הבהמית, כאשר הוא מתעלה ושב למקורו האלוקי, על ידי שמקיים תורה ומצוות (פל"א). יש לו לשמוח על התקרבותו לה' על ידי התבוננותו באחדות ה' (פל"ג). ובמיוחד יש לו לשמוח על ששבר את הסטרא אחרא וגורם להשראת השכינה, וכך עושה לה' דירה בתחתונים (פל"ד).

ואמנם שני צדדים למטבע:

מרירות מצד מהות ועצמות הגוף והנפש הבהמית, שחיותם מקליפת נוגה. אמנם את התפשטות הגוף והנפש הבהמית ניתן להפוך לטוב, כשמשתמשים בגוף ובלבושי הנפש לקדושה; אבל הוא מרד בה' ונפרד ממנו בתכלית, ועל כן הוא גרוע אפילו מסטרא אחרא וקליפה, שנקראים "אלקים אחרים" ו"עבודה זרה" ממש. הוא גם גרוע אפילו מדברים שמקבלים חיותם והשפעתם מהקליפה, כמו: בעלי חיים טמאים, כולל חיות, בהמות, עופות, שקצים ורמשים, ואפילו מיתוש (ראה פכ"ד ופכ"ט). מבחינה זו הוא נבזה בעיניו נמאס (תהלים טו ד). והמרירות עוזרת לו להכנעת היצר ולשבירת הקליפה. עם זאת יש לו שמחה מצד הנפש האלוקית וניצוץ אלוקות המלובש בה, ובעיקר שמחה עצומה במצוות. וכמו שכתוב: ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים ב יז ו).

כלומר, בתוך השמחה של הנפש האלוקית יש מרירות על הגוף והנפש הבהמית הבזויים, ומכיון שהמרירות והשמחה אינן נובעות מאותו מקור, אין הן צריכות לסתור או להפריע זו לזו. וזהו שכתוב בתהלים: וגילו ברעדה (תהלים ב יא) – גילה ורעדה הן שתי תנועות הפכיות שיכולות להיות ביחד, כי הן באות ממקורות שונים. וכמו שאמר ר' אלעזר בן רשב"י כשגילו לו את סודות התורה הקשורים בחורבן בית המקדש: בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוא תקיעא בלבאי מסטרא דא (זהר חלק ב דף קנה א, חלק ג דף עה א) – מצד אחד, שמח ר' אלעזר שגילו לו את הסודות, אך מצד שני, כשראה את חורבן המקדש בגשמיות הוא בכה.

אם כי הרבי מה"מ שיל"ו אומר, שבימינו לא רק שאין שום מקום לעצבות, חלילה, אלא אפילו לא למרירות. כל העבודה צריכה להיות מתוך שמחה, שהגיע הזמן למלא שחוק פינו, וזהו האמצעי הבדוק לזירוז הגאולה (שיחת הרבי יז כסלו תשמ"ו, ד"ה: מרגלא בפומיה דרבה).   

[כאן מסתיים חלק שלישי של הספר המתחיל בפרק כ"ו, הדן בענייני שמחה].