המקור בתורה לשטות דלעומת זה

מהפסוק "כי תשטה אשתו" בפרשת סוטה למדו חז"ל,

ש"אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

השטות דלעומת זה היא הפיתוי של היצר הרע.

לכאורה, איך יתכן שלומדים על כל עבירה אף על עבירה קלה מעבירה חמורה כל כך?

איך משווים חטא קל לחטא חמור של גילוי עריות, עליו נאמר: "יהרג ואל יעבור"?…

שהרי חז"ל התכוונו גם לעבירה על דקדוק קל של דברי סופרים,

ואפילו לעניין של "קדש עצמך במותר לך"…

אז למה לומדים את זה מעוון חמור כל כך של "כי תשטה אשתו" דוקא?

הקשר בין עבירה קלה לחטא אשת איש

ההלכה "כי תשטה אשתו" היא לגבי אשת איש.

דוקא אשת איש (ולא פנויה) נעשית בעבירה זו זונה.

[רק לפי דעת ר' אלעזר נכון הדבר גם לגבי פנויה,

אלא שזו דעת יחיד ואין ההלכה כמותו].

ואכן חומרה יתירה בעבירה הנובעת מ"שטות דלעומת זה" באשת איש.

כי בחטא זה פוגמת האשה בקשר שלה עם בעלה.

ומכיון שישראל הם בחינת אשתו של הקב"ה,

מי שעובר עבירה אפילו קלה ביותר הרי שבעבירתו הוא נפרד מהקב"ה.

מבחינה זו עבירה קלה של יהודי דומה לעבירה החמורה של אשת איש.

ומסופר בזוהר שפעם שאל פילוסוף אחד את ר' אלעזר,

מאחר ובני ישראל הם העם הנבחר שבעמים,

מדוע חלשים הם ביחס לשאר העמים?…

והשיבו ר' אלעזר שדוקא בגלל היותם עם נבחר הם חלשים.

כי בהיותם המובחרים שבעולם, אינם סובלים פסולת (כמו שרצים ורמשים) ברוחניות;

וכשם שאינם סובלים פסולת ברוחניות כך אינם סובלים פסולת בגשמיות.

ואכן, כשאומות העולם קוראים לה' "אלקא דאלקיא" אין זה נחשב להם למרידה;

אולם יהודי מפני גודל מעלתו נעשה בכל עבירה נפרד בתכלית מאלוקות,

הרבה יותר מהקליפה והסטרא אחרא.

ואכן, ישראל דומים ללב המובחר שבאיברים, ישראל הם לב העולם לב העמים!

וכמו שהלב אינו סובל פסולת, כך ישראל אינם סובלים פסולת אפילו דקה שבדקה.

ישראל בבחינת אשתו של הקב"ה

גם בזמן הגלות ישראל הם בבחינת אשתו של הקב"ה.

[ההבדל היחידי בין זמננו לזמן הגאולה הוא,

שאם היום הקב"ה נקרא בעל לישראל לעתיד לבוא הוא יקרא איש].

וכמו שאומר הקב"ה לישראל לאחר שקבלו על שגרש אותם:

"אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה"… –

כאילו אומר: על מה אתם מדברים, וכי יש קשר לבעל עם אשתו לאחר שגירשה,

אבל אתם אף פעם לא הייתם מגורשים, שהרי אי אפשר להחליף אתכם בשום עם אחר.

אלא שבכל זאת עם ישראל יכולים להיות בבחינת "אשה שאינה כשרה",

כי "אשה כשרה" היא רק אשה "העושה רצון בעלה".

והעובר על עבירה, אף הקלה ביותר אינו עושה רצון ה' – רצון הבעל!

ואין הוא בכלל "אשה כשרה".

אשה שנסתרה נפרדת מבעלה לשעה קלה

אם כן, השוואת החוטא לאשה סוטה – "כי תשטה אשתו" –

היא רק כדי להסביר שבאמצעות העבירה הקלה ביותר אדם נפרד מאלוקות בתכלית.

כי הנשמה, הנפש הבהמית, הנפש הטבעית והגוף הם כאשה לקב"ה,

וכשיהודי עושה את רצון ה', הוא כשר, כאשה כשרה העושה רצון בעלה.

ואם לא, אין הוא כשר, שאינו כאשה כשרה!

אף על פי כן, אשה שנסתרה, יתכן שטמאה היא ויתכן שטהורה היא.

"כי תשטה אשתו" אמור גם לגבי אשה שרק נסתרה ונשארה טהורה;

ולכאורה, יכולנו לחשוב שכל זמן שאין יודעים בבירור שודאי נטמאה,

אפשר להעמידה בחזקת כשרות, שכן רוב בנות ישראל כשרות הן,

אז למה משפילים אותה ומצווים עליה להביא ממאכל בהמה?…

אלא שעצם העובדה שנסתרה ואפשר לחשוד בה שהיא טמאה,

הוא שטות ו"מעשה בהמה", והריהי במצב של מעשה בהמה.

כי בבנות ישראל אסור שיהיה אפילו מצב של חשד,

ורק מכיון שנסתרה אסורה לבעלה,

אם כי רק לשעה קלה בלבד עד שיתברר שהיא נקייה וטהורה,

ולאחר ש"ניקתה ונזרעה זרע".

כך עם ישראל – אשתו של הקב"ה – חייבים לעשות את רצון ה';

וכשיהודי עובר עבירה בגלל רוח שטות שנכנסה בו,

אין הוא בחזקת אשה הטמאה לבעלה, חלילה,

שהרי "וכבודי (הניצוץ האלוקי שביהודי) לאחר לא אתן",

ולא ידח ממנו נידח.

אולם בכל זאת מכיון ש"שטות דלעומת זה" נכנסה בו,

ועשה מעשה בהמה אף שאין זה עניין של טומאה,

הרי הוא נפרד מה' לשעה קלה.

אולם בסופו של דבר כשיתברר שהוא נקי מחטא הוא יוכל להתאחד עם בוראו,

דוגמת האשה שכשמתברר שהיא טהורה – "וניקתה ונזרעה זרע".

יהודי לעולם אינו נפרד מה'

יהודי החושב שיש מציאות מלבד אלוקות הריהו כופר באחדות ה',

וכשנכשל בעבירה דרבנן או עבירה חמורה ממנה בגלל רוח השטות שנכנסה בו,

הוא עשוי לחשוב, שמא "עזבני ה' וא-דני שכחני".

אז אפשר להסביר לו שבשעת החטא הוא דומה לאשה שנסתרה,

שאסורה לבעלה רק לשעה קלה כי לא נטמאה.

לכן כשיהודי יודע כמה "שטות דלעומת זה" יש בקרבו,

אינו צריך ליפול ברוחו כי מעולם לא נטמא.

אמנם הוא עשה מעשה בהמה לשעה קלה אך בסופו של דבר ינוקה.

וכמו אשה שנסתרה לאחר שמתברר שהיא טהורה, היא מותרת לבעלה ונזרעה זרע,

ואם היתה יולדת בצער – יולדת בריוח, ואם היתה יולדת נקבות – יולדת זכרים.

ואם היתה עקרה נפקדת – "ונזרעה זרע".

כך החוטא לאחר שהתברר שהוא נקי וטהור,

והופך את ה"שטות דלעומת זה" ל"שטות של קדושה"

בעבודת ה' בקפיצה ודילוג מתוך שמחה פורצת גדר,

הוא מגיע לדרגה גבוהה בעבודת ה' שמשיג תולדות של אהבה ויראה,

ובנים זכרים דוקא, שהם אהבה ויראה שהשיג ביגיעתו.

ואז יתאחדו הבעל ואשתו, היהודי עם אלוקיו, ותתגלה השכינה בנפשו,

תתגלה פנימיות הנשמה שזוהי ביאת המשיח הפרטי השייכת לכל יהודי,

והיא הכנה למשיח הכללי המצפה לגאול את כל עם ישראל.

הרבי מלמד אותנו כאן רעיון עמוק ונפלא,

שאין לאדם ליפול ברוחו כאשר הוא חוטא.

החטא גם יכול להיות קרש קפיצה להתעלות רוחנית גבוהה יותר.

הפנימיות של החטא היא התשובה ודרגת בעל תשובה היא גבוהה ביותר.

ובימינו יש לעשות את התשובה לא מתוך עצבות ואף לא מרירות אלא מתוך שמחה.

הקב"ה מצפה לתשובתנו כי רוצה לגאול אותנו.

יהי רצון שנקבל את התורה בשמחה ובפנימיות

וניגאל גאולה אמיתית ושלימה פרטית וכללית.

(משיחת י' שבט תשי"ג ליקוטי שיחות ב מעובד עמ' 19-22)