ידוע מאמר הבעש"ט (ספר השיחות תורת שלום ע' 46) שהי' ביכולתו לעלות בסערה השמימה כאליהו הנביא, אלא שהוא רצה לעבור את הענין של "(כי עפר אתה) ואל עפר תשוב".

מהו גודל העילוי בענין זה, עד שבגללו כדאי לוותר על העלייה בסערה השמימה כאליהו הנביא? – מבאר הרבי נ"ע (שם) שזהו מכיוון שהתהוות העפר נלקחה מ'עצמות' דווקא, שהוא לבדו בכוחו ויכולתו להוות יש מאין, כמבואר באגרת הקודש מעלת הגשמיות דווקא.

כלומר, אילו הי' הגוף עולה בסערה השמימה כמו אליהו הנביא, אזי הייתה הגשמיות מתרוממת ומתעלית והופכת לרוחניות, כשם שגופו של אליהו הנביא הפך להיות רוחני. אולם הבעש"ט רצה שהגוף יישאר דווקא גשמי, יישאר עפר. ודווקא כך, כפי שהוא בגשמיותו דווקא, הוא יבטא ויגלה את כח העצמות שנמצא בגשמיות דווקא.

ליתר ביאור, מבואר בחסידות שתכלית בריאת העולם היא "יחוד מ"ה וב"ן": "מ"ה" – בגימטרייא "אדם" – הוא הנעלה, הרוחני, המלא תוכן אמיתי ופנימי. ולכן בדרך כלל הוא החכם, הצדיק, הישר והטוב. לעומת זאת "ב"ן" – בגימטרייא "בהמה" – הוא התחתון, הגשמי, החיצוני, הרדוד ללא כל תוכן אמיתי. ולכן הוא בדרך כלל גם הטיפש, הרשע והרע.

התכלית היא לחבר אותם ביחד, להחדיר את האמת האלוקית המוחלטת גם ודווקא בתוך הגשמיות והחומריות הרדודה והחיצונית של העולם הזה התחתון. ויותר מזה, והוא העיקר, להעלות גם את התחתון והשפל, שגם ממנו ודווקא ממנו תפרוץ ותבקע האמת האלוקית המוחלטת. ולא על ידי שהוא יפסיק להיות תחתון ויתחיל להיות עליון, אלא גם ודווקא כפי שהוא תחתון ושפל, תאיר גם בו, ותפרוץ ותבקע ממנו ודווקא ממנו – האמת האלוקית המוחלטת, ואפילו יותר מכפי שהיא מאירה בעליונים. לעשות לו יתברך, לעצמותו יתברך ממש, דירה, בה ישכון ויאיר בכל תוקפו ובכל עצמותו – בתחתונים דווקא, ודווקא בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

איך עושים את זה, איך מצליחים לקחת את מי שכל כולו "בהמה", תחתון שאין תחתון למטה הימנו. ולהפוך אותו לדירה ולארמון, בו תשכון ותאיר בכל תוקפה ובכל עוצמתה האמת האלוקית המוחלטת – לשם כך קיבלנו את התורה. התורה נקראת עוז, כמו שכתוב "ה' עוז לעמו ייתן". זהו העוז והכוח האלוקי המוחלט, שאין לו שום הגבלה ושום מעצור. שאין שום דבר נשגב ממנו. רק הוא יכול להביא לכך שגם ודווקא מהתחתון ביותר, תפרוץ ותבקע ממנו, ודווקא ממנו – האמת האלוקית המוחלטת.

