מיציאת מצרים למתן תורה

עם ישראל יוצא מעבדות לחירות באותות ומופתים גדולים ועצומים,

המגיעים לשיאם בקריעת ים סוף…

כשיתרו חותן משה שומע על נס קריעת ים סוף,

הוא מודה: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים".

יתרו שהיה כומר לעבודה זרה, ולא הניח עבודה זרה שלא עבד בה, מגלה את הקב"ה.

הוא עוזב את ארץ מולדתו, ובא אל משה כדי לשמוע דברי תורה במדבר…

באותה שעה מתכבד יתרו בכבוד גדול – "ויצא משה לקראת חותנו".

כיון שיצא משה יצא אהרון נדב ואביהו, ומי הוא שראה את אלו יוצאים ולא יצא?…

זכותו הגדולה של יתרו, שפרשת מתן תורה נקראת על שמו, היא –

שעל ידי הודאתו נעשה יתרון בחכמה דקדושה ובאור הקדושה,

עד כדי כך שעל ידי הודאתו דוקא היה הגילוי דמתן תורה.

אכן יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך –

יתרון האור שבא מן החושך שלמעלה מאור, בחינת "ישת חשך סתרו".

בקריעת ים סוף נבקעו כל המימות שבעולם – נבקעו כל הצמצומים והמסכים והפרסאות,

עד שגם יתרו "חכמה דקליפה" תכלית הישות (המעלים ומסתיר) נהפך לאור.

"כהן מדין" הופך להיות "חותן משה"…

עכשיו העולם מוכן לגילוי מתן תורה, גילוי בחינת "ישת חשך סתרו" למטה כאן בעולם הזה.

שתחילת כל סדר ההשתלשלות היתה על ידי הצמצום,

ובמתן תורה נמשך למטה העניין שלפני הצמצום, עד לבחינת (גילוי) "ישת חשך סתרו".

עכשיו הגיע הזמן לגלות לעם ישראל אוצר יקר – "כלי חמדה".

הגיע הזמן לתת לישראל את התורה, היא חכמת ה' ורצונו ית' – שעשועי המלך בעצמותו.

חמדה טובה שהיתה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם,

מבקש הקב"ה ליתנה לישראל בניו.

וכשהוא נותן לבניו את התורה הוא נותן להם את עצמו,

שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד".

מלאכי השרת מקנאים

מלאכי השרת תמהים שה' מבקש ליתן חמדה גנוזה כזו לבשר ודם, ומקנאים,

וכשמשה עולה למרום הם שואלים: "מה לילוד אשה בינינו"?…

עד שה' נותן רשות למשה להוכיח למלאכים שתורה שייכת לבני אדם ולא למלאכים.

במעמד הר סיני אימה יראה רתת וזיע

למעמד הר סיני מגיעים כל נשמות ישראל שבכל הדורות כולל נשמות גרים.

כל ישראל באחדות גמורה, "ויחן שם ישראל נגד ההר" – "כאיש אחד בלב אחד".

כולם שומעים את עשרת הדברות כללות כל התורה כולה מהקב"ה בעצמו.

"וכל העם רואים את הלפידים ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" –

אימה, יראה, רתת וזיע… עד לביטול במציאות ממש.

לקול רעש גדול אדיר וחזק… אש לפידים בוערת… – רעמים וברקים…

העולם שותק ומחריש –

צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה,

אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע.

אבל קולו של הקב"ה הולך מסוף העולם ועד סופו,

וכל מלכי הגויים אחזתם רעדה בהיכליהם ואמרו שירה…

הגיעה שעתם של עם ישראל להגיע לדרגה הכי נעלית,

עד שהקב"ה בעצמו מדבר עמהם בלי ממוצעים,

כפי שביקשו: רצוננו לשמוע מפי מלכנו… רצוננו לראות את מלכנו…

כולם נרפאים!… –

אין בהם סומים – "וכל העם רואים",

אין בהם אלמים – "ויענו כל העם".

אין בהם חרשים – "נעשה ונשמע".

אין בהם חגרים – "ויתיצבו בתחתית ההר".

