פרשת תצוה – פרשת זכור – נס פורים נס נצחי

הקראת כתבה
יום שלישי ד׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
למי שחושב שסיפור המגילה ארע בעבר, אומר הבעל שם טוב: "הקורא את המגילה למפרע לא יצא"… בכל דבר צריך את ההתחזקות בהתקשרות לקב"ה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ורק אחרי זה יש לחפש את ההצלה בלבוש טבעי, וכשנוהגים כך הרי שההצלה הנסית שמעל הטבע נאחזת בכל לבוש טבעי שייעשה.
מאת שולמית שמידע
כוכב

"משנכנס אדר מרבים בשמחה".

השמחה בעבודת ה' עבודה גדולה והכרחית היא

עבודה שאינה מוגבלת בזמן ומקום.

גם בסתם יום של חול ועל אחת כמה וכמה בשבתות וימים טובים

חובה תמידית היא להתמלא בשמחה ותענוג בקיום תורה ומצוות.

שהרי עיקר הכוונה בקיום תורה ומצוות היא לדבוק בה',

וכשמאוחדים עם ה' ממילא שמחים, כי "עוז וחדוה במקומו".

אבל חודש אדר זכה להיות חודש שמח במיוחד,

וכבר "משנכנס אדר מרבים בשמחה" ובאופן דמוסיף והולך בכל יום…

עד לשמחה ללא מדידה והגבלה ו"עד דלא ידע"…

 

במה זכה חודש אדר לשמחה עצומה כזו?

העניין קשור בנס חג פורים, חג נצחי שלא יתבטל לעולם.

המן האגגי צורר היהודים ביקש "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים…

טף ונשים ביום אחד… ושללם לבוז"… ו"הפיל פור הוא הגורל",

עד שמצא שחודש אדר הוא המתאים לכך.

בחושבו, שאדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות, כי באדר מת משה רבן של ישראל,

אבל הוא לא ידע שבשבעה באדר משה רבינו גם נולד…

 

כידוע, ביום ההולדת של אדם מזלו גובר –

ניתנת לו הצלחה מיוחדת.

לא, חלילה, מהשפעת כוכבים ומזלות הקיימת רק באומות העולם,

שמבחינה זו "אין מזל לישראל".

מזלו של יהודי הוא גילוי שורש נשמתו ועצמותה (שמחוץ לגוף)

בנשמה המלובשת בגוף.

בז' באדר נולד משה רבינו ומתגלה עצם נשמתו –

דבר המשפיע על גילוי עצם נשמות ישראל,

כי משה רבינו הוא הנשיא של עם ישראל שבכל הדורות,

משה רבינו הוא דבר אחד עם ישראל.

"משה הוא ישראל וישראל הם משה" באחדות שאינה ניתנת להפרדה,

הוא מאוחד עם כל יהודי בכל מצב שהוא,

(ש"ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא").

ובזכות הגדולה של "הנשיא הוא הכל",

הקב"ה ברחמיו מבלבל מחשבת המן, הופך עצתו לטובה ומשיב גמולו בראשו.

וחודש אדר הופך לחודש של ששון ושמחה,

ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

 

אדר מורה על חוזק ותוקף – "אדיר במרום ה'".

ושבעה באדר – שהוא השביעי משבעה ימים רצופים הכוללים את כל ימי השבוע,

שבעת ימי בראשית ימי הבנין (כללות העולם) –

מרמז על מעלת ושלימות חודש אדר,

שבו יש גילוי אלוקי תקיף הנמשך וחודר ומתגלה בגדרי העולם.

ושבעת הימים האחרונים של החודש המקבילים לשבעת ימי המילואים,

שבהם היה משה מקים את המשכן ומפרקו,

מסתיימים בראש חודש ניסן, בו הוקם המשכן…

והם יוצרים חיבור של אלוקות בעולם ברדת השכינה למשכן.

 

בזכות חודש אדר – הא', אלופו של עולם, חודר בעולם ודר בו.

כי כשמתגלה נשמתו של יהודי אין הוא בורח מן העולם,

אלא להיפך הוא מחדיר ומכניס את הקב"ה בכל מקום ומקום בעולם.

כך בנס פורים עם ישראל ניצול מהשמדה,

כדי להמשיך ולקיים תורה ומצוות בנחת מתוך הרחבה.

זוהי הזכות הגדולה ביותר של חודש אדר ומזלו,

בו מת משה רבינו גואלן של ישראל ובו נולד,

כשהלידה מכפרת על המיתה, ולמעלה מזה משפיעה טוב על החודש כולו.

