בימות המשיח אלה בהם אנו נמצאים

כאשר המלך מבזבז את כל האוצרות –

גם את אוצרות המלך שהיו כמוסים וחתומים מעיני כל נברא.

האוצרות שחיכינו להם דורי דורות.

אוצרות שעברו מדור לדור בסודיות מוחלטת,

עד שיצאו מן ההעלם אל הגילוי והם גלויים לכל –

אפשר "להבין עניין פרה אדומה".

מצות פרה אדומה היא חוקה וגזירה שאין לה טעם שכלי.

"זאת חוקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה" –

על מצוה זו אמר שלמה המלך "החכם מכל האדם", (שהחכים בכל דבר):

"אמרתי אחכמה", אבל "והיא רחוקה ממני".

שלא השיג טעם פרה אדומה.

רק משה רבינו זכה להבין טעמה של פרה אדומה,

שאמר לו הקב"ה: לך אני מגלה טעם פרה.

ולעולם היא נקראת על שמו – "ויקחו אליך".

לא רק הפרה הראשונה שעשה משה במדבר,

אלא כל הפרות שנעשו אחר כך, כולל הפרה העשירית שיעשה מלך המשיח,

כולן נקראות על שמו של משה רבינו.

בדומה לכללות התורה הנקראת על שמו של משה רבינו – "תורת משה".

ומה שנכון לגבי משה, נכון לגבי מלך המשיח – "משה רבינו של הדור האחרון".

"זאת חוקת התורה" – ולא "זאת חוקת הפרה".

לכאורה, זוהי חוקה אחת (מצוה אחת),

אז למה היא נקראת "חוקת התורה" ולא "חוקת הפרה"?…

משמע, מצות פרה אדומה היא כללות התורה.

שהיסוד לכל המצוות הוא – "חוקה".

המצוות הן הרצון העליון שלמעלה מן השכל –

"חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין לך רשות להרהר אחרי".

רק אחרי שהרצון של המצוות נמשך ומתלבש בחכמה של תורה,

ניתוסף בהם טעם.

אלא שיש הבדל בין "עדות" ו"משפטים" ל"חוקים",

שב"עדות" ו"משפטים" הטעמים שבחכמתו ית'

נמשכו ונתלבשו בשכל הנבראים ואפילו בשכל אנושי.

וב"חוקים" לא נתלבשו ממש בשכל הנבראים.

אבל משה רבינו, שהוא בחינת חכמה דאצילות גם בהיותו למטה,

השיג טעם פרה…

אמנם עיקר הטעם של כל המצוות הוא הרצון העליון שלמעלה מן השכל,

אלא שהיתרון של מצות פרה הוא, שמכיון שאין עליה טעם, הרצון הוא בגילוי.

בניגוד למצוות שיש בהן טעם, שהטעם שבהם מסתיר על הרצון.

ומכיון שמצוה זו כמו כל התורה כולה נקראת על שם משה,

שעניינו ביטול – "תורת משה עבדי",

על ידי "בחינת משה" שיש בכל יהודי,

יש נתינת כח לכל אחד מישראל לקיים המצוות בביטול של קבלת עול.

"זאת חוקת התורה אשר ציוה ה'…

ויקחו אליך פרה אדומה תמימה…

ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת

ונתן עליו מים חיים אל כלי"… –

על ידי אפר הפרה בצירוף אזוב ושני תולעת ומים חיים

מטהרים טמא מת…

לכן קוראים פרשה זו בשבת שלפני פרשת החודש,

לפני מצות קרבן פסח,

כדי שייטהרו עם ישראל ויעשו את פסחיהם בטהרה.

[כידוע, כל עניין המיתה נגזר על האדם בגלל חטא עץ הדעת,

אז איך ייתכן שעניין המיתה נזכר בתורה שקדמה לעולם אלפים שנה,

לפני עניין החטא של אדם הראשון – "זאת התורה אדם כי ימות באוהל"?…

העניין הוא שהמיתה ב"תורה שקדמה לעולם" אינה מיתה כפשוטה,

אלא עליית וסילוק הנשמה לעולם שלמעלה מהעולם שנמצאת בו,

כשהנשמה נשארת בגוף!…

שאז הנשמה עולה לעולם גבוה שלמעלה מאצילות – עולמות האין סוף.

כי מאחר שכל העולמות נבראו בשביל ישראל,

לכן עם ישראל יכולים להגיע גם לעולמות האין סוף –

עד לדרגת "ידעתיו הייתיו בניחותא".

ולגבי יציר כפיו של הקב"ה הרי זו עלייה גדולה.

לא רק לגבי אדם רגיל זו עליה גדולה,

אלא אפילו לגבי אדם הראשון שנברא בגן עדן.

(ואף שבגן עדן יש ידיעת המהות ולא רק ידיעת המציאות – דרגה נעלית ביותר!)].

יהודי בעולם הזה הוא בתנועה מתמדת של "רצוא" ו"שוב".

כנשמה שהתלבשה בגוף הוא בחינת "שוב",

אך מכיון שיש בו עניין עלייה וסילוק עד לעולמות האין סוף, הוא בחינת "רצוא".

זהו עניינה של מצות פרה אדומה שהיא כללות התורה,

שבה מצטרפות שתי תנועות הפכיות אלה:

העלאה מלמטה למעלה – שריפת הפרה – "רצוא".

והמשכה מלמטה למעלה – נתינת מים חיים אל כלי – "שוב".

למעשה, כל המצוות שבתורה הן בבחינת "רצוא" ו"שוב".

ש"רצוא" ו"שוב" הן כללות עבודת האדם בתורה ומצוות.

מצד הנשמה הרי הוא נמשך למעלה – "רצוא" – "רוח… העולה היא למעלה"

ומצד הגוף הרי הוא נמשך למטה – "שוב" – "ורוח… היורדת היא למטה"…

והמיוחד במצוות פרה אדומה הוא ששני עניינים אלה הם בגילוי.

אפר הפרה שנשאר משריפת הפרה על ידי האש הוא בחינת "רצוא".

והמים חיים ששמים בהם את האפר הוא ה"שוב".

מה קודם למה ה"רצוא" ל"שוב" או ה"שוב ל"רצוא"?

לכאורה, מלכתחילה קיימת תנועת ה"רצוא" מלמטה לעלות ולהיכלל למעלה.

לכן התורה ומצוותיה ניתנו מלמעלה למטה.

אבל בשעת מתן תורה, כשהתחברו עליונים ותחתונים –

עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה,

העליונים קדמו לרדת: "ואני המתחיל", "וירד ה' על הר סיני".

לכן התורה נמשלה למים, ("ונתן עליו מים חיים"),

שהיא כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך…

אבל דוקא בענייני תורה ומצוות – "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".

כשיש העלאה מלמטה נמשכת ההמשכה מלמעלה.

שעל ידי כללות עבודה זו ממלאים את תכלית הכוונה בבריאת העולם,

מה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

זהו מה שאמרו רז"ל: "בראשית ברא אלוקים" – בראשית – ב' ראשית,

בשביל שני דברים שנקראו "ראשית" נברא העולם.

בשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתה",

ובשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו".

ובחינת "נתאוה (הקב"ה)" הוא למעלה מבחינת טעם ושכל,

ואפילו למעלה מבחינת רצון,

שחפץ ותענוג ותאוה הוא למעלה גם מבחינת רצון.

זהו עניינה של חוקה!…

ואמנם כל העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל,

מכל מקום יש עליונות לישראל על התורה,

כי לישראל יש כח בחירה חופשית לבחור בין טוב לרע והם בוחרים בטוב.

מבחינה זו "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע",

"כאחד ממנו" – כיחידו של עולם, עצמותו ומהותו ית'.

מה שאין כן בתורה, שהיא תורת אמת ואין בה שינויים,

אין עניין הבחירה.

כח הבחירה של ישראל נמשך מכח הבחירה שלמעלה,

שמקור החיים הוא בעצמותו של ה' ית' – "כי עמך מקור חיים".

וישראל המקיימים את הציווי "ובחרת בחיים", ובוחרים בחיים ובטוב,

ממשיכים את בחינת החיים ממקור החיים על ידי הבחירה שלהם.