ומכיוון שזו השליחות של עם ישראל בעולם, ייחוד מ"ה וב"ן, לפיכך צריך להיות ביהודי את שני הדברים – את העליון, כדי שיוכל לפעול ולהחדיר אלקות בתחתון, ואת התחתון, שהמטרה היא להחדיר בו דווקא את האלקות ולהביא לכך שגם הוא מצד עצמו תבקע ותפרוץ ממנו האלקות. לכן יש לכל יהודי גוף ונשמה. שכן התכלית היא להחדיר אלקות בגוף ובנפש הבהמית דווקא. אך מי שיכול לעשות זאת היא רק הנשמה האלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, וישראל וקודשא בריך הוא כולא חד. השליחות של כל יהודי, שליחות הנשמה, היא להילחם עם הגוף והנפש הבהמית המושכים מטה, ולהגביר את הנשמה על הגוף ואת הרוחניות על הגשמיות, כך שגם מהגשמיות תפרוץ ותבקע האלקות. בשלב ראשון האלקות תגיע מלמעלה, שהרי המטה הוא ההיפך הגמור, אלא שהיא תפעל שהמטה לא יפריע ואפילו יסייע לגילוי הנשמה והרוחניות. אבל התכלית הסופית היא לא רק שהגוף לא יפריע, אלא שהאמת האלוקית תבקע דווקא מהגוף עצמו. עד שאפילו הנשמה תהי' ניזונת ומקבלת חיות מן הגוף. כי הגוף מצד עצמו תהי' בו חיות ואלקות עוד יותר מהנשמה, עד שהוא יהי' מי שנותן לנשמה את החיות ואת האלקות.

ולכן (ראה ד"ה החודש תרס"ו. המשך תער"ב ח"ג ע' רנ"ז ועוד) ישנם בעם ישראל עצמו שני סוגי נשמות – "נשמות דמ"ה" ו"נשמות דב"ן". שניהם נשמות אלוקיות, חלק אלוקה ממעל ממש. אולם ה"נשמות דמ"ה" תפקידם הוא בעיקר להגביר את הנשמה והרוחניות ולא לתת לגוף למשוך מטה. ואילו ה"נשמות דב"ן" עיקר תפקידם הוא השלב העמוק יותר, לברר ולזכך את הגוף הגשמי עצמו, שלא רק שלא יפריע ואפילו יסייע, אלא שהאלקות תפרוץ דווקא ממנו. לא להגביר את העליון, אלא למצוא את האלקות בתחתון, ודווקא באופן שהוא נשאר תחתון, והאלקות פורצת מתוך התחתון שבו.

ההתחלה חייבת להיות על ידי ה"נשמות דמ"ה", שכן התחתון מצד עצמו, בהיותו תחתון, מתנגד לכל שבב של גילוי אלקות, ורק העליון יכול להתחיל להחדיר בו אלקות. וכל מה שנעשה אחר כך בא מכוחו של העליון. אולם בסופו של דבר נעשית התכלית בעיקר על ידי ה"נשמות דב"ן", הפועלות לגלות את האמת האלוקית של התחתון עצמו.

משה רבינו הוא עיקר ה"נשמות דמ"ה". עיקר עניינו הוא לגלות אלקות וקדושה. משנולד משה, עוד לפני שהתחיל בכלל לעשות משהו, מיד נתמלא הבית כולו אור. הוא מביא לנו את התורה, "תורה ציווה לנו משה". הוא מגלה אצלנו את הנשמה האלוקית, את הטוב ואת האור ואת הקדושה שבנו, שבכוח זה נוכל למלא את תפקידנו ושליחותנו, ולזכך את הגוף והנפש הבהמית. אולם דווקא בגלל זה הוא לא מתעסק כל כך עם התחתון. אצלו העיקר היא הנשמה, והגוף לא מסתיר בכלל על כך. לכן אומרים חז"ל שמשה הי' בעיבור (בהריון) רק במשך ששה חודשים ומשהו, המינימום הנדרש כדי שיוכל להיוולד גוף גשמי. שכן אצלו העיקר היא הנשמה והרוחניות, ואילו הגוף אינו מסתיר בכלל, ולכן הוא לא מתעסק עמו. אבל דווקא בגלל זה הי' גופו של משה טעון קבורה, שכן הגשמי עצמו לא האיר כל כך. הוא רק לא הסתיר ואפילו עזר וסייע לקדושה והרוחניות של הנשמה. ואילו ה"נשמות דב"ן" הן נשמות כאלו שעיקר עניינן הוא העסק עם הגוף והגשמיות. ולכן הם מצד עצמם שייכים לדברים נמוכים ושפלים. אבל דווקא בגלל זה עליהן להתמודד ולהתעסק עם הגוף והגשמיות, ולפעול בו, שלא רק לא יפריע, אלא יהי' בעצמו, כפי שהוא תחתון, שייך לאלקות.