 

עניין זה מרומז גם בפרשת "ואתה תצוה".

פרשת תצוה נקראת תמיד סמוך לז' באדר –

שלכן זו הפרשה היחידה ששמו של משה אינו מוזכר בה,

כי ז' באדר הוא יום פטירתו של משה רבינו.

אבל מכיון שז' באדר הוא גם יום הולדתו של משה רבינו,

הרי אדרבה ביום זה מתגלה עצם מציאותו של משה שלמעלה משמות.

עצם נשמתו שנתן לו את הכח למסירות נפשו עבור כל ישראל,

עד שביקש משה רבינו שיימחה שמו, כדי להציל את עם ישראל (מחטא העגל).

מכאן ששמו של משה רבינו נמחה דוקא בפרשת תצוה,

הנקראת תמיד סמוך ליום הולדתו,

דוקא בזמן שבו מתגלה עצם נשמתו – "ואתה".

והעצם נמשך ופועל על עם ישראל.

עד שהתאחדותו של משה רבינו עם ישראל ובשביל ישראל,

היא למעלה ממציאותו של משה כפי שהוא קשור עם התורה.

לכן מוותר משה רבינו להיות כתוב בתורה.

הפלא ופלא עד היכן מגעת מעלתה של מסירות נפש!…

 

[דבר זה מזכיר את ה"בית יוסף" שמגודל מעלתו ודרגתו

היה ראוי שהקב"ה יזכה אותו למסור נפשו על קידוש ה',

ונענש (מאיזו סיבה שהיא) ולא זכה לכך,

ונחשב לו לעונש, אף שזכה לחבר "שולחן ערוך",

ולהיות מורה הוראה לכל בני ישראל עד סוף כל הדורות.

אף על פי כן, הזכות של חיבור ה"שולחן ערוך" אינו מגיע

לגודל הזכות של מסירות נפש על קידוש ה'].

 

משה רבינו בזכות מסירות נפשו,

זוכה להגביר בעם ישראל את הקשר האלוקי כאן בעולם –

"ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך"…

שעל ידי זה מגיעים לדרגת "כתית למאור" – גילוי עצם הנשמה,

כדי "להעלות נר תמיד" ולהאיר את הסביבה ואת העולם כולו באור אלוקי

באמצעות הנר – "נר ה' נשמת אדם".

 

העבודה של חודש אדר ש"בריא ותקיף מזלי'",

היא להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה

על ידי משיח צדקנו שנקרא "אדיר" ("והי' אדירו ממנו").

שאז יתגלה בכל העולם מזלם של ישראל, שנקראו "אדירים",

עם שלימות הגילוי ד"אדיר במרום ה'" בכל העולם כולו,

על ידי שנעשה דירה לו ית'.

 

עם ישראל זכו לנס פורים כי היו במעמד ומצב נעלה ביותר,

שהרי עם ישראל הוא "עם מרדכי", אשר "לא יכרע ולא ישתחוה".

וכשעצם נשמות ישראל מתעורר ועומד בתוקף לקיים את הרצון האלוקי,

יש בו כח לעמוד בנסיונות במסירות נפש מוחלטת – אפילו מסירת הנפש כפשוטו.

עד שבאותה השנה לא עלתה על לבם של ישראל אפילו מחשבת חוץ,

ועל אחת כמה וכמה שהיו שלמים בדבור ומעשה.

לכן זכו לנס הגדול שניצלו מגזרת השמדה.

ולחג גדול – חג פורים!…

 

הנס היה שאסתר המלכה נשאה חן לפני המלך

והזמינה את המלך אחשורוש לסעודה

וביקשה והתחננה לפניו להציל את עמה.

אבל עיקרו ותוקפו של הנס הוא "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" –

שנדדה שנת המלך זה מלכו של עולם.

לכן קורא המגילה מגביה את קולו בקריאת פסוק זה,

להזכיר לנו את גודל הנס.

אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובאמת שנת המלך אחשורוש למטה נדדה,

אלא שנדודי השינה של המלך כאן למטה השתלשלו מזה שנדדה שנת מלכו של עולם

עם כל התוצאות וההמשך עד להצלת ישראל בפועל.

 

אם כן, נס פורים מתחיל בלילה ההוא, שבו נדדה שנת המלך.

באותה עת עם ישראל היה במצב של שינה – "ישנו עם אחד", ש"ישנו מן המצוות".