מה שאין כן, התורה שהיא בחינת אור וגילוי בלבד.

לכן "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ואפילו למחשבתה של תורה".

אם כן, כמו שכללות מצות פרה אדומה היא חוקת כל התורה כולה,

להיותה בבחינת "רצוא" ו"שוב" כמו כללות התורה.

כך גם בעניין הבחירה של ישראל, שיש להם כח בחירה בטוב או בהיפך הטוב,

יש "רצוא" ו"שוב"…

והתיקון לבחירה בהיפך הטוב הוא על ידי העבודה בפרה אדומה.

על ידי "רצוא" ו"שוב" בקבלת עול שלמעלה מהשכל היא מטהרת מטומאה.

שרפת הפרה, בחינת גבורות, מבטלת ומכלה את כל העניינים הבלתי רצויים,

כמו העדר "קבלת עול מלכות שמים", שלכן צריך "פרה אשר לא עלה עליה עול".

ובפרט שענייני הפרה – פרה, אדומה, תמימה, אשר לא עלה עליה עול –

הם כנגד ד' גלויות ("מצרים", "בבל", "מדי", "יון" היא "אדום"),

שהן כל הגלויות עד אדום ("אשר לא עלה עליה עול"), ירידה הכי גדולה,

ואותם שורפים ומבטלים.

ובתיקון עניין הבחירה בהיפך הטוב,

לא רק שמבטלים ומטהרים את כל העניינים הבלתי רצויים,

אלא מעלים אותם למעלה יותר, עד ש"טהרה מביאה לידי קדושה".

ואכן, פרה אדומה היא התיקון לכללות החטאים.

במתן תורה פסקה זוהמתן של ישראל, ועל ידי חטא העגל חזרה.

משמע, חטא העגל הוא חטא כללי,

שהוא המקור והשרש לכל החטאים שלאחריו.

ומצות פרה אדומה באה לכפר על מעשה העגל.

"תבוא פרה ותכפר על העגל".

פרה אדומה – שהיא קרבן נעלה מכל הקרבנות האחרים,

(שבה מוזכר שם הוי' פעמיים בפסוק אחד…),

המטהרת מהטומאה החמורה ביותר של אבי אבות הטומאה,

וקשורה עם תכלית הירידה שבגלות –

היא הכפרה והתיקון לכל החטאים…

כי עניין פרה אדומה בעבודת האדם הוא עניין עבודת התשובה.

ומה מיוחד במצות התשובה?

מצות התשובה היא בבחינת דילוג ולמעלה מכל ההגבלות…

ובדומה למצות פרה אדומה, שבה משתתפים שני יסודות הפכיים – אש ומים.

שבמעשה הפרה יש אפר ומים חיים.

האפר בא על ידי השריפה – "רצוא" והמים הם בחינת "שוב" – "המשכה".

ו"רצוא" ו"שוב" הם למעלה מכל מדידות והגבלות.

אמנם "גם את זה לעומת זה עשה האלוקים".

אבל התורה, שניתנה לעשות שלום בעולם, מחברת שני דברים הפכיים.

התורה הופכת חושך לאור ומר למתוק –

"אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא".

התורה הופכת דברים הכי תחתונים לכלים לאלוקות.

אפילו את ה"לעומת זה" היא הופכת לכלי לקדושה.

על ידי "רצוא" ו"שוב" גם הדברים הכי תחתונים נהפכים לקדושה,

עד שאפילו הטמא בטומאת מת שהוא אבי אבות הטומאה –

ההיפך הגמור מעניין קדושה וטהרה,

מיטהר על ידי הזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי מטומאה זו,

ויכול להיכנס למקדש ולאכול קדשים.

אין חיבור שני הפכים גדול מזה!… אין שלום גדול מזה!…

זוהי מעלתה של עבודת התשובה – זהו עניינה של פרה אדומה,

המהפכת את כל החטאים, עד ש"זדונות נעשין לו כזכויות".

אמנם הסדר בעבודה הוא מן הקל אל הכבד.

ראשית העבודה היא דרך ה"אתכפיא".

