פרק לג בליקוטי אמרים – יחוד ה’ מקור לשמחה אמיתית

יום ראשון ט״ז אדר א׳ ה׳תשע״ד
על ידי התבוננות באחדות ה’, שהוא לבדו הוא ואפס זולתו, מגיעים לשמחה אמיתית – שמחה פעילה. השמחה באמונה באחדות ה’, משמעה, לא זו בלבד שה’ הוא אלוקה יחיד, שברא את העולמות העליונים והתחתונים, כולל העולם הזה – השמים והארץ וכל צבאם – אלא שהוא המציאות האמיתית היחידה, היש היחיד.
הקדשה

 

 

שמחה פנימית – יסוד ועיקר בעבודת ה’

[פרקנו חוזר לעניין השמחה, וליתר דיוק, לעבודת ההתבוננות המביאה לשמחה, לאחר ההפסקה בפרק ל”ב המדבר על אהבת ישראל, שנקנית על ידי שינוי בסדר הערכים. שבסדר הערכים הרגיל והטבעי – האדם אוהב את עצמו ומגביר את הגוף על הנפש, ובסדר הערכים החדש – האדם מגביר את הנפש על הגוף].

 

השמחה היא יסוד ועיקר בעבודת ה’. יש אמנם שמחה שיכולה לבוא מבחוץ ומלמעלה; כגון, שמחה משפחתית, שמחת חגים ומועדים וכיו”ב. יש שמחה הנוצרת על ידי תופים ומחולות ושאר כלי זמר, ויש שמחה על ידי שתיית יין ואכילת בשר. אם כי בימינו אין שמחה בבשר. [שמחת בשר היתה רק בזמן שבית המקדש היה קיים, וסיבת השמחה לא היתה ח”ו בגלל תאוה לאכול בשר, אלא שבשר שלמים – שחלקו נאכל על ידי המזבח וחלקו על ידי הכהנים והשאר אכלו הבעלים – גרם לשמחה רוחנית, כי היה קרבן לה’, ו”קרבן” משמעו התקרבות לה’, עד שרזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף (זהר ח”ב רלט א, זהר ח”ג כו ב). וכמו כן, יין משמח לבב אנוש, כי הוא משחרר מהגבלות הגוף, ומוציא דברים מההעלם אל הגילוי. אם כי מי שעדין לא זיכך את עצמו, ולא הגיע לדרגת “בינוני” וכמובן שלא לדרגת “צדיק”, והוא שקוע בתאוות, אסור לו לשתות יין שלא לשם מצוה כמו קידוש וכיו”ב].

 

אולם שמחה בעבודת ה’ בדומה לאהבת ה’ אינה חיצונית ואינה דבר הבא מאליו. השמחה בעבודת ה’ היא עבודה גדולה, שיש להתאמץ בה, והיא נובעת מפנימיות האדם; וכמו שכותב הרמב”ם: השמחה שישמח האדם בעשית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא (הלכות לולב ח טו). במצוות גשמיות, כשאדם רוצה לעשות מצוה כמו הנחת תפילין, נתינת צדקה וכד’, הוא מחליט ועושה; אולם בחובות הלבבות החלטה אינה מספיקה, צריך עבודה ויגיעה בעומק המחשבה ובציור העניין. בעניין אהבת ה’ – יהודי צריך לעורר את אהבת ה’ המסותרת בלבו על ידי התבוננות. וביראת ה’, מכיון ש”יראה” נובעת מכח האדם יותר מ”אהבה” – יהודי צריך להתייגע ביגיעה עצומה כמחפש כסף ומטמונים. הוא צריך “לחפור”, כביכול, בתוך גופו ונפשו הבהמית, על ידי שיבטש את גופו כדי שלא יחשיך על אור הנפש, ויתבונן בהתבוננות עמוקה בגדולת ה’, עד שימצא אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת לבו. כמו כן, בעניין השמחה צריך התבוננות וידיעת ה’ כדי להגיע לשמחה; וכמו שציוה דוד המלך לשלמה בנו: דע את אלוקי אביך, ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה (דברי הימים א כח ט) – שהדרך אל הלב מתחילה במוח.

 

כל זמן שאדם שטוף בתאוות, אין הוא יכול להגיע לאהבת ה’ ולא ליראת ה’ וגם לא לשמחה בעבודת ה’. כמו כן, מי שעצוב ודואג דאגות מענייני עלמא פוגם במקור השפע. לעומת זאת, עבודת ה’ בשמחה ממשיכה את כל החסדים. מי שמאיר פניו בשמחה למטה, מאירים לו פנים מלמעלה (ראה לעיל תחילת פרק כו).