וכאשר המצב למטה הוא בבחינת שינה, זה פועל גם למעלה את עניין השינה,

שהאדם התחתון נקרא "אדם" על שם "אדמה לעליון",

וכתורת הרב המגיד "דע מה למעלה ממך" –

כל מה שקורה למעלה הוא ממך, ובך הדבר תלוי.

"במדה שאדם מודד בה מודדין לו".

ואכן גם "האדם העליון" היה במצב של שינה, שנתעלם בו הכח המבחין והמכיר,

שממנו נמשך העניין של "אתה בחרתנו מכל העמים", של "ונפלינו אני ועמך",

של "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

עד שאינו מבחין במעלת ישראל, ולפניו "כחשכה כאורה" בלי הבחנה.

 

לכאורה, איך יתכן לומר עניין של שינה כלפי מעלה,

הרי "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

אלא ש"דברה תורה כלשון בני אדם",

וכמו בשינה של אדם שכוחות הנפש הנעלים כמו השכל הם בהעלם,

ואז אין האדם מבחין בין טוב לרע,

כך הקב"ה עושה עצמו כישן… וכאילו אינו מבחין בין יהודים לגויים.

 

ולא די בזה אלא כמו שבאדם התחתון שבעת השינה

דוקא הכוחות הפשוטים כמו כח המעכל פועלים בתוקף יותר.

כך גם בשינה שלמעלה, כביכול, גם העמים ושונאי ישראל הם חזקים וגוברים.

העמים, עליהם נאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם",

"כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה" – הם בהתגברות.

צריך פעולה מיוחדת של תוקף הנס כדי להציל את עם ישראל.

וכשעם ישראל עמד במצב של מסירות נפש למעלה ממדידה והגבלה,

עד שלא עלתה על לבם מחשבת חוץ במשך כל השנה,

המשיכו את עניין הזכרונות בדברי הימים של העולם הזה הגשמי,

שנמשך ממקום נעלה יותר שבו אין שכחה –

("אין שכחה לפני כסא כבודך").

עד שזה נמשך בכל סדר ההשתלשלות

עד אחשורוש כפשוטו שנזכר במרדכי כפשוטו.

עד שאחשורוש מכריז ומודיע: "ואת בית המן נתתי לאסתר",

ומרדכי נעשה משנה למלך אחשורוש.

 

מכיון שנמצאים עדיין בגלות – "אכתי עבדי אחשורוש אנן",

הרי הדרגה הכי נעלית שאפשר להגיע אליה היא דרגת משנה למלך.

כמו יוסף שהי' משנה למלך מצרים,

ש"מבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו".

והנהיג את מדינות המלך רק בהסכם טבעת המלך שלמטה,

הנמשך מטבעת המלך שלמעלה.

 

עד ל"ונהפוך הוא  אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"

ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"

[כמו שאומרים בהבדלה של מוצאי שבת,

שהשנה הוא ליל פורים].

"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם",

עד ש"כל המועדים בטלים חוץ מפורים",

 

ולמה קראו לימים האלה "פורים"?…

על שם ה"פור" הוא ה"גורל" – "פור" בפרסית "גורל".

אבל למה נקרא החג בשם "פורים" ולא בשם "גורלות" – בלשון הקודש?

דוקא השם "פורים" על שם ה"פור",

מזכיר את הפור שהפיל המן הרשע במטרה "להומם ולאבדם",

ושם החג מבטא את הנס וההצלה מגזירת המן.

 

לא די בזה ששם החג הוא שם פרסי,

אלא שגם "שם שמים" אינו מוזכר במגילה,

בניגוד לכל שאר ספרי הקודש, בהם מוזכר שם ה' פעמים רבות.

דבר המרמז על העלם והסתר גדול ביותר.

שהרי כל יהודי אפילו בדברו בענייני הרשות, שם שמים שגור בפיו,

ועל אחת כמה וכמה בבואו לכתוב "מעשה רב".

והרי דבר מקובל הוא בכל תפוצות ישראל,

ומנהג ישראל תורה הוא, שאפילו בפתיחת מכתב בענייני חול

פותחים ב"ברוך ה'" וכד'…

הרי הקב"ה "מלוא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניה",

ויהודי קשור להקב"ה בכל נושא שבו הוא עוסק.

בעוד "מגילת אסתר" מבטאת העלם והסתר אפילו בשמה: אסתר.

אסתר מן התורה מנין?…

"ואנכי הסתר אסתיר"…

אבל השם "מגילה" הוא מלשון "גילוי".