הובטחנו הבטחה אלוקית – "והשבתי חיה רעה מן הארץ".

משמע, "להעבירן מן העולם", שלא יהיו חיות רעות בעולם כלל.

אבל תכלית הכוונה היא להעלות את החיות הרעות

למדרגה נעלית יותר, "להשביתן שלא יזיקו" –

להפוך את הרע לטוב – "אתהפכא חשוכא לנהורא"…

וכשהאויב נהפך לאוהב – "וגם אויביו ישלים עמו".

זהו עניין התשובה, שתחילת עבודתה היא תשובה מיראה,

שאז "זדונות נעשין לו כשגגות".

וכשהוא עולה למדרגה נעלית יותר – תשובה מאהבה,

אז "זדונות נעשין לו כזכויות".

לכן גם מובן למה פרה נעשית מחוץ לשלוש מחנות –

כי העבודה דאתהפכא היא חוץ לג' מחנות דוקא –

"מיניה וביה אבא לישדיה ביה נרגא" – את הקליפה שוברים במינה ודוגמתה.

העילוי של התשובה הוא דוקא על ידי הירידה למטה מטה מחוץ לג' מחנות,

עד שמגיעים למעלה מעלה בבחינת ג' מחנות למעליותא –

מקום שהוא למעלה מגדר מחנות, למעלה ממחנה שכינה, כביכול.

כי "שכינה" היא על שם ששוכנת ומתלבשת בתחתונים,

אבל זה גופא הוא עניין של הגבלה והתלבשות.

ודוקא על ידי תשובה מגיעים לבחינת "פרזות תשב ירושלים".

וכמו שכתוב: "עלה הפורץ לפניהם" – למעלה ממדידה והגבלה!

שהרי "כל הגבוה גבוה יותר יורד למטה למטה יותר".

ועל ידי התשובה מגיעים לבחינה שהיא למעלה מגדר מעלה ומטה.

וזהו "כי תשא את ראש בני ישראל… כל העובר על הפקודים",

שמשמעו, "מאן דעבר על פקודי אורייתא", מי שעבר על חטא העגל…

שעל ידי התשובה עולים למעלה מבחינת ראש התורה.

וזהו גם עניין "הנה אנוכי כורת ברית"…

שהרי לכאורה, למה צריך כריתת ברית עם משה,

הרי כבר היתה כריתת ברית עם אברהם…

אלא שכריתת הברית עם אברהם היתה בתנאי שיש קיום תורה ומצוות,

וכריתת הברית עם משה היא גם כשאין מקיימים תורה ומצוות.

תמיד יש מקום לתשובה!…

וכמו שנאמר: "אתם ניצבים … לפני ה'… לעברך בברית" –

כריתת ברית היא בבחינת לפני הוי' – למעלה משם הוי',

ולמעלה מעניין התורה.

כריתת ברית קשורה עם עצם נשמות ישראל שלמעלה מהתורה!…

הנשמה ירדה למטה ונתלבשה בגוף גשמי הנמצא בעולם הזה הגשמי והחומרי

שאין תחתון למטה ממנו.

נשמה נזרעה בגוף גשמי בעולם הזה – "וזרעתיה לי בארץ".

על ידי הזריעה וההשרשה למטה, באה הציצה והפריחה.

על ידי קיום תורה ומצוות למטה מתגלה מעלת נשמות ישראל –

"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל".

אבל גם כאשר חסר בקיום תורה ומצוות כדבעי,

יש פתרון והוא… התשובה!

תשובה היא למעלה ממקום וזמן.

התשובה היא לא רק ביומא חדא!… ולא רק בשעתא חדא!…

אלא אפילו ברגעא חדא!…

על ידי התשובה מתגלה עצם נשמות ישראל!

זהו עניין פרה אדומה…

שלכן לוקחים דוקא פרה ולא שור, שהפרה היא למטה מהשור –

"פרה דקבילת מן שמאלא". ומהו "שמאלא"? שור!

ושמאל הוא השרש לכל המדידות וההגבלות,

עד שמזה נמשך עניין החטאים עד לאבי אבות הטומאה.

