הרב שמואל לו מספר:

כשבתי הגדולה למדה ב"בית רבקה" בניו יורק, לפני כעשרים שנה, חמי וחמותי ביקרו בחודש תשרי אצל הרבנית עם עוד כמה מבני המשפחה יחד עם בתי, נכדתם. חמי אמר לרבנית שהנכדה נשארת פה בקראון-הייטס למרות שאין לה בשכונה אף קרוב משפחה, אבל מכל מקום היא שמחה להישאר בשכונה וללמוד במוסד של הרבי.

כשהרבנית שמעה זאת, אמרה "אני אשתדל לשמור איתה על קשר". חשבנו שהרבנית אמרה את זה בשביל לתת הרגשה טובה, ולא מתכוונת לכך במציאות.

אחרי כמה שבועות חמי צלצל לרבנית כמנהגו מידי שנה כדי לאחל לה מזל טוב ליום הנישואין. הרבנית ניצלה את ההזדמנות ואמרה לו "אני מנסה ליצור קשר עם הנכדה שלך, אך אני לא מצליחה". הוא שאל אותה איך היא מנסה? והיא אמרה "צלצלתי ל'בית רבקה' וביקשתי את חיה לוּ לטלפון". היא כמובן לא אמרה מי היא, והם אמרו שיש סדר שלא קוראים לתלמידות לטלפון – "ממילא" אומרת הרבנית, "אני לא יודעת איך ליצור איתה קשר".

כששמעתי זאת, הלכתי למנהל של "בית-רבקה" וסיפרתי לו את הדברים. בעקבות זאת הם אכן שינו את הנוהג.

בינתיים חמי נתן לרבנית את מספר הטלפון של הדירה בה ישנה עם עוד שתי חברות. הרבנית התקשרה לשם וביקשה את בתי, אך היא לא הייתה בדיוק בדירה, וחברה ענתה; היא אמרה שחיה לוּ נמצאת כעת בקניות, ואולי רוצים להשאיר לה מסר. הרבנית ביקשה אפוא למסור לה שגברת שניאורסון מרחוב פרזידנט התקשרה וביקשה שהיא תצלצל אליה. כך נוצר קשר בינה לבין הרבנית, ומאז היא החלה לבקר אצלה.

בפורים היא הביאה לרבנית משלוח מנות. כשהיא נכנסה, ביקשה ממנה הרבנית שתאכל משהו, אך היא ענתה שכבר אכלה. הרבנית שאלה אותה "את הולכת להתוועדות של הרבי?" היא ענתה בחיוב, והרבנית אמרה שבהתוועדות של הרבי צריכים הרבה כח כדי לדחוף – "אז תאכלי עוד משהו…"

פעם ביקרה כל המשפחה בבית הרבנית, וגם בתי נכחה. הרבנית אמרה שמכיוון שהיא מקומית, אז שתחתוך היא את העוגה. בתי לקחה את הסכין וחתכה חתיכה דקה למדי. הרבנית ניגשה ואחזה בידה, ו"לימדה" אותה לחתוך חתיכה עבה וגדולה יותר באומרה "אני אלמד אותך איך להיות בעלבוסטע…" כשבתי סיפרה לי את זה, אמרתי לעצמי שלרבנית היה חוש בנתינה, בנדיבות, בחסד וברגש של השני.