 

האמונה ביחוד ה’ מקור לשמחה

מהי שמחת הנפש האמיתית?

פרק לג – אותיות גל עיני (תהלים קיט יח) – מגלה לנו מה שנמצא בהעלם. שעל ידי התבוננות באחדות ה’, שהוא לבדו הוא ואפס זולתו, מגיעים לשמחה אמיתית – שמחה פעילה. השמחה באמונה באחדות ה’, משמעה, לא זו בלבד שה’ הוא אלוקה יחיד, שברא את העולמות העליונים והתחתונים, כולל העולם הזה – השמים והארץ וכל צבאם – אלא שהוא המציאות האמיתית היחידה, היש היחיד. וכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש. התבוננות זו שיש רק ה’, ואין עוד מלבדו (דברים ד לה) – שאין דבר שחוץ ממנו, מביאה לשמחה אמיתית. כי שמחים על קרבת ה’ שאין משועבדים לעולם ולטבע; היינו, שאין מתפעלים מן ההעלם וההסתר, מאחר שאין העלם והסתר, כי אלוקות זה הכל.

 

ובאמת, אין גבולות ומחיצות בינינו לבין ה’. אמנם הקב”ה יכול ליצור מחיצות, אך הוא גם יכול לבטל אותן; וכמו שנאמר: מחצתי ואני ארפא (דברים לב לט) – יצרתי מחיצות של פרסאות ומסכים, ואני מבטל אותן. וכמו שאמרו רז”ל: מחצתי ואני ארפא – …מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים, שהעליונים קיימין והתחתונים מתים בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא אין מיתה כל עיקר שנא’: בלע המות לנצח (ישעיה כה ח). א”ר אבא אף אותה מחיצה אני חוזר ומרפא אותה. מחצתי – מחיצתי אני מרפא (קהלת רבה א ז). שגילוי פנימיות התורה מבטל מחיצה זו, ורשב”י שהוא מקור לגילוי רזין דאורייתא בירר מחיצה זו (על פי אגרת קדש של הרבי מתאריך פסח שני, התש”י).

 

יש מחיצות גם בגלל הצמצומיםאכן אתה א-ל מסתתר (ישעיהו מה טו) וגם בגלל החטאים המגדילים את הצמצומים; אך יש לנו גם המפתחות להסיר את המסך. על ידי התבוננות בקביעות שעה גדולה בכל יום באחדות ה’, שה’ הוא האלוקים (דברים ד לה) – אנו פותחים את “מסך הצמצום”, ועל ידי תשובה – אנו מסירים את “מסך החטאים”, והנפש האלוקית חוזרת להידבק במקורה ושרשה.

 

כדי להגיע להשגה זו באחדות ה’ לא די בהבנה בעלמא, אלא צריך התבוננות עמוקה. התבוננות זו כוללת שלשה פרטים:

א. שה’ ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים – ה’ נותן חיות בכל נברא לפי ערכו, כפי שמתאים לכלי המקבל, עד כמה הוא יכול לקבל. כך שבעולמות העליונים החיות גלויה יותר מאשר בתחתונים.

ב. שה’ סובב כל עלמין – ה’ נותן חיות נוספת שמקיפה את הנבראים והעולמות בשוה – מלא על הארץ כבודו (ישעיהו ו ג). כבוד – בחינת מקיף וסובב.

ג. שכולא קמי’ כלא חשיב – ה”ממלא” וה”סובב” הם רק הארה מה’ ית’, אבל הוא עצמו למעלה מהשתלשלות לגמרי, לכן הכל חשוב לגביו לאפס.

 

היהודי מעמיק במחשבתו ומצייר בשכלו ובינתו את עניין אחדות ה’ ומאמן את מוחו לחשוב, שה’ נמצא בכל מקום, ואין דבר שחוץ ממנו. הוא לבדו בעליונים ותחתונים ממש גם לאחר שברא את העולמות, כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית; וגם במקום הזה שנברא בו העולם הזה, השמים והארץ וכל צבאם – כשם שהיה הוא לבדו ממלא המקום הזה קודם שנברא, כך אחרי שנברא – ה’ הוא לבדו בלי שום שינוי, ככתוב: אני ה’ לא שניתי (מלאכי ג ו), שהבריאה לא פעלה בו שינוי. [אמנם עניין מקום הוא נברא שהתחדש בששת ימי בראשית, אך אין מדובר כאן במקום כערך גשמי, אלא הכוונה לרצון, מה ששיער בכח, שהוא השורש למקום].

 

יחוד ה’ בשני משלים

אם כן, כמו שכתוב: אני הוי’ לא שניתי (מלאכי ג ו) – הקב”ה יחיד ומיוחד בעולם גם לאחר שנברא העולם כמו קודם שברא את העולם בלי שום שינוי. כי כל הנבראים כולם בטלים במציאות ממש אל הבורא, דוגמת ביטול אותיות המחשבה והדבור בשרשם ומקורם במהות הנפש, לפני שבאות לגילוי במחשבה. וכדוגמת הביטול של זיו ואור השמש במקורו, שאם יש לשמש הארה חוץ למקורו, ברור שיש לו הארה במקורו. ואף על פי כן, האור והזיו לא מורגש במאור, כי הוא בטל במציאות.

 

ההבדל בין שני משלים אלה הוא:

המשל מנפש האדם – אותיות המחשבה והדבור – כפי שהן קבועות ונעלמות במקורן ושרשן בכחות הנפש: שכל ומדות, שהן עצמות הנפש – בטלות במציאות ואינן מורגשות כלל, כי אין בהן אותיות עדיין, קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה; כך דבר ה’ כלול תמיד במקורו. היינו, העולמות שנבראו בעשרה מאמרות בטלים תמיד במציאות. זהו משל רוחני המסביר, כיצד דבר ה’ המתלבש בנבראים בטל לגבי מקורו – ביטול הכלים (כמו שהתבאר בפרקים כ- כא).

משל זיו ואור השמש – זיו השמש בטל במקורו גוף כדור השמש. שהשמש (והירח) מלאים זיו – אור הכלול בעצם [להבדיל מאור המתפשט מהם – ומפיקים נוגה]. מה שמיוחד באור הכלול בשמש הוא, ראשית, שהאור במקורו נעלה מאד, ולכן מאיר ומתפשט ביתר שאת ויתר עז. שנית, האור בטל במציאות לגמרי, ונחשב לאין ואפס ממש. כך העולם בטל כלפי הבורא כביטול האור במקורו בגוף כדור השמש, ולא כביטולו בחלל העולם כלפי מקורו כדור השמש. זהו משל גשמי, המסביר כיצד כל נברא בטל לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד – ביטול האורות (כמו שהתבאר בשער היחוד והאמונה פ”ג).

 

[משל זה אפשר להבין קצת ממשל אחר של חז”ל: שרגא בטיהרא מאי אהני? (חולין ס ב) – נר הדולק בצהרים אינו מועיל. אמנם אור הנר קיים, אלא שאין לו השפעה, ואינו ממלא את תפקידו להאיר, כי הוא מתבטל במציאות לאור השמש. כך והרבה יותר מזה ובאין ערוך, אין בזיו השמש מציאות כשהוא במקורו בשמש]. 

 

כשם שיהודי מאמין במציאות ה’, כך הוא מאמין באחדות ה’. זוהי אמונה פשוטה של יהודי הקבועה בעצם נפשו, והיא ירושה לנו מאבותינו, ולכן אין היהודי זקוק להוכחות שכליות. ורק מפני שאמונה זו היא למעלה מן השכל, יש להביאה גם לידי הבנה והשגה על ידי התבוננותו במשלים האלה. כי על ידי הבנה והשגה נקלטים הדברים בפנימיות ואינם נשארים במקיף.

 

השמחה על קרבת ה’