ועוד שהיא אדומה, מלשון "האדום האדום הזה" – תכלית הירידה!…

ושורפים את הפרה, עד שנשאר בה רק אפר…

הוא ניצוץ הקדושה שבה, הניצוץ האלוקי שהוא גבוה ביותר,

ואת הניצוץ האלוקי שבה מעלים למעלה מעלה,

על ידי שמערבבים אותה עם המים חיים דוקא (ולא מי נהרות המכזבים).

מים שהם המשכה נעלית ביותר מלמעלה מעלה,

ורק כך פועלים את טהרת אבי אבות הטומאה.

אם כן, התקנה לכל החטאים היא עבודת התשובה שעל ידי פרה אדומה.

זהו כוחה של תשובה שמהמטה ביותר מגיעים את המעלה ביותר,

ולא עוד אלא שדוקא מתוך התבוננות בגודל הירידה –

"ובקשתם משם"… (מהמקום הנמוך ביותר) מגיעים לעילוי נפלא…

ואכן התשובה היא בחינת דילוג שלמעלה מכל ההגבלות.

תשובה היא למעלה מן התורה.

מהתשובה  נמשך להיות "אתהפכא חשוכא לנהורא"

עד שהופכים את הפרה (שמאל) לאפר (על ידי שריפה).

"אפר" אותיות "א' פר" – שמעלים את בחינת ה"פר" לאלופו של עולם,

ואחר כך ההמשכה היא ממקור מים חיים – עצמותו ומהותו ית'.

על ידי זה אפשר לטהר את אבי אבות הטומאה.

מה גם שכריתת הברית של משה היתה כמו שכתוב:

"ונפלינו אני ועמך",

ולמעלה מזה, משה מבקש: "אם אין פניך הולכים"…

"פניך" – היינו, ההמשכה מבחינת "פלא עליון",

"פניך" – פנימיות ועצמות אין סוף.

קריאת "פרשת פרה" היא בחודש אדר,

בזמן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן".

לפי שעבודת פרה אדומה היא לתקן את התחתון, כאמור.

ומזה נמשך עניין הגאולה ללא הפסקה.

ועניין "פרשת החודש" הוא התחלת עבודת הקרבנות בבית המקדש,

דבר המשלים את עניין הקדושה.

ששלימות הגאולה הוא שלימות עבודת הקרבנות שתיעשה "כמצות רצונך".

ובמיוחד שפרשת החודש היא על חודש ניסן שהוא חודש הגאולה,

"שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" – (ניסן בשני נו"נין, שבו נעשו ניסי ניסים).

בקרוב ממש ובשמחה ובטוב לבב.

עד שלעתיד לבוא תהיה העבודה רק בעליות בקדושה גופא

"ילכו מחיל אל חיל".

ואף עניין "סור מרע" לעתיד לבוא יהיה עליה וסילוק למדרגה ועולם,

שאינו בערך לעולם שנמצאים בו.

זאת תהיה עבודה ב"מדת הגבורה".

זהו עניין "לאתבא צדיקייא בתיובתא" לעתיד לבוא.

לא רק מעלת הצדיקים (חסד),

אלא עבודת התשובה ואור חוזר.

[דוגמת מעלת "מצוות לא תעשה" על "מצוות עשה".

(הגם ש"מצוות לא תעשה" דוחות את "מצוות עשה")

"מצוות לא תעשה" שייכות לי"ה במצוות הוי',

ו"מצוות עשה" שייכות לו"ה במצוות הוי'].

יהי רצון שעל ידי לימוד עניינים והלכות אלו בתורה,

נזכה בקרוב ממש לקיים עניינים אלה במעשה בפועל.

מעשה הפרה העשירית בפועל ממש,

כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם,

וה' יזרוק עלינו מים טהורים ויטהר אותנו,

ויתקיים בנו העניין "דכל העובר על הפקודים" –

המניין העשירי בבית המקדש השלישי.

ו"אז ישיר משה ובני ישראל" את השירה העשירית.

"ישיר"– לשון יחיד, שכל ישראל יהיו בדרגת משה.

ובמעלה זו דצדיקים תהיה גם מעלת התשובה – "צדיקייא בתיובתא".