מכאן שאמנם פורים הוא דוקא בלשון פרסית ובגזירה עצמה יש העלם והסתר,

אבל מההעלם וההסתר הגדול נעשה גילוי אור נפלא,

ודוקא בפורים יש משתה ושמחה שלמעלה ממדידה והגבלה –

"עד דלא ידע"…

שמחה שאין לה אח ורע בשום יום אחר ובשום חג אחר…

 

גזירת המן על ישראל היתה לא ממנהג העולם וגם לא עניין מקרי.

מרדכי ואסתר בחכמתם ידעו שכדי לבטל את הגזירה,

יש לבטל את המעשים הרעים שגרמו לגזירה.

ופעולתם הראשונה היתה לעורר את עם ישראל בתשובה ולגזור תענית:

"צומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו"… –

"אתם צמים על שאכלתם ושתיתם בסעודתו של אחשורוש".

רק בכח החזרה בתשובה ניתן לבטל את הגזירה.

אמנם אסתר פונה לאחשורוש לבטל הגזירה בדרך הטבע,

כדי שלהצלה מלמעלה תהיה אחיזה בטבע,

אך הגורם להצלה היא התשובה והתענית.

 

ולמי שחושב שסיפור המגילה ארע בעבר, אומר הבעל שם טוב:

"הקורא את המגילה למפרע לא יצא"…

בכל דבר צריך את ההתחזקות בהתקשרות לקב"ה

על ידי לימוד תורה וקיום מצוות,

ורק אחרי זה יש לחפש את ההצלה בלבוש טבעי,

וכשנוהגים כך הרי שההצלה הנסית שמעל הטבע

נאחזת בכל לבוש טבעי שייעשה.

 

ומה שנכון לגבי כל ישראל בכלל, נכון לגבי כל יהודי ויהודי בפרט.

כל יהודי קשור לקב"ה, שאינו מוגבל בהגבלות הטבע.

וההצלה על ידי תשובה היא גם בזמן הגלות –

כשהחושך כפול ומכופל וההסתר אמיתי,

וכשעם ישראל "מפוזר ומפורד בין העמים".

יהודי יודע שאינו ניתן לשליטת הטבע,

כי יהודי אינו קורא את המגילה למפרע.

יהודי יודע שגם עניינים של "אסתר" הם כ"מגילה".

ה"פור" שהפיל המן – הוא ה"גורל" – קיים אצלו עתה,

ועל ידי הגילוי המוחלט הוא שמח "עד דלא ידע" –

שמחה בלתי מוגבלת.

 

בשבת זו המכינה אותנו לחג הפורים,

כשנשב בבית הכנסת ונשמע את קריאת התורה –

פרשת תצוה תמלא אותנו געגועים לבית המקדש.

ופרשת "זכור" תזכיר לנו את עניינו של עמלק, מלשון "ומלק את ראשו".

עמלק ה"יודע את רבונו ומכוון למרוד בו" –

עמלק שרצונו להפריד בין הראש (השכל) והגוף (המעשה בפועל),

כדי שלא תומשך האמונה שבראש באופן פנימי בגוף.

שדוקא בדרכנו ממצרים לאחר הנסים הגדולים ובמיוחד נס קריעת ים סוף…

דוקא בדרכנו ל"ארץ טובה ורחבה"… עד לבחינת פנימיות דפנימיות…

הוא גורם שהעבודה תהיה בבחינת אחוריים –

"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך".

וכל זמן שעבודת ה' שלנו היא בבחינת "אחוריים" ולא בבחינת "פנים",

כל זמן שעבודתנו היא בבחינת "אתכפיא" ולא "אתהפכא"

המלחמה בעמלק עדיין לא הסתיימה…

 

וכשנשב בבית הכנסת בקריאת המגילה

מחופשים במסכות ובידינו "רעשנים" למיניהם,

כשנשמע את שמו של המן, ונרעיש ברעש גדול מלא בוז…

נתכוון לקיים את מצוות מחיית עמלק בכל התוקף…

עד שגם הקב"ה יקיים הבטחתו "מחה אמחה את זכר עמלק"…

 

ואמנם בפורים עדיין נשארו בני ישראל "עבדים לפרעה",

הגאולה לא היתה מושלמת…

הגאולה קשורה לחודש ניסן, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל".

וסומכין גאולה לגאולה,

מגאולת מצרים מגיעים לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו

במהרה בימינו ממש – "מיד הם נגאלים".

שאז "לילה כיום יאיר", שגם החושך של לילה יאיר,

כפי שבמגילת אסתר גם ההסתר הופך לגילוי,

בביאת משיח צדקנו יבוא ויגאלנו בקרוב ממש!

 

פרסום תגובה חדשה

test email