איש ואישה במהותם היסודית הם נשמה אחת, אחדות אחת,

שהרי אדם וחווה נולדו בגוף אחד "דו פרצופי" כתאומים הדבוקים זה לזה גב אל גב.

ומכיון שפניהם פנו לכיוונים מנוגדים לא היו מסוגלים לראות זה את זה,

ולמעשה האישה היתה בהעלם בתוך הגבר ללא מציאות משלה.

אולם הקב"ה החליט "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו",

לכן ניסר את חווה מאדם והעמידה מולו פנים בפנים,

כדי שיוכלו לראות זה את זה "פנים בפנים" ויבינו שלכל אחד יש יחוד משלו.

וכמו שאדם וחוה נפרדו זה מזה כשחווה צומחת מתוך אדם הראשון,

כך כל זוג בישראל בשורשם ומקורם היו נשמה אחת,

וירדו לעולם חצויים ומלובשים בגופים נפרדים,

כדי להתאחד זה עם זה שוב בברית הנישואין פנים בפנים.

ואכן רק אחרי הנישואין, איש ואשה הם אדם שלם אחד כישות אחת.

המדרש מספר שטרם נבראה האשה ואדם היה לבדו ללא בת זוג,

הוא ניסה למצוא בת זוג מקרב בעלי החיים שנבראו לפניו,

אך לא מצא אף חיה הראויה לו לבת זוג.

רק לאחר שנבראה חוה הוא הבין שהיא החצי השני שלו, ואמר בהתפעלות:

"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת".

מאותו רגע חש אדם הראשון שהוא וחוה הם בעלי ערך שווה,

ולכל אחד מהם אישיות נפרדת ועצמאית משלה הראויה לכבוד ולהתיחסות.

נשאלת השאלה: למה ברא ה' את האדם אחור באחור,

ורק אחר כך ניסר ביניהם כדי שיהיו פנים בפנים,

הרי היה יכול לברוא אותם פנים בפנים מלכתחילה?…

אלא שרצה הקב"ה שנגיע לדרגת פנים בפנים בעמל וביגיעה.

ואכן "אחור וקדם צרתני" – גם "אחור באחור" וגם "פנים בפנים".

ולצערנו, הרבה פעמים נשארים בני זוג בקשר של "אחור באחור"

במצב של "גב אל גב" ובריחוק עצום זה מזה,

כך שכל אחד נשאר בתוך עצמו ורואה רק את רגשותיו ורצונותיו,

כשמולו ניצב רק הצד האחורי של בן זוגו (הצד השוה לכל בני אדם).

וכששני אנשים חיים זה לצד זה, כשכל אחד שקוע בעולמו ומפנה עורף לזולתו,

וכל אחד חש שבן הזוג הוא רק חלק מההתפשטות של עצמו ללא זהות פנימית משלו,

הקשר שלו לבן הזוג הוא שטחי אנוכיי, וגם האהבה היא אנוכיית – "אהבה התלויה בדבר".

לכן עלינו לתת את דעתנו, כי אף שהטבע של "אחור באחור" נטוע בתוכנו,

מאחר שנשאר בנו ה"רשימו" (=רושם) מהתקופה שהיינו אחור באחור,

יש לנו האפשרות והיכולת להיות פנים בפנים על ידי עבודה במסירות נפש,

ומשימה נפלאה ותמידית היא לכל זוג לשוב ולהתאחד בדרך של פנים בפנים.

הבחירה חופשית!…

לשם כך עלינו עלינו לדעת את כל רחשי לבנו ואת תכלית בריאתנו.

לחוש את עצמיותנו הפנימית והאמיתית בעולם המכוסה שלנו, בים הפרטי שלנו.

ולא להסתפק בעולמנו המגולה והשטחי, עולם היבשה.

לחפור עמוק בנפשנו על מנת לחדור לרבדים הכי פנימיים בנפשנו,

כי רק שם נמצאת האישיות האמיתית שלנו המסתתרת מתחת למודע ולמוכר לנו.

מי יכול לעזור לנו בעבודה נפשית פנימית עמוקה זו?…

רק אנחנו בעצמנו!

על ידי לימוד תורה ובעיקר פנימיות התורה נוכל להבין את עצמנו.

אדמו"ר הזקן כתב עבורנו את ספר התניא המסביר את תורת הנפש האמיתית ביותר,

ובעיון רב מתמיד ועמוק בתניא נמצא את הכלים הנאותים לבחון את נפשנו ולעזור לה.

אדמו"ר הזקן מסביר לנו בתניא שהנפש היא כמו נר – "נר ה' נשמת אדם",

וכמו אש הנר המתנועעת תמיד מתוך שאיפה להיפרד מן הפתילה

כדי לעלות למעלה להידבק במקורה ושורשה – יסוד האש שמתחת לגלגל הירח,

כך נשמת האדם שואפת תמיד להתאחד עם בוראה.

על כן נשית אל לבנו, שכמו שאיש ואשה הם שני חצאים של אדם שלם אחד,

כך עם ישראל והקב"ה הם שני חצאים של יחידה אחת.

"עשה לך שתי חצוצרות", מסביר הרב המגיד, "הם שני חצאי צורות".

עם ישראל והקב"ה הם יחידה אחת (חצי ועוד חצי),

לכן יהודי משתוקק כל הזמן להתחבר עם בוראו.

כדי להבין את הכמיהה העצומה המוטבעת בנו להתחבר עם בוראנו,

ברא הקב"ה איש ואשה בצלמו כדמותו זכר ונקבה – חצי ועוד חצי!

שני חצאים השואפים להתחבר זה עם זה כל הזמן כדי להיות אחד,

כפי שהיו בראשית היווצרם קודם הנסירה – ישות אחת!

שלכן קיים בנו גם דחף פנימי עמוק להתאחד עם בן הזוג שלנו.

ואכן איש ואשה אינם כזוג בהמות השואפים לספק את יצרם ואנוכיותם,

אלא נשמות קדושות השואפות להתאחד עם היסוד האלוקי שבהם ולגלותו בעולם.

זהו היסוד והתכלית של בריאת האדם – זוהי המשמעות הפנימית של החיים!

חיי נישואים נטולי משמעות עשויים להתלוות בתחושת ריקנות ובחוסר סיפוק,

ואין פלא, איפוא, אם מגיעים אף לרגשי אשמה וכעס עד לתקשורת לקויה ומריבות מיותרות.

כל אחד צריך לצאת מהמצב התלותי היסודי של עובר ברחם אמו ותינוק היונק משדי אמו,

מהקשר של "הב הב והלעיטני", קשר תועלתי למילוי צרכים בסיסיים.

יש להתייחס לבן הזוג, להרגיש אותו בפנימיותו, ולתת לו כבוד.

כששני בני אדם בוגרים מחליטים לבוא בברית הנישואים,

הם צריכים להבין שהאהבה האמיתית היא אהבה שאיננה תלויה בדבר.

יש לראות את בן הזוג העומד מולי יותר מאשר את עצמי,

ולרצות להעניק לו את כל הטוב שביכולתי בחשק פנימי אמיתי.

רק אהבה שעניינה נתינה והתאחדות נפלאה עם בן הזוג,

היא ההכנה להתאחדות עם מי שברא אותנו,

והיא הביטוי הכי אמיתי לעצמיות שלנו.

מבחינה זו כל אדם (איש או אשה) הוא עולם שלם שהרי "את העולם נתן בלבם",

שבכוחו לשנות את העולם ולהפוך את כל סדר ההשתלשלות,

ובני זוג נותנים כח זה לזה לתכלית שנבראו –

לגלות את ה' בעולם ולעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

אם כן, נישואין הם משימה קשה ומסע מרתק

שתכליתו בניית קשר של אהבה פנימית ואמיתית.

מכל אחד נדרשת עבודה גדולה כדי לצאת מעצמו ולהקביל את פני החצי השני שלו.

לצאת מהקונכיה האישית הפרטית ולהתאחד עם בן הזוג "פנים בפנים".

עלינו לשאול את עצמנו כל הזמן: לאן פני מועדות… כלפי בן הזוג או כלפי עצמנו?

כדי להגיע ל"אהבה שאינה תלויה בדבר", לקשר אמיתי ובלעדי עם בן הזוג,

עם מי שאיננו יכולים לחיות בלעדיו והוא ממלא את כל חיינו.

לשם כך יש לפתח רגישות ואכפתיות לבן הזוג ולהעניק לו אהבה ולעשות עמו חסדים,

להיות מודע לרצונות והציפיות שלו, אף אם הן מנוגדות לשלי.

בדרך כלל האיש הוא "המשפיע" שמביא שפע וחסד אלוקי,

והאשה היא הכלי "המקבל" ומכיל את השפע.

אולם תמיד ייתכנו חילופי תפקידים של משפיע ומקבל,

כשכל אחד הוא גם משפיע וגם מקבל.

העיקר הוא הרצון הפנימי שמובע בתקשורת טובה בחינת פנים בפנים.

ולא ביחס כפוי והכרחי בהפניית הגב – אחור באחור.

עלינו להיות דוגמת הכרובים כש"פניהם איש אל אחיו" שאז זכו ישראל לראות את אהבת ה'.

ולמעלה מזה ככרובים שהיו מעורים זה בזה, שזהו ביטוי לאהבה ישירה ועמוקה ביותר.

ולא להיות ככרובים ש"פניהם לבית" כלומר "אחור באחור".

וכשהקשרים בין איש לאשתו יהיו פנים בפנים,

גם הכרובים יחזרו להיות מעורים זה בזה בבית המקדש השלישי.

אם כן, כל הגאולה האמיתית והשלימה תלויה בזוגיות שלנו.

ולמי שעדיין לא הצליח במשימת החיים לתקשורת נאותה עם בן הזוג, נזכיר,

שתמיד יש אפשרות לתקן, תמיד יש חזרה, תמיד יש אפשרות לשוב אל האהוב,

תמיד אפשר להפנות לו פנים, להתעניין בו ובצרכיו ולהתפייס אתו.

החזרת פנים בפנים כמוה כחזרה בתשובה,

וכמו שהמהות הפנימית והאמיתית של התשובה היא שיבה לה',

וכשם שאי אפשר להתרחק מה', שהרי הוא נמצא בכל מקום ובכל מצב,

כך אי אפשר להתרחק מבן הזוג!

וגם כשמפנים לו עורף (גב אל גב, אחור באחור),

אפשר לשוב אליו בתנועה קלה של סיבוב,

ההופכת עמידה של "אחור באחור" לעמידה של "פנים בפנים".

וכשם שתשובה היא מצוה תמידית כך קשר בין בני זוג דורש תמיד רענון והעמקה.

כל יום יש לשוב ולהסב פנים לבן הזוג, לעורר את האהבה המסותרת ולחדש אותה.

לחדש את האמון והאהבה באדם הכי הקרוב אלינו המלווה אותנו כל חיינו.

להיות "אני לדודי ודודי לי" על מנת שיהיה "דודי לי ואני לו".

כך תשוב השכינה לשכון בכל בית בישראל, ("איש ואשה זכו שכינה ביניהם").

ומן הפרט אל הכלל ישוב ה' אל עמו וניגאל גאולה אמיתית ושלימה.