לפי זה מובן מדוע רוב הנשמות הן "נשמות דב"ן". ובפרט ככל שמתקרבים יותר ויותר לגאולה, הנשמות הן נמוכות יותר, והגשמיות של הגוף חזקה ושפלה יותר. שכן התכלית היא דווקא לברר ולזכך את הגוף והגשמיות התחתונה ביותר. לכן מכונה תקופה זו "עקבתא דמשיחא", ואפילו עקבתא דעקבתא דמשיחא (נוסף לפירוש הפשוט שמשיח כה קרוב עד שרואים כבר את עקבותיו, ישנו גם הפירוש) שהנשמות בתקופה זו הן בעיקר מבחינת "עקב", מהתחתון שאין תחתון למטה הימנו. אלא שאת הכוחות מקבלים מנשמות הגבוהות, "נשמות דמ"ה", הנותנים כח להגביר את הנשמה על הגוף.

אולם, כיוון שהתכלית היא לא רק להגביר את הנשמה על הגוף, אלא בעיקר להגיע לזה שהגוף עצמו כפי שהוא תחתון יהי' שייך לאלקות – לכן צריך לקבל כוחות לכך מסוג מיוחד של נשמות גבוהות, שגם הן "נשמות דב"ן". ולמרות שיש להם כוחות נעלים ביותר, אך עיקר עניינן הוא לא הגברת הנשמה אלא העבודה עם הגוף והגשמיות. והן נותנים כוחות לנשמות הנמוכות דב"ן, שגם הן יוכלו למלא את שליחותן ולהביא את הגוף והגשמיות לאלקות.

הדוגמאות בחסידות ל"נשמות דב"ן" מהסוג הנעלה ביותר הן דוד המלך ואלי' הנביא. זה מסביר לנו את כל הסיפורים בתנ"ך, ועוד יותר במדרשי חז"ל, אודות השפלות ואפילו החטאים הכבדים שנראים כאילו מיוחסים לדוד המלך (בניגוד למשה רבינו, שמצטייר כל הזמן כאיש מעלה): מלידתו חשב אביו שהוא ממזר ובן השפחה ולא ראוי לבוא בקהל. הרחיקו אותו מהבית שיהי' רועה את הצאן, כדי שלא יפגום בייחוס המשפחתי. כאשר בא שמואל הנביא למשוח את בן ישי לא חשבו בכלל לקרוא לו. וכאשר למרות זאת הגיע, צעקו עליו "ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך. על מי נטשת מעט הצאן"?! לאחר מכן רודף אותו שאול בחיר ה' ללא הרף ורוצה להורגו. דואג ואחיתופל אומרים שהוא חייב מיתה. שמעי בן גרא קורא עליו "צא צא איש הדמים ואיש הבליעל". גם אבשלום בנו קם למרוד ולהילחם נגדו. אפילו הקב"ה אומר לו "דם לרוב שפכת" ולכן אתה לא תבנה את בית המקדש. כל הסיפור עם אורי' החתי ובת שבע. ואחרי כל ההסברים – אלו סיפורים שמתאימים למשיח ה', לדוד מלך ישראל?! גם ספר התהילים שלו מלא מביטויים שפלים שהוא אומר על עצמו "ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם" ופסוקים רבים דומים המדברים על שפלותו. הייתכן, מה קורה פה? – אלא שזהו עניינן של "נשמות דב"ן", לרדת מטה מטה, אל התחתון ביותר. ולא לפעול בו שיהי' עליון, אלא גם ודווקא כפי שהוא תחתון, תבקע ממנו האלקות מהתחתון שבו.

דוגמא נוספת בחסידות ל"נשמות דב"ן" הוא אלי' הנביא. חז"ל אומרים שהוא הי' בעיבור י"ב חודש – המקסימום שיכול גוף גשמי להיות בעיבור – משום שעיקר עניינו הוא לא גילוי הנשמה, אלא זיכוך הגוף והגשמיות. ולכן הוא גם צריך להתמודד עם בעיות נמוכות ושפלות. אולם דווקא בגלל זה הוא מצליח לזכך את הגוף והגשמיות לגמרי, עד כדי כך שהגוף הגשמי הופך להיות רוחני ועולה בסערה השמיימה. וזו הסיבה שאלי' הוא המבשר את הגאולה האמיתית והשלימה – משום שהוא מסמל את עניינה של הגאולה, את זיכוך הגוף בתכלית, עד שהוא עלה בסערה השמיימה.

אולם גם זה לא התכלית הסופית. זהו שלב מאד מתקדם בעבודה של זיכוך התחתון, אבל עדיין לא השיא. כאן הגוף הגשמי התברר והזדכך לגמרי עד שהוא הפך להיות רוחני. אולם סוף-סוף הגשמיות כפי שהיא לא נזדככה אלא הפכה לרוחניות. והתכלית היא שהגשמיות תישאר גשמיות, ודווקא כך תהי' 'כלי' לאלוקות. התכלית היא שהגוף לא יתרומם ויתעלה, אלא יישאר גשמי ותחתון ובתור שכזה תבקע ממנו האלקות. ועד כדי-כך, שבו דווקא יתגלה כוח ה'עצמות', ועד שהנשמה תהי' ניזונת מן הגוף. שזהו דווקא החידוש של משיח צדקנו.

אצל אליהו הנביא לא הי' זה חסרון שלא הי' אצלו "ואל עפר תשוב" (שיחת י"ג שבט ה'תשי"א) – מכיוון שלא זהו ענינו, ולכן די לו שגופו נשאר בעולם היצירה. אבל הבעש"ט, שהוא הי' נשיא הדור, נשמה כללית, ועניינו לעורר את כל ישראל, גם את הפחות שבפחותים והקל שבקלים מהם. ומכיוון שהי' עליו להגיע ולעבור גם את המדרגות היותר תחתונות, עד למטה מטה ביותר, וגם שם לפעול ההתעוררות והקשר עם הקב"ה, עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא – לכן הי' צריך (וממילא רצה) לעבור את הענין של "ואל עפר תשוב".

לכן לא רצה הבעש"ט לעזוב את הגשמיות כמו שעשה אליהו הנביא – מכיוון שענינו הי' התחלת האיחוד של הגשמיות עצמה עם אלוקות, ולכן הוא לא רצה שהגוף יהפוך לרוחני. הגוף נשאר גשמי. אבל מכיוון שגם אצל הבעש"ט עוד לא נשלם בירור הגשמיות, הייתה הגשמיות רק באופן של "ואל עפר תשוב".

אצל אדמו"ר האמצעי (שיחת ש"פ ויצא תשנ"ב) שהאיחוד של גשמיות עם אלקות נהי' עוד יותר, התבטא גם בגופו הגשמי כמו שהוא גשמי, האיחוד של גשמיות עם אלוקות. אצלו התבטאה השלמות הרוחנית בגשמיות, בכך שיום הולדתו הי' בדיוק באותו יום של הסתלקותו – אבל עדיין הי' זה מצב של "ואל עפר תשוב".

את זה, שהגשמי עצמו מצד עצמו יהי' ממש אלקות, יכול לפעול רק המלך המשיח. הוא מגיע אל השיא – שהגוף הגשמי התחתון יחי' חיים נצחיים, דבר שלכאורה אין אותו בגוף מצד עצמו, כי רק הנשמה היא רוחנית ונצחית. אולם משיח פועל את שלימות ותכלית הכל, שהגוף הגשמי התחתון יהי' אמיתי ונצחי גם מצד עצמו. ולא זו בלבד שהוא יחי' חיים נצחיים, ויפעל זאת גם בכל הגופים ובכל הגשמיות שתהי' אצל כולם תחיית המתים וכולם יחיו לנצח, אלא יותר מזה: הוא פועל שהגשמיות תהי' יותר אמיתית ויותר נצחית מהרוחניות, עד שהנשמה האלוקית תצטרך לקבל חיות ואלקות מן הגוף והגשמיות.

לכן, אומר הרבי (שיחת ש"פ חיי-שרה ה'תשנ"ב ס"ט ואילך), משה רבינו הוא אמנם ההתחלה של "יחוד מ"ה וב"ן". ואפילו פעולתו של המלך המשיח היא בכוחו של משה רבינו. שכן חייבים לקבל את הכח לכך מן העליון ביותר, משיא ה"נשמות דמ"ה", משה רבינו. אולם ביחד עם זה דווקא המלך המשיח הוא תכלית השלימות של "יחוד מ"ה וב"ן". שכן עיקר עניינו של משיח הוא "ב"ן" (הגשמיות, הגוף, החומר, העולם), לגלות את האלקות בגשמי התחתון מצד עצמו דווקא.

ולכן, ממשיך הרבי, משיח חייב להיות דווקא מציאות לעצמו, כביכול, של נשמה בגוף, בשר ודם [כפסק דין הרמב"ם, שמשיח הוא "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו', וילחום מלחמת ה'" – דבר המוכיח שהוא נמצא בעולם שבו קיימים מנגדים, ומשום כך הוא צריך לנהל מלחמה, וינצח]. ויחד עם זאת – הוא שלוחו של אדם העליון, כמותו ממש. שכן כדי לפעול את יחוד הנשמה והגוף בישראל (על-ידי "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה") ויחוד הרוחניות והגשמיות בעולם – צריכות להיות בו עצמו שני העניינים והתאחדותם יחד.

ועכשיו רואים בפועל איך שכבר הי' וישנו בפועל ה"וילחום מלחמות ה'," וינצח בכמה וכמה עניינים – ודווקא מתוך מלחמה של שלום". ולכן הדבר היחיד שנשאר הוא רק לקבל את פניו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו.

וממשיך הרבי, שזה קשור במיוחד לימות הגשמים, שכן גשמים (גם מלשון גשמיות) קשורים גם הם לשליחותו של משיח. וכמו שכתוב על הגשמים "ואד יעלה מן הארץ". "שדווקא "מן הארץ" (ב"ן), נשמה בגוף, נעשה מהחומריות גשמיות, ומהגשמיות נעשה "אד" (יסוד האוויר, היסוד הדק ביותר), שהוא "יעלה" מלמטה למעלה, עוד יותר למעלה מ"ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" – זה רוחו של מלך המשיח – מאחר שנפעל התחייה בתור נשמתו דכ"ק מו"ח אדמו"ר בפועל ממש, כנשמה בגוף (ולא רק כפי שהוא "רוח אלוקים מרחפת על פני המים)".

היינו שהרבי מדגיש, שכיוון שעיקרו של משיח הוא "ב"ן", לפיכך מתחילה פעולתו ונמשכת "מן הארץ", מהגשמיות דווקא. ובשום שלב שהוא אצל משיח צדקנו זה לא נעשה על-ידי שהגשמיות מפסיקה להיות גשמיות והופכת לרוחניות. ובוודאי ובוודאי לא על-ידי שהנשמה נפרדת מן הגוף ח"ו, שהרי זהו היפך התכלית, כנ"ל בארוכה, אלא דווקא על-ידי שהגשמיות עצמה, כפי שהיא נשארת גשמיות, מזדככת ומתעלה יותר ויותר, מלמטה למעלה, עד שנפעלת התחייה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בפועל ממש.

וזו הסיבה שבנוגע לדורנו זה, דורו של הרבי מלך המשיח שליט"א, מדגיש הרבי במפורש (שיחת ש"פ האזינו ה'תש"נ. בלתי מוגה): "מובן וגם פשוט שבימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך הדורות שלפני זה ויצאו ידי-חובת כל הענינים הבלתי רצויים (כמובא גם בדרושי אדמו"ר האמצעי), אין עוד ענינים של ירידה כו' (כולל גם שלילת הענין ד"מאן דנפל מדרגי' איקרי כו'") ובמילא ישנה מציאותו של משה – גואל ראשון הוא גואל אחרון" – נשמה בגוף באופן נצחי."

ובשיחת ש"פ בא תשנ"ב שזהו החידוש של דורנו זה, שבניגוד לדורות קודמים, לא שייך בדור זה, הדור האחרון לגלות שהוא הראשון לגאולה, הסתלקות הנשמה מן הגוף. כיוון שהחידוש של משיח הוא שדווקא הנשמה כמו שהיא בגוף, ובתכלית הבריאות והשלימות, מקבלת בתוכה את כל הגילויים הנעלים ביותר. והכוונה היא קודם כל שלא שייכת הסתלקות אצל נשיא הדור (שהרי בכל רגע נולד מישהו ונפטר מישהו, והרבי מדבר גם בשיחה זו עצמה על מי שנפטרה באותו שבוע. אך בנוגע לנשיא הדור, ברגע שישנה הסתלקות ח"ו אצל הנשיא, אזי מסתיים הדור ומתחיל דור חדש, ואם זה קורה, נמצא שאין שום חידוש בדורנו זה על הדורות הקודמים). ועל ידי ההתקשרות והביטול אליו, נמשך ממנו כך בכל אנשי הדור (שיחת ש"פ ויחי תשנ"ב) ברגע הגאולה, שאז עוברים כולם, בלי הפסק בינתיים, לחיים הנצחיים של הגאולה.

וכפי שכותב רבינו הזקן (מאמרים על נביאים ע' ס') שההכרזה והקביעה "דוד מלך ישראל חי וקיים", היא בעיקר על המלך המשיח שנקרא בתנ"ך על שם דוד אביו ("ועבדי דוד מלך עליהם", "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". יחזקאל לז, כד-כה). והיינו שהדברים נאמרו על הזמן שאודותיו אמרו חז"ל (הובא בפרש"י סוף דניאל) "משיח נגלה, ונכסה, וישוב ויתגלה". וכדברי האר"י החי (בספר ארבע מאות שקל כסף ובשער הגלגולים פי"ג) בקשר לביאת המשיח, שמשיח יהי' אדם צדיק, נולד מאיש ומאישה. ותגדל צדקתו, ויתקבצו אליו רבים. ובתחילה לא יכיר בעצמו שהוא הגואל, כשם שמשה רבינו לא הכיר בעצמו שהוא הגואל הראשון, שגואל את ישראל ממצרים, עד שנגלה אליו השם יתברך בסנה ושלחו. ואחר כך יגלה אליו השם יתברך וישלחו, ויכיר בעצמו שהוא משיח, ויכירוהו מקצת בני אדם (כמשיח), ועדיין לא יכירוהו כולם (שהוא משיח). ואחר כך, ממשיך האר"י הקדוש, כשם שמשה רבינו עלה להר סיני לקבל את התורה, ולא הייתה זו ח"ו הסתלקות הנשמה מן הגוף (למרות שלא ראו את גופו הגשמי למטה) אלא הייתה זו עליית גופו ונפשו יחדיו לקבל את התורה ולהביא אותה לישראל – כך אצל המלך המשיח בתקופה זו, אחרי שיכירוהו מקצת בני אדם ועדיין לא יכירוהו כולם, תהי' אצלו אז עלי' והתעלות בגופו ובנפשו. ואין זו ח"ו הסתלקות הנשמה מן הגוף, אלא זו עליית גופו ונפשו יחדיו לקבל את הכוחות האלוקיים להביא את הגאולה, על דרך עליית משה רבינו בגופו ונפשו להר סיני לקבל את התורה. [ובוודאי הי' גם אז משה רבינו נשיא הדור בכל התוקף. כי גם אז (למרות שהייתה אז בגופו ובנשמתו עלי' נפלאה מעלה מעלה כדי לקבל את התורה) הי' נשמה בגוף גשמי, ובזה עצמו (ללא הקשר הגלוי, שהרי הי' אז בהר סיני ולא ראו ולא שמעו אותו כלל) הי' לו קשר תמידי עם כל אנשי הדור כל הזמן. ובדוגמת זה, אומר האר"י הקדוש הוא במשיח טרם התגלותו הסופית לגאול את ישראל. ועל תקופה זו, בה הוא נכסה אחר שנתגלה, לפני שישוב ויתגלה, נאמר "דוד מלך ישראל חי וקיים". שאז צריכים את האמונה שהוא חי וקיים ועומד בכל רגע להביא לנו את הגאולה האמיתית והשלמה.

וזהו בדיוק המצב כיום, שהרבי שליט"א נגלה תחילה בתור המלך המשיח. וכפי שלמדנו בדבר-מלכות (ש"פ נשא תנש"א) "שכבר נתקיימו דברי הילקוט שמעוני (ישעי' רמז תצט) אודות "שנה שמלך המשיח נגלה בה. ועתה, ובפרט מחודש ניסן, חודש הגאולה, נמצאים כבר "בשעה שמלך המשיח בא"." שאז הוא עומד על גג בית המקדש (בית רבינו שבבבל) ומשמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם, כפי שעושים עכשיו. (שיחת ש"פ חיי שרה תנש"א. ובשיחות ש"פ וירא וש"פ חיי שרה תשנ"ב) שמציאותו של משיח כבר נמצאת, ונמצאת כבר בגלוי. וצריך רק לקבל פניו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מהגלות. אלא שהתגלות זו כמשיח הייתה באופן ש"ויכיר בעצמו שהוא משיח, ויכירוהו מקצת בני אדם, ועדיין לא יכירוהו כולם". ולאחר מכן, כדברי האריז"ל, נכסה מעינינו הגשמיות, והוא נמצא בהתעלות נפלאה בגופו ובנפשו, "על דרך עליית משה להר", כדי להביא את הגאולה. וביחד עם זה הוא נמצא (גם לפני שישוב ויתגלה) דווקא נשמה בגוף גשמי, ובעולם הזה הגשמי, כנ"ל בארוכה. והוא נמצא במיוחד במקום בו הודיע והכריז (בקונטרס בית רבינו שבבבל) כי זהו המקום האחרון להשראת השכינה בזמן הגלות, ושם יתגלה בית המקדש השלישי ומשם ישוב לירושלים – ב"770", שהוא בגימטרייא "בית משיח" (שם הערה 92).

ועצם האמונה בכך, והעובדה שחיים עם זה בזמן הניסיון, מביאה ופועלת את התגלות הדבר. שתיכף ומיד ממש נראה זאת גם בעיני בשר. ולא רק בעיניים, אלא נמשש זאת גם ב"בשר" סתם. וכל העולם כולו יכריז יחדיו, כפי שמכריזים גם עכשיו בכל התוקף, ההכרזה שמביאה ופועלת את הגאולה האמיתית והשלמה – "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".