אין בהם טפשים – "אתה הראית לדעת".

כל אחד מרגיש ששם ה' מאיר בו

ומכל ד' רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה נשמע הקול:

"אנכי ה' אלוקיך" –

כל אחד ואחד מישראל מרגיש ששם הוי' מאיר בנפשו.

כל אחד ואחד מישראל מרגיש, שעמו הדבור מדבר באופן אישי לפי כוחו –

(הבחורים לפי כוחם… הזקנים לפי כוחם… הקטנים לפי כוחם…)

"…כבד את אביך ואת אמך … לא תגנוב… לא תרצח… לא תחמוד"… וכו'.

בכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה – יצאה נשמתם של ישראל,

והקב"ה הוריד טל שעתיד להחיות בו את המתים, והחיה אותם.

אבל על מה כל הרעש וההתרגשות?…

הרי עשרת הדברות הם דברים פשוטים ומובנים מאליהם, דברים שהשכל מחייבם.

אלמלא ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול, עריות מיונה וגזל מנמלה…

עליונים ותחתונים מתחברים

הרעש הוא על ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.

הרעש הוא על המשכת העצמות בגילוי – "אנכי ה' אלוקיך!"

המשכת העצמות בכל סדר ההשתלשלות גם בדברים הכי פשוטים והכי קטנים.

המשכת העצמות בתחתונים – בעולם הזה שאין למטה ממנו…

ובדברים הפשוטים ביותר שבו…

ואדרבה, המשכת העצמות שייכת לעניין המטה מטה ביותר –

"כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר".

ובמה זכינו לגילוי גדול כזה?…

מהצמצום וההעדר שקדם לו – מהגלות הקשה של מצרים.

הצמצום הוא בשביל הגילוי!… קודם לכל הוי' והתהוות צריך להיות העדר –

ההעדר הוא כלי והכנה להמשכת העצם, שהיא ההוי' האמיתית.

גם החרדה מהקולות והברקים שבמתן תורה שגרמה ל"ביטול" סייעה לגילוי.

"וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" – כדי לקבל את גילוי העצמות במתן תורה.

ואם גלות מצרים היתה הכנה למתן תורה,

הרי שהגלות האחרון "עקבתא דמשיחא" ההעדר הגדול ביותר,

הוא הכנה לגילוי תורתו של משיח – פנימיות התורה.

הכנה לגאולה שאין למעלה הימנה.

התורה היא "אמרתך"

"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר"

"לאמר"?… – למי?… הרי כל ישראל שמעו?…

אלא ללמדנו שאופן לימוד התורה צריך להיות באופן של "לאמר".

כשיהודי לומד תורה הוא צריך להרגיש,

שלא הוא המדבר והלומד, כי אם שכינה מדברת מתוך גרונו ממש.

הקב"ה עצמו חוזר שוב על ענייני התורה שניתנו בסיני,

הלומד משמש כצינור בלבד, שדרכו נמשכים דברי ה'.

התורה היא "אמרתך" – דבר ה'.

רק שניתנה לנו זכות להיות כעונה אחר האומר – "תען לשוני אמרתך".

במתן תורה ניתן ליהודי הכח לומר את דבר ה', עד שה' מדבר מתוך פיו של לומד התורה.

ואכן הדיבור שאדם מדבר בדברי תורה הוא ממש דיבורו של ה' ית',

ועל כן הוא אומר: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך".

הכל מה' ית' רק "פי יגיד" – פי ממשיך את דבר ה'.

גם ההלכה היוצאת מפי ישראל היא "דברי אשר שמתי בפיך".

הפה הוא רק כלי שעל ידו נמשך ומתגלה דיבור ה' ית' וחכמתו ורצונו ממש.

על ידי לימוד תורה באופן זה,

יהודי נעשה בעל הבית על כל ענייני העולם, ועד שהוא מהווה ומחיה ומקיים אותם,

בדוגמת הגילוי "אנכי ה' אלוקיך".

כל הקורא ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו

"אנכי ה' אלוקיך" –

הכח ש"הוי'" יהיה "אלוקיך" הוא מ"אנכי" שