התבוננות המביאה לידי עצבות

על הבינוני לקבוע שעה ביום או יותר לפי הצורך, כדי להתבונן כמה הוא שפל ונבזה שמתאוה לדברים שפלים (כמו שכתוב בפכ"ט). ואף שהם דברים שפלים בדקות, ואין הוא אשם בהם כל כך, כי זוהי מהותו של הבינוני, עליו להתבונן בזה. ויותר מזה, עליו להתבונן שתי שעות או יותר לפי הצורך, כשהוא משוה את עצמו לקל שבקלים העושה מאמץ ומלחמה עצומה לנצח את היצר, ואילו הוא אינו עושה מאמץ ומלחמה גדולה כל כך לפי הדרגה שלו, אפילו לא מלחמה כדי להתפלל בכוונה וכד' (כמו שכתוב בפ"ל), ולכן הריהו גרוע מקל שבקלים, שהרי מה שחשוב בעבודת ה' הוא המאמצים ולא ההשגים.

התבוננות זו עשויה להביא את הבינוני למצב של רוח נמוכה ואפילו ללב נשבר, ועד לעצבות גדולה. ואמנם למדנו שעצבות היא קליפה היכולה לדרדר את האדם לעבירות חמורות, אז מה יעשה הבינוני שבגלל חשבון הנפש שעושה, הוא מגיע לידי עצבות? לא יחוש, כלומר: לא יחשוש ולא ידאג. אמנם הבינוני עצב משום שהוא מרגיש את מצבו הרע ואת שפלותו, הוא עצב על מציאותו העצמית, שאינה "מציאות" טובה וחשובה. אבל באמת אין הוא צריך להתעצב על כך, משום שלא מצבו ומעמדו צריך לעניין אותו, אלא רק האלוקות ומימוש הכוונה העליונה. ועל כן הוא צריך לרוץ ולפעול בעניינים של תורה ומצוות ולהחדיר אלוקות בעולם בשמחה ובביטול. כי השמחה היא הדרך להיות בצד הקדושה ולהידבק בה', שעוז וחדוה במקומו (דברי הימים א טז כז). והיא עבודה גדולה וחובה גדולה, מאחר שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל ב), שלכן יש להקדים שמחה לדבר הלכה ולכל מצוה ובמיוחד לתפילה. ולכן אפילו דאגת העוונות, על פי האריז"ל, צריכה להיות, רק בשעת הוידוי ולא בשעת התורה והתפילה, שצריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דוקא, שבאה מצד הביטול לה', ולא בבחינת ישות.

היתרון שבעצבות

אלא שעצבות ממילי דשמיא גם היא דבר טוב. אף שעצבות היא מקליפת נוגה ולא מצד הקדושה, שעצוב על מציאותו; בכל זאת היא מבחינת טוב שבנוגה, כי עצוב על ריחוקו מה', ויכול לנצל את עצבותו לקדושה. וכמו שמשתמשים באכילה ושתיה וכד', שהם מקליפת נוגה, לעבודת ה' – כך ראוי להכניע את הקליפה על ידי עצבות מהירידה הרוחנית, כשמשתמשים בקליפה עצמה לנצח את הרע. אמנם אפשר להכניע את הקליפה על ידי קדושה, אך כאשר מכניעים אותה במינה (שלש הקליפות הטמאות) ודוגמתה (קליפת נוגה) – ההכנעה היא מושלמת, כי זוהי השפה שהיא מבינה.

ושני פתגמי חז"ל מלמדים ומוכיחים, שאין טוב מאשר לשבור את הקליפה – המסתירה על אור קדושת הנפש האלוקית – בקליפה עצמה:

א. מיני' ובי' אבא לשדי' בי' נרגא (סנהדרין לט ב) – מתוך היער עצמו לוקחים את קת הגרזן, כדי לכרות את היער – כריתת היער מתאפשרת רק על ידי העצים שבה, אם כי כריתת העץ נעשית בעצם על ידי הברזל שבגרזן ולא העץ שבו, לכן היער הוא (רק) בדוגמת קליפת נוגה. [מאמר חז"ל זה נאמר על עובדיה הנביא שהיה גר אדומי, ולכן היה יכול לנבא על חורבן אדום, שכאילו החורבן של אדום בא מצד אדום עצמו. ובדומה לדוד שבא מרות המואביה, ולכן היה יכול להכות את מואב]. 

ב. ופגע בו כיוצא בו (שבת קכא ב) – ניותי אחד (יהודי ששמו על שם מקומו) הרג נחש בבית המדרש – הנחש, שהוא רודף, נפגע על ידי רודף, שהוא כיוצא בו (מצד אחד, זה גנאי להורג שהוא רודף, אם כי גם לנחש מגיע שירדפו אחריו). וזהו מינה (ממש) של שלש הקליפות הטמאות, שרודף פגע ברודף.

וכמו שנאמר: בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג) – (מותר=יתרון) יתרון העצבות בכך שהיא קליפה, שעל כן שוברת את הקליפה בשלמות. זהו היתרון החיובי שבשבירת הקליפה, שאחרי העצב האמיתי על חטאיו באה השמחה האמיתית והגדולה הרבה יותר בעבודת ה' בתורה ומצוות.   

מרירות המביאה לידי שמחה

עצבות היא מרה שחורה, רגש של כיווץ וצמצום המביא ליאוש ודכאון וחוסר פעילות, אבל מרירות ולב נשבר הוא רגש של חיות והתלהבות לעשיה ופעולה. מקור החיות של המרירות היא מבחינת גבורות קדושות – שהגבורה בשרשה היא טוב מוחלט (מאיסה מוחלטת ברע), ורק בירידתה למטה הופכת לרע (התגברות הרע – תאוות וכיו"ב). כך שהמרירות היא קדושה. אמנם למרירות קודמת עצבות לרגע אחד, והיא הטוב שבנוגה, כי עצבות מענייני דשמיא אינה עצבות ממש, היכולה להזיק לאדם, אדרבה בה שוברים ומכניעים את הקליפה. אחריה באה המרירות, שהיא גבורות דקדושה – פעילות הנובעת מרוגז על המצב הרע שאדם נתון בו, ורצון לשינוי המצב. ואחריה באה חיות של שמחה מבחינת חסדים של אור הקדושה, כי הלב כלול משתיהן.

לפעמים עדיפה שיטת ה"מקל" (גבורות) על שיטת ה"גזר" (חסדים). לפעמים צריך לעורר דוקא את הגבורות הקדושות על ידי מרירות ורוגז על הנפש הבהמית, שהרי הנפש הבהמית ובמיוחד מדותיה הרעות, שהן היצר הרע, הן בבחינת דינים וגבורות. אמנם הנפש הבהמית היא כבהמה, וכשהבהמה שקטה, ילד יכול להנהיג אותה. ויותר מזה, ילד יכול להנהיג אפילו עדר של בהמות, כמו שכתוב: ונער קטן נוהג בם (ישעיהו יא ו). אולם כשהבהמה משתוללת ללא מעצורים, צריך לטפל בה טיפול יסודי ופנימי מיוחד ונמרץ על ידי מרירות ורוגז על היצר הרע, הוא הכח המתאוה של הנפש הבהמית, ועל ידי כך מעוררים את הגבורות הקדושות וממתיקים את הדינים – ממתיקים ומיטיבים את הנפש הבהמית והופכים אותה לקדושה. כי אין הדינים נמתקים אלא בשרשם – את הדינים, שהם גבורות דלעומת זה, אפשר לשנות ואפילו להפוך לטוב, רק על ידי שמראים להם מהו מקורם ושרשם. ואכן שרש הדינים והגבורות של הנפש הבהמית הוא מהגבורות של הקדושה, שלמעלה זהו עצם הטוב – מאיסה מוחלטת ברע, אלא שעל ידי ההשתלשלות מהקדושה שלמעלה וריבוי הצמצומים, נוצרו למטה גבורות ודינים של הקליפה, הן הגאוה והכעס והתאוות, שהן היפך הטוב. ולפעמים כאשר הקליפה מתגברת, חייבים לעורר את שרש הנפש הבהמית להזכיר לה מהו שרשה בגבורות הקדושות, כדי להמתיק את הדינים. כלומר, הדינים של הקליפה, הם החטאים הקשורים בתאוות הרעות, נמתקים דוקא בדינים של הקדושה, לאחר שמעוררים בנפש את השרש הטוב ומחזירים את החוטא למקומו האמיתי על ידי עבודת ה' בשמחה. על ידי זה לא רק מגבירים את הטוב על הרע, אלא הופכים את הרע לטוב. [בדומה לכך אפשר לקרב יהודי לתורה ומצוות על ידי שמזכירים לו את יחוסו, את אבותיו הקדושים, את הנפש האלוקית שלו, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש שבו, את כוחות נפשו שמקורן בעשר הספירות של עולם האצילות וכו'].  

אם כן, שלשה שלבים בהפיכת הרע לטוב:

א. עצבות גדולה לרגע קט, שבה שוברים ומכניעים את הקליפה.

ב. מרירות שהיא מהגבורות הקדושות. על ידי המרירות מגלים את שרש הרע, שהוא טוב מוחלט, וממתיקים את הרע הגלוי בשרשו הטוב. כך נהפך הרע לטוב. וכמו בברכה שלפני קריאת שמע, בה מוזכרים האופנים וחיות הקודש – כשיהודי אומר ברכה זו בתפילה, הנפש הבהמית שלו נזכרת במקורה ושרשה הגבוה בעולם התוהו, שהוא גם שרש המלאכים, והיא נהפכת לטוב. כך גם על ידי המרירות, כשמכניע את הקליפה ומכיר בגדולת ה', הוא מתמרמר על ריחוקו מה', ומתעוררת בו תשוקה להידבק בה'.

ג. המתקת הגבורות בחסדים על ידי שמחה בתורה ומצוות.

ניצול העצב הקיים לענייני דשמיא

לכן אמרו רז"ל: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (ברכות ה רע"א). למרות ההדגשה לעולם, אין הכוונה לפעולה קבועה ותמידית, כי עבודת ה' צריכה להיות דוקא בשמחה ולא בעצבות; אלא תמיד כשרואה שיש צורך בכך, תמיד כשיש לו טמטום הלב, שאינו יכול לפתוח את לבו לתפילה וכד', עליו לעורר רוגז על נפשו הבהמית. שעת הכושר הטובה ביותר לכך היא, כאשר עצובים בלאו הכי מענייני העולם, מעניינים גשמיים וכד'; אז אפשר וצריך לעורר את העצב והמרירות מעניינים רוחניים, ואז הנפש המלובשת בגוף ובנפש הבהמית, נעשית כלי לעצבות מעניינים רוחניים בלבד, כשענייני העולם מתגמדים עד שמתבטלים. [וכמו בשבת שמצוה להתענג מדברים גשמיים, אף שעיקר עונג שבת צריך להיות מדברים רוחניים; אלא מאחר שהנשמה המלובשת בגוף ונפש הבהמית אינה יכולה להתענג מדברים רוחניים בלבד; על ידי התענוגים הגשמיים נעשים כלי לעורר את העונג האמיתי – השמחה בה']. 

ולפעמים אדם עצוב ככה סתם בלי סיבה, כי דנים אותו למעלה, ומזלו מרגיש את זה. לכן כאשר הוא עצוב בלי סיבה, עליו להיות ממארי דחושבנא, כלומר: לעשות חשבון נפש כבעל עסק, שהעסק הוא שלו והחשבון הוא שלו, ולכן אכפת לו מזה מאד. ואז יתמרמר מחטאיו הקשורים בעצם מהותו, וענייני העולם יתגמדו וייחשבו לאין ואפס, וכך יוכל להיפטר מהעצבות. כי התכלית האמיתית, שאליה מגיעים לאחר העצב, היא השמחה האמיתית בעבודת ה' – שמחה אמיתית וכפולה משהיתה קודם לכן. שמחה על הזכות לקיים תורה ומצוות, שמחה על הזכות לעשות נחת רוח לה' ושמחה על שיבת הנפש למקורה ושרשה.  

יציאת מצרים של הנפש האלוקית

כאשר הבינוני עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו, הוא גם מנסה לנחם את עצמו כדי לבוא לידי שמחה אמיתית. קודם כל הוא רוגז על הנפש הבהמית. הוא יודע שהוא רחוק מה' בתכלית והוא משוקץ ומתועב כו', אך הוא מייחס את הרע שבו אך ורק לנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינונים, וכמו שאומרים בתפילה: נשמה שנתת בי – טהורה היא (ברכות השחר) – משמע, הנפש האלוקית אינה הוא בעצמו. היינו, הוא יודע ומרגיש שהוא רחוק מה' בתכלית רק בגלל גופו והנפש החיונית שבו. אולם הוא גם יודע, שיש בקרבו עוד נפש, היא הנפש האלוקית המחיה אותו, שהרי היא נמצאת בכל יהודי אפילו בקל שבקלים. והשמחה היא על הנפש האלוקית, עם הניצוץ האלוקי המלובש בה להחיותה. [אמנם גם הנשמה (הנפש האלוקית) היא אלוקות שנעשה נברא, אך בבחינת היחידה שבנפש, שגם היא ניצוץ אחד נברא, מלובש ניצוץ בורא – הוא עצם הנשמה המחיה את כל הנשמה].

הנפש האלוקית שבקרב האדם אינה תלויה בעבודתו, אך כשהוא רחוק מה', היא בבחינת גלות. וככל שהריחוק מה' גדול יותר, הרי שהנפש האלוקית בגלות גדולה יותר. העובדה, שהוא יודע שנפשו האלוקית בגלות, מסייעת לו בעבודת ה', כי לאחר שרגז על הרע שבו (הנפש הבהמית) וגילה את הטוב שבו (הנפש האלוקית), הוא מתבונן בנפשו האלוקית שנמצאת בגלות ועושה הכל כדי להוציאה מהגלות על ידי בחינת תשובה ומעשים טובים. הוא עושה מעשים טובים מעומק הלב בכוונה להשיב נפשו לה' – להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם התלבשותה בגוף, להשיבה למקורא ושרשא דכל עלמין – אור אין סוף ב"ה, וזוהי מצוה גדולה כמצות פדיון שבויים ממש. זאת צריכה להיות עבודתו כל ימיו – להיות בתשובה תמיד על ידי העיסוק בתורה ומצוות, ובמיוחד במצות התפילה בכל עשר בחינות הנפש ובכל לבושיה; עד שתדבק נפשו בה' יתברך, שהרי מרחיק נשמתו מן הרע ומקרבה אל הטוב – עד ששמח שמחה גדולה מקרבתו אל ה', שעוז וחדוה במקומו (דברי הימים א טז כז), ומרגיש ואני קרבת ה' לי טוב (תהלים עג כח).

דהיינו, כל מגמתו של הבינוני היא להוציא את נפשו האלוקית מן הגלות וממסגר, כי היא נפש יפה שרוצה רק אלוקות. היא סולדת מתאוות ובמיוחד מדברים אסורים; וכשאדם אינו מקדש עצמו במותר לו, וכל שכן, כשעובר עבירה היא מתחבאת. וכששב בתשובה הוא מוציא אותה מהגלות. וכשהיא מתגלית אור ה' שורה עליו, ועל ידי כך יהיה כל ימיו בשמחה רבה. כי אין לך שמחה גדולה כצאת הגוף מהגלות והשביה. שמחה רבה בכמות וגדולה באיכות. ועוד, שמשיב את ה"א משם הוי' ומחברה לו"ו של שם הוי' בתשובה תתאה או ליו"ד משם הוי' בתשובה עילאה. שתשובה פירושה, תשוב ה"א. ה"א תתאה היא ספירת המלכות, היא השכינה מקור נשמות ישראל, שלפעמים יורדת לעולמות בריאה, יצירה ועשיה להחיותם, עד שרגליה יורדות מות – גם למקומות לא טובים כקליפות. ולפעמים בגלל החטאים היא נותנת חיות לקליפות טמאות ביותר. וככל שהחטאים רבים יותר ירידתה גדולה וממושכת יותר, והיא בגלות גדולה יותר. והשכינה, כרחל לפני גוזזיה נאלמה (ישעיהו נג ז) – הקליפות יונקות משערותיה, והיא שותקת, אף שאינה רוצה לתת להם. אולם על ידי תשובה משיבים את השכינה למקומה, ומחדשים את הקשר בין ספירת המלכות לשם ה'. ולכן צריך להיות כל ימיו בשמחה של תשובה, שזוהי תשובה ברמה של שבת, כי שבת עניינה – תשובה (אותיות תשב) ורק מתוך שמחה.    

וכמשל בן המלך השמח כאשר הוא נמצא בבית אביו המלך, אך שמחתו גדולה לאין ערוך, כאשר הוא חוזר לבית אביו אחרי שהיה בשבי; ובמיוחד ששם בשבי היה במצב קשה, שהיה טוחן בבית האסורים, ועוד יותר מזה, שהיה מנוול באשפה. וככל שהגלות קשה יותר השמחה בצאת מן הגלות ובחזרה לבית המלך גדולה יותר.

אמנם הבינוני העוסק בתורה ומצוות, שהוציא את נפשו האלוקית מן הגלות, עדיין לא הפך את מהות נפשו הבהמית לטוב. הוא עדיין בינוני ולא צדיק. גופו, המקבל חיותו מן הנפש הבהמית, עומד בשיקוצו ובתיעובו. לכן מכנה הזהר את הגוף והנפש הבהמית, שמקורם מקליפת נוגה, משכא דחויא, שמשמעו, עור הנחש שהוא מקליפת נוגה, (שלא כנחש עצמו שהוא משלש הקליפות הטמאות). לכן הבינוני, שרק נפשו האלוקית יצאה מן הגלות, אינו דומה לבן המלך שיצא כולו מן הגלות והשביה. מצב זה של הבינוני דומה לבחינת יציאת מצרים, שיצאו מן הגלות, אבל לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה.

אף על פי כן, על הבינוני לעמוד על המשמר ששמחת הנפש האלוקית בצאתה מן השביה לא תופרע בגלל העובדה, שעדיין יש לו הרבה עבודה לתקן את מצב גופו ונפשו הבהמית. בכל זאת, תיקר נפשו האלוקית בעיניו וישמח בה, ולא יערבב את שמחת הנפש בעצבון הגוף. ואמנם על פי הזוהר: בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוא תקיעא בלבאי מסטרא דא (זהר חלק ב קנא א, חלק ג עה א). בלב יש שני צדדים: צד אחד של בכי ועצב, וצד אחד של חדוה ושמחה. אם כי מאחר שאנו קרובים מאד לגאולה, שעניינה שמחה בשלימות, אין מקום בימינו אפילו לעבודת ה' במרירות, שלא לדבר על עצבות (שיחת הרבי יז כסלו תשמ"ו, ד"ה: מרגלא בפומיה דרבה). העבודה של היום בתורה ומצוות היא מתוך שמחה גדולה על קרבתנו לה' ודביקותנו בו; כי מחזירים אנו את מצב הנשמה למקורה ושרשה, כמו שהיתה קודם ירידתה לעולם, דבוקה וחבוקה בה'.         

למה ברח העם ממצרים?

העם במצרים ביקשו מפרעה ללכת לשלשה ימים לעבוד את ה', ובמקום לחזור הם ברחו. מדוע ברח העם? ומדוע לא ביקשו מראש לצאת לחפשי לעולם? אמנם פרעה לא רצה לשלחם אפילו לשלשה ימים, אך הקב"ה, שהוא בכבודו ובעצמו גאל את עם ישראל ממצרים, היה יכול על ידי מתן המכות לפרעה ולמצרים להכניע את לבם הערל, ופרעה היה נאלץ לשלחם, גם אם הדרישה היתה לשלחם לעולם (ולא רק לשלשה ימים), ואף היה מסייע להם בכך; כמו שראינו בדור האחרון, ששלטונות ברית המועצות סייעו ליהודי רוסיה לצאת מארצם, אחרי שנים רבות שהיו מעבר למסך הברזל. אלא שהבריחה לא היתה בגלל פרעה. הבריחה היתה בגלל מצבם הרוחני של עם ישראל בעת יציאתם ממצרים. שאז הרע שבחלל השמאלי שבלב היה עדיין בתוקפו, ולא פסקה זוהמתם. רק הנפש האלוקית רצתה להינתק מטומאת מצרים – ואלמלא הבריחה מן הרע על ידי קבלת עול מתוקף של אמונה ומתוך יראת חטא, לא יכלו לצאת ממצרים.

[שלשה פסוקים מבטאים בריחה מן הרע אל ה':

ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה (ירמיה טז יט).

משגבי ומנוסי (שמואל ב כב ג).

והוא מנוס לי (פיוט "אדון עולם").

בפסוק ראשון – שלשה ביטויים, בשני – שנים, ובשלישי – אחד. כי כל אחד מתייחס ללבוש אחר של הנפש המקביל לאחד מעולמות: בריאה, יצירה ועשיה. הפסוק שיש בו שלשה ביטויים מקביל ללבוש המעשה המקביל לעולם העשיה שרובו ככולו רע. הפסוק שיש בו שני ביטויים מקביל ללבוש הדבור המקביל לעולם היצירה שחציו טוב וחציו רע. והפסוק שיש בו ביטוי אחד מקביל ללבוש המחשבה המקביל לעולם הבריאה שרובו טוב.

או שהבריחה היא משלש הקליפות הטמאות שקליפת נוגה נכללת בה, ובפרטות ובהדרגה בריחה משלשת שרי פרעה: שר האופים שמקו השמאל שהוא הגרוע שבכולם, שר הטבחים שמקו האמצעי שהוא קל ממנו. ושר המשקים מקו הימני שהוא הקל שבכולם. שלשתם מקבילים לגרון, ורידים וקנה].

בניגוד ליציאה ממצרים שהיתה במנוסה, לעתיד לבוא לא נצא מן הגלות במנוסה, כמו שכתוב: ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' (ישעיה נב יב). ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ולא תהיה מציאות של רע, כך שלא יהיה ממי וממה לברוח. נלך בקומה זקופה ובבטחון, כי ה' ילך לפנינו. הליכה זו תהיה הליכה של צדיקים גמורים.

שמחה גם מצד הנפש הבהמית

עניין נוסף חשוב הוא, שה' הוריד חלק מאורו והלבישו במשכא דחויא, כדי להעלות את הנפש הבהמית ולבושיה לה', על ידי שהנפש הבהמית ולבושיה מקיימים את התורה ומצוותיה. לכן השמחה היא גם מצד הנפש הבהמית, כי כל ענייני תורה ומצוות פועלים גם עליה. וכשהנפש הבהמית עולה זה מביא לתוספת אורה ושמחה יותר מאשר כשעולה הנפש האלוקית לדרגה גבוהה יותר. זהו יתרון השמחה שבא מן העצב בדומה ליתרון האור הבא מן החשך. זוהי שמחה אמיתית.

וכשהבינוני שב אל ה' מעומק הלב ושמח בתוספת אורה ושמחה, הוא אומר לעצמו דברי נחומים, לנחמו מעצבונו ויגונו. באמת הוא יודע, שהוא מתועב ומשוקץ ורחוק מה', אך הוא גם יודע, שאת הנסיבות לגלות נפשו לא הוא יצר. מאת ה' היתה זאת. הקב"ה, הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, והכל לעומתו אינו נחשב לכלום, לקח חלק מאורו ית', היא הנפש האלוקית, והלבישו בגוף הנקרא משכא דחויא וטפה סרוחה לצורך שליחות גדולה. זוהי ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא וסבל גדול לנשמה, אך ודאי ירידה זו של הנפש האלוקית היא צורך עליה; לא רק עליית הנפש האלוקית, אלא גם ובעיקר עליית הנפש הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה: מחשבה דבור ומעשה, על ידי עשיית מצוות התורה, ודבור והרהור במחשבת התורה (כמו שמבואר בפרקים: לה-לז). זוהי תכלית הבריאה, כי הקב"ה נתאוה להיות לו ית' דירה בתחתונים, שחפץ לשכון בתוך עם ישראל – כמו שכתוב: ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח). ותפקיד הנפש האלוקית למלא שליחותה בעולם לקיום התכלית של הכוונה העליונה.

זאת תהיה כל מגמתי

התבוננות זו, שאני יכול להעלות את נפשי לה', ככתוב: אליך ה' נפשי אשא (תהלים כה א), נותנת כח ועוז לשאוף לדבר אחד בלבד, (ושרק הוא יכלול את כל חיי העולם הזה) – לעסוק רק בתורה ומצוות כדי להידבק בה', לקשר את המחשבה והדבור במחשבתו ודבורו של ה', לדון בהלכות הערוכות לפנינו שהן רצון ה', ולקיים את המצוות במעשה, ועל ידי זה תתאחד הנשמה בה'; שלכן התורה נקראת: משיבת נפש (תהלים יט ח) – עניינה של התורה להשיב הנפש למקורה ושרשה. לכן גם נאמר על התורה ומצוותיה שהם משמחים את הלב – פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט ט).

וכך על ידי הגברת הנפש על הגוף מגיעים לשמחה גדולה ולאהבת ישראל אמיתית (כפי שנלמד בפרק הבא).