מסופר אודות רבינו הזקן, שבאו וסיפרו לפניו על צדיקים שונים שחוללו מופתים למעלה מדרך הטבע לגמרי. נענה רבינו ואמר: ישנם צדיקים שהם גבוהים טפח מן העולם, והם עושים בו כבתוך שלהם. אבל ישנם כאלו שהם גבוהים אלפיים אמה מן העולם, ואין מתאים להם כלל ("עס שטייט זיי גאר ניט אן") להתעסק עם העולם…

וביארו חסידים (כמדומה שאומרים זאת בשמו של המשפיע ר' שמואל גרונם אסטרמן, המשפיע הראשון של תומכי תמימים בז'עמבין): "טפח" הוא ספירת המלכות, שהיא שורש העולמות והנבראים והנהגתם. אותם צדיקים הגבוהים טפח מן העולם, הם נמצאים בשורש ומקור העולם והנהגתו, ולכן בכוחם להנהיג ולשנות את העולם כרצונם. הם עושים בו כבתוך שלהם.

"אלפיים אמה", לעומת זאת, הם המוחין, חב"ד, כמו שכתוב: "אאלפך חכמה, אאלפך בינה" ("אלפיים הוא לשון אאלפך"). הצדיקים ה"גבוהים אלפיים אמה מן העולם" הם נשיאי חב"ד. ומכיוון שה"מוחין" הם למעלה לגמרי מן העולם, לכן "לא מתאים להם להתעסק עמו", ואין הם רוצים כלל לשנות את העולם מכמות שהקב"ה מנהל אותו ברצונו בדרך הטבע.

לכן גם לא מצינו אצל נשיאי חב"ד כל כך את עניין ה"מופתים" שלמעלה מהטבע. אדרבה. הם משתדלים עד כמה שאפשר שהדברים ייעשו בדרך הטבע ובתוך הטבע. ודווקא להם ניתנה ההנהגה הקבועה של העולם, למרות ש"לא מתאים להם להתעסק עמו", מאחר שהם רואים הרבה יותר רחוק והרבה יותר לעומק. וגם כשהם עושים לפעמים ניסים שלמעלה מהטבע, הרי הם משתדלים להלביש זאת תמיד בלבושי הטבע – כדי שהטבע עצמו יהי' שייך לאלקות.

אחד החסידים שהיו לו בנות ולא בנים, הפציר כמה פעמים בכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע שיברך אותו בבן זכר, והרבי תמיד התחמק מלתת לו את מבוקשו, כשהוא מתבטא שצריך גם חסידות'סטע"(נשים "חסידות") ולא רק חסידים.

פעם, בשעת התוועדות עם הגה"ח ר' איצ'ה מתמיד הי"ד, נגמר המשקה, ואותו חסיד התנדב להביא משקה ו"פארבייסן" ככל הדרוש, ובלבד שר' איצ'ה יברך אותו בבן זכר. ר' איצ'ה, שהי' כבר בעצמו אחרי הרבה משקה, הסכים וברך אותו כרצונו. עברו כמה חודשים ונודע שאשתו של אותו חסיד הרה. ר' איצ'ה, שידע כי יש דברים בגו, שהרי הרבי נמנע קודם מלברך את החסיד כבקשתו, פנה אל הרבי, וביקש ברכה שהכל יילך למישרין. הרבי ענה לו: "כשיש פה (כשישנה אפשרות לפעול ע"י ברכות) – צריך לשמור עליו", ולא יסף. ואמנם נולד בן זכר למזל טוב, אבל אחרי כמה שבועות נפטר הילד.

אין אתנו יודע עד מה, ועל מה ולמה צריך הי' להיות כך או כך. ישנם כאלו שמתחשבים עימם למעלה, ומילה שלהם היא מילה, והיא תתקיים, אבל לא תמיד יודעים הללו את כל החשבונות שלמעלה ומה יהי' הלאה והלאה.

כך מספרים בין חסידי פולין: הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק הי' נקרא בפולין "הרבי של האדמו"רים", משום שכמעט כל אדמו"רי פולין היו חסידים ותלמידים שלו. הי' פעם חסיד ששאל את האדמו"ר שלו אודות עניין מסוים, שלצורך זה הי' עליו בין השאר לנסוע בספינה. אותו אדמו"ר חשב מעט, ושלל את הנסיעה מכל וכל. אבל במחשבה נוספת אמר לאותו חסיד שמוטב לו ללכת לליז'נסק ולשאול את רבו, רבי אלימלך. הלך החסיד ושאל זאת את רבי אלימלך. הצדיק התעמק במחשבתו שוב ושוב, ולבסוף הורה לו ללכת ולנסוע כפי שתכנן. עשה החסיד כפי שיעץ לו רבי אלימלך, אף שהי' ליבו נוקפו, שהרי רבו שלל זאת, וכנראה לא לחינם. ואכן החששות שלו התאמתו: קרה אסון, הספינה שנסע בה התהפכה, חלק מן הנוסעים טבעו, והניצולים, שאחד מהם הי' אותו חסיד, נותרו בעירום ובחוסר כל. הוא עבר שנים של סבל ומרורים, אבל לאחר מכן התברר שדווקא בגלל אותו אסון הוא עלה אחר כך לגדולה, וזכה לאושר רב, כך שהדבר השתלם בכפלים.

כשביקר אחר כך אותו חסיד אצל רבי אלימלך, פנה אליו הצדיק בחיוך ואמר: יודע אתה מה ההבדל ביני לבין האדמו"ר שלך – הוא ראה ואני ראיתי. הוא ראה את טביעת הספינה ולכן לא רצה שתיסע בה. גם אני ראיתי זאת, אבל ראיתי גם יותר רחוק, גם מה שעומד להיות לך אחר כך, ולכן אמרתי לך לנסוע.

ומכיוון שנשיאי חב"ד הם למעלה לגמרי מן העולם, הרי גם כשהרבי אומר שאינו יכול לעשות עוד מאומה והוא מוסר את העניין אלינו, פירושו של דבר הוא לא ח"ו שהוא אינו יכול, אלא שרצון ה' הוא שהדבר ייעשה דווקא על ידינו.

הרבי אומר במפורש (שיחת ש"פ פינחס ה'תשד"מ. עיין שם) כי אילו הי' נשיא דורנו וגוזר שתבוא את הגאולה, הי' יכול לעשות זאת בהחלט. במכל שכן וקל וחומר ממה ש"צדיק גוזר – והקב"ה מקיים". ומה שאינו עושה זאת זוהי מסירות נפש הכי גדולה והכי פנימית ועצמית כו', מכיוון שרצון ה' הוא שיישארו עוד רגע בגלות והגאולה תבוא על ידי עבודתם שלהם.

כשאנו שומעים מהרבי מילים כאלו, שהוא עשה כל שביכולתו ועתה עלינו לעשות כל אשר ביכולתנו, מילים שזעזעו אותנו ועדיין (22 שנה אחרי!!!) מזעזעות אותנו ולא נותנות לנו מנוחה, מילים נוקבות שעומדות כל הזמן לנגד עינינו ותובעות ודורשות ודוחפות לעשות ולפעול בכל הדרכים והאופנים עד שאכן תבוא בפועל הגאולה השלימה לעיני כל בשר – שומה עלינו לחזור ולהזכיר ולחזור ולשנן שוב ושוב את הדברים הפשוטים ביותר לכל מי ששם חסיד נקרא עליו:

ברור שהרבי יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואם הוא יגזור שתבוא הגאולה היא תבוא בפועל עכשיו ממש. אלא שרצון ה' הוא, ולכן גם רצונו של הרבי שכל רצונו וכל מציאותו אינה אלא רצון ה', שאנו נפעל ונעשה. ועד כמה שהננו "תחתון שאין תחתון למטה הימנו", נביא אנו את הגאולה ע"י מעשינו ועבודתנו.

הרבי מבקש ודורש מאתנו שכל אחד ירגיש אחריות אישית להביא את התגלות משיח בפועל. שלא נעשה דברים רק "מפני הציווי", לא לברוח מאחריות ולא לנהוג במדיניות של, כפי שקוראים לזה בארץ, "ראש קטן". עלינו לדעת שזהו ה"עסק" שלנו, הריווח הוא שלנו וההפסד הוא שלנו.

