מספר הרב שמואל לו:

בניו יורק נמצאים זוג שלוחים; האשה היא בתו של ד"ר משה פלדמן, הרופא הפרטי של הרבי. מפני שהיא הייתה הבת של הרופא, הייתה לה ולחתנה ר' לוי שם-טוב הזכות להיכנס לרבנית ולבקש ברכה לנישואיהם. כשהם היו אצל הרבנית, היא שאלה את החתן "האם אתה נכד של החסיד ר' בן-ציון שם-טוב?" כשהשיב בחיוב, אמרה הרבנית "אם כך, טוב מאוד, מפני שעכשיו אני בטוחה שילדיכם ידברו באידיש…"

הם נישאו אך לאחר חתונתם לא היו להם ילדים – סיפור זה שמעתי מר' לוי שם-טוב עצמו לפני כמה חודשים – "אבל", הוא מספר לי, "לא היינו עצובים כלל, מפני שהרבנית אמרה שאנו נדבר עם ילדינו אידיש, ובשביל שנוכל לקיים את דברי הרבנית, התנאי הראשון הוא שיהיו לנו ילדים; לכן היינו בטוחים שנפקד בזחו"ק, ולא רק באחד, אלא ביותר, כי הרבנית אמרה "מיט די קינדער" – ילדים".

לפני שנתיים, אחרי ארבע-עשרה שנה, נולדו להם תאומים, בן ובת, ונקראו בישראל מנחם מענדל וחיה מושקא. הוא מסיים את הסיפור באומרו "לא איבדנו את התקוה אף לרגע אחד, כי ידענו שבכוחה של הרבנית לברך"…

בפתגם של כ"א שבט שבספר ה"יום-יום", מדובר על חובת נשי ובנות החסידים לעמוד בשורה הראשונה. בפתגם של כ"ג שבט מסופר על אדמו"ר הזקן ועל הרבנית שלו וגדלותה. מפליא שבשני הימים, כ"א בשבט וכ"ג בשבט, מדובר על גדלותן של נשי ובנות החסידים ועל הרבניות, ודווקא בתאריך של כ"ב שבט אין בפתגם היומי אף קשר לנושא של נשי ובנות החסידים או הרבניות. שמעתי מחסידים שראו בזה על דרך אותו עניין שדווקא בפרשת תצוה – שחל בדרך כלל בסמיכות ליום פטירתו של משה רבינו – לא הוזכר שמו של משה; כך בהיום-יום של כ"ב שבט, יום פטירת הרבנית, לא הוזכר עניינן של נשי ישראל.

היו חסידים שהוסיפו ואמרו יותר מכך: כמו שהרבנית הסתירה את עצמה ודאגה שיכירו אותה כמה שפחות, (וכל ההיכרות איתה היה רק באמצעות שמיעה מאנשים שפגשו בה וכו') כך פתגם היום-יום הקשור ליומה, לא נרמז בו בגלוי אודות צדקותה, אלא לומדים על גדלותה ועניינה מהימים הסמוכים בלבד…