ההתבוננות באחדות ה’, מביאה לקרבת ה’ ממש. עצם העניין שהאדם מבין דבר נעלה ונפלא כזה – אחדות ה’ – מלמד על הקרבה לה’. על ידי התבוננות זו אנו מתמלאים שמחה בכל לב ונפש ומאד, שמחה הפורצת את כל הגדרים; עד שאנו מבטלים בנפשנו את רושם העולם הגשמי – חיזו דהאי עלמא – ועוברים מעולם של “מציאות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות”, לעולם של “אלוקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות”. על ידי התבוננות זו יהודי מזכך את העולם וממשיך את השכינה בתחתונים, וגם מזכך את נפשו, עד שמאיר בה אור ה’, אור השכינה, וכאילו ה’ גר בתוכו ממש. אמנם לכל יהודי יש נפש אלוקית בה מאיר ניצוץ ה’ – אור אין סוף המאיר בחכמה שבנפש האלוקית, ומהחכמה מתפשט האור לנפש כולה; אך כדי לגלות את הנפש האלוקית ולהרגיש אותה, יש להתבונן באחדות ה’. ועל ידי זה היהודי עושה דירה לה’ בתחתונים, שזוהי תכלית בריאתו. וכמו דירת האדם, שהיא מקום החביב עליו, והוא גר בה בקביעות, ובה הוא מתגלה – כך הקב”ה רוצה לדור בתחתונים בקביעות, מאחר שרוצה להתגלות אלינו בכל עצמותו בלי הסתר כנף ולבוש. ובמיוחד קובע הקב”ה את דירתו בנפשו של היהודי המתבונן באחדותו ובאופן תמידי, ודבר זה מעורר שמחה גדולה ביותר.

 

ביטויי השמחה:

ישמח לבו – בלב משכן המדות.

ותגל נפשו – נפשו השמחה תתפשט לכל כחות הנפש.

אף גילת ורנן – גילה אחר גילה בלי גבול.

בכל לב ונפש ומאד – דוגמת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (דברים ו ה).

 

במה זכינו?!…

משל, למה הדבר דומה?

לאדם פשוט וכל שכן, אדם שפל, כאשר מתקרב למלך בשר ודם. ועוד יותר כאשר המלך מתקרב אליו ומתארח אצלו ודר אתו, שאז מעורר הדבר שמחה גדולה אצלו. כי כאשר זוכה ומאכסן את המלך בדירתו ואפילו באופן ארעי, וכל שכן באופן קבוע, זה הופך את ביתו לארמון המלך.

 

כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אל ה’?… ובכל זאת אפשר להתקרב אל ה’, ורק נשמות ישראל יכולים להתקרב אל ה’, אם כי יש הרבה מניעות ועיכובים לכך. וכמו שנאמר: מי יעלה בהר ה’? (תהלים כד ג) רק נקי כפים וכו’ (תהלים כד ד) אשר התגבר על המכשולים. ועוד, שבאופן כללי אי אפשר לגשת אל ה’, מלבד מי שזכה לאמונה באחדות ה’.

 

ועל זה תיקנו ליתן שבח והודאה לשמו ית’, על האפשרות שיש ליהודי להאמין באחדות ה’, דבר המקרב אותו לה’. וההודאה היא אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו (תפילת שחרית) – זוהי האמונה הנטועה בלב כל ישראל, והיא ירושה לנו מאבותנו.

 

חלקנו – הם הכחות הפנימיים והעבודה על פי טעם ודעת. וגורלנו – הוא עצם הנשמה שלמעלה מטעם ודעת, שהם שני השלבים המביאים את האדם לירושתנו – האמונה ביחודו ית’. וירושה זו דומה לירושה גשמית – להון עתק שלא עמל בו, ולא ציפה לו, ובא לו בפתאומיות. ירושה היא למעלה משכר על עבודה, ואף למעלה ממתנה הנותנת סיפוק לנותן, דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה (רש”י כתובות מט ב). ירושה אינה באה בהתעוררות מלמטה. את האמונה באחדות ה’ קיבלנו בירושה מאבותינו, לכן כל יהודי הוא כלי מוכן לאמונה זו. אבותינו עמלו על כך כל ימיהם, כמו אברהם אבינו שפרסם את אחדות ה’, ככתוב: ויקרא שם בשם ה’ א-ל עולם (בראשית כא לג) ולא נאמר: א-ל העולם – שאלוקים והעולם הם דבר אחד ולא שנים.

 

היהודי באמונתו שמח לא רק על הירושה שנפלה בחלקו, אלא גם ובעיקר על שזה בא לידי גילוי בפועל ממש. שבכל דבר הוא רואה ומרגיש אלוקות, ובמיוחד שעל ידי זה הוא משלים את הכוונה העליונה לעשות לה’ ית’ דירה בתחתונים.

 

האמונה ביחוד ה’ – יסוד המעמיד את כל המצוות

חבקוק הנביא הדגיש את מצות האמונה ביחודו יתברך, מכיון שאנשי דורו היו בעלי מוח חלש לעומת הדורות הקודמים לו, וכדי שיהיה קל יותר לקיים את שאר מצוות התורה על ידי קיום מצות אמונה זו בבורא מצוה המצוות. ומאחר שהאמונה היא הדבר המעמיד את עניין קיום תרי”ג המצוות, שכל המצוות הן תוצאה של אמונה זו; בא חבקוק והעמידן על אחת – וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד). כי כמו בגשמיות שדבר חמוץ בחלב מקפיא את החלב ומעמידו כגבינה, כך מצות האמונה מעמידה את כל התרי”ג מצוות; כי בכל מצוה מורגשת האמונה, ובאמונתו יחיה (חבקוק ב ד), שהאמונה מחדירה בו חיות נעלית, עד שנעשה חיות בקיום המצוות שלא בערך לקיומן בלי אמונה זו. כל מצוה נעשית בשמחה ובהתלהבות של האמונה – שמחה כתחיית המתים ממש. וכמובן שעל ידי האמונה נעלמים כל המניעות והמעכבים מבית (יצרו) ומחוץ (בני ביתו ושאר העולם שסביבו) מלעשות את המצוה. ואז יחסו לכל המצוות הוא כאילו יש לו רק מצות האמונה, והיא לבדה תכלית הבריאה.

 

מי שחלילה שקוע בגשמיות וחסר באמונה הרי הוא כמת. כך כשישראל שקועים בגשמיות הם בגלות. וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה עמהם וכו’ – שהשכינה מתלבשת בשר של בבל וכד’, והם מקבלים השפע משר של בבל ומכל שבעים שרים, שיהודים נמצאים בארצותיהם. תפקיד האמונה לשחרר את היהודי מהגלות ומהשעבוד לגוף. על ידי האמונה והשמחה, מתבטלת הקליפה, החושך נהפך לאור, ויוצאים מגלות לגאולה. ואין שמחה לפניו ית’ כצאת השכינה מהגלות.

 

עיקר השמחה – נחת רוח לה’

ובאמונה זו השמחה כפולה ומכופלת:

א. כי המאמין קרוב לה’.

ב. האמונה עושה נחת רוח לה’, ועל ידה אתכפיא סטרא אחרא, ואתהפכא חשוכא לנהורא – על ידי האמונה באחדות ה’ הקליפה המסתירה על הקדושה נשברת. החשך נהפך לאור והאויב לאוהב, כי בהאיר היום כלה החשך. עד שלעתיד לבוא יהי’ קץ הימין – יתגלה הימין של מעלה, היא מדת החסד, ויהי’ קץ מוחלט לחשך, כי ה’ יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, כך שהקליפה תתבטל כליל.

 

[או כפולה – גם מצד הנפש וגם מצד הגוף. ומכופלת – גם שמחת האדם וגם שמחת ה’].

 

ובמיוחד גדולה השמחה בחוץ לארץ – ששם אויר ארץ העמים טמא ומלא קליפות והחשך גדול יותר. ומכיון שההסתר בחוץ לארץ גדול יותר, כפיית הסטרא אחרא והפיכת החשך לאור באמונה בה’ נעלה יותר וגורמת נחת רוח רב יותר לה’ ית’.

 

שמחת ה’ מגודל הנחת רוח מאמונה זו גדולה ביותר, כי על ידי זה עושים הנבראים לה’ דירה בעולם העשיה דוקא. ועל כך נאמר: ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט ב) – ישמח ישראל עם מי שעשאו. כי כשה’ שמח ישראל שמחים.

 

ולשון בעושיו ולא בבוראו וכיו”ב, משמעו, ה’ שמח בדירתו בתחתונים, בעולם העשיה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, שהוא בחינת עשיה גשמיית ממש. עושיו לשון רבים, כי העולם הזה הגשמי מלא קליפות וסטרא אחרא, שנקראים רשות הרבים וטורי דפרודא, וה’ מחיה את הרבים, והחיות האלוקית נקראת על שמם – החיות האלוקית שברבים. היהודי הופך את החשך לאור ואת רשות הרבים לרשות היחיד על ידי שהופך את ענייני העשיה הרבים לאור ולקדושה, וכך נעשה שמחה למעלה. דבר זה שיך לכל יהודי, כי את האמונה באחדות ה’ קיבל כל יהודי בירושה, ומאמונה זו נובעת השמחה.    

פרסום תגובה חדשה

test email