עלינו להיות, בלשון רבינו הזקן,  מ"מארי דחושבנא" (מ"בעלי החשבון"). לא לעשות את חשבון הנפש רק כפועל שכיר, אשר לאחר שעשה נאמנה את עבודתו, יכול הוא להסתפק בכך ולישון בשקט, אלא כמו "בעל הבית" אשר העסק הוא שלו. הוא אינו יכול לנוח ולא לשקוט עד שהעסק אכן יפיק רווחים ויביא תועלת. ושום תירוץ לא יועיל לו מאומה, שהרי מי שהפסיד זה אך ורק הוא. כך חייבים אנו וזכאים לדעת ולהרגיש שה"עסק" של משיח הוא שלנו. ואפילו אילו עשינו כל מה שביכולתנו ו"אנחנו בסדר", כל זמן שהמטרה לא הושגה הרי הכל אינו אלא "להבל ולריק". וזה עצמו דוחף ודורש לפעול ולעשות עוד ועוד, עד שאכן נראה כיצד הדברים מתממשים בפועל ממש, ללא הרף ללא חשבונות וללא הגבלות. וכמובן ופשוט, אך ורק בדרך התורה, אשר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום, ומתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל אמיתית.

אסור לנו לעת כזאת ללכת רק על גשר של ברזל, ולעשות רק דברים שהוגדרו ברורות ונצטווינו עליהם במפורש. לא די בציות להוראות, עם כל ההכרח החיוני בציות מוחלט. הרבי מתווה לנו את הקו הכללי, את הכיוון והדרך, והוא רוצה מאתנו שנחשוב כאילו לבד, התחתון בכח עצמו, מה רוצים מאתנו לעת כזאת.

וכאשר זהו הכיוון וזוהי הדרך, ובפרט אחרי ששמענו את דברי הרבי שלא ייתכן שיתאספו עשרה מישראל ולא ירעישו אודות הגאולה, ולא מופרך אצלם שמשיח לא יבוא ח"ו היום וגם לא מחר ומחרתיים – ברור לנו שבכל כינוס, בכל התוועדות, בכל שיעור, ובכל הזדמנות שמתאספים בה יהודים צריך להרעיש על משיח, ללא הרף, ללא הפסקה, ללא לאות, עד שאכן נראה את משיח בפועל ממש גם בעיני בשר.

וכדברי הרבי (ש"פ צו תשמ"ה) שבשעה שאומרים "ה' אחד" צריך לצעוק "ה' אחד", אבל בכל שאר הזמן צריך לצעוק "משיח נאו"!

ובפרט בימי סגולה, כמו בכינוסים ובתהלוכות של ל"ג בעומר הבאים עלינו לטובה, עלינו "להרעיש", יחד כל ילדי ישראל ויחד כל בני ובנות ישראל, כדי לפעול את הגאולה בפועל ממש. ולכן צריך הכל, הכל ממש, להיות חדור במשיח וגאולה – הכובעים, הספרונים, השלטים, העלונים וכו', ובוודאי ובוודאי הדיבורים הניגונים וכו' בשעת הכינוס והתהלוכה עצמם.

אחרי דברי הרבי (בש"פ חיי שרה תשנ"ב) שעבודת השליחות נסתיימה ונשלמה, והשליחות היחידה שנותרה היא קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, לא ייתכן שנעשה פעולות שבהם לא יודגש משיח – זו לא השליחות שלנו כיום!

אחרי יו"ד שבט תשנ"ג, כאשר לעיני כל העולם כולו, ובהשגחה פרטית שהתנהלה ממש מלמעלה, כאשר כל התקשורת בכל העולם רדפה אחרינו, וכל כמה שלא ניסו לברוח ולהכחיש, ולמנוע את יציאת הרבי אל הקהל, יצא הרבי ועודד לעיני מיליונים שצפו אז במחזה, את שירת והכרזת "יחי אדוננו" (ושמעתי אישית משני בעלי תשובה, מתוך רבים, שהצפיי' בטלויזי' במעמד זה הייתה ראשית שיבתם ליהדות ולחסידות!) – אחרי כל זה לא שייך עוד למנוע ולשלול מיהודים (וגם מלא יהודים) את ידיעת זהותו של משיח ועלינו לקרוא לכולם לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

ועצם ההחלטה על כך, ופעולותיו של כל יחיד בזה – ללמוד את הדבר-מלכות משיחות תנש"א-תשנ"ב כל שבוע מתחילתו ועד סופו, לחזק ולהשתתף בשיעורים בזה, הפצת שיחות עיתונים ועלונים על משיח, הדגשת משיח בכל כינוס והתוועדות, ובפרט בכינוסי ותהלוכות ל"ג בעומר וכו' – תביא תיכף ומיד את התוצאה היחידה, שבלעדי' ח"ו הכל "להבל ולריק" – התגלות מלכנו משיחנו שליט"א לעין כל בגאולה האמיתית והשלימה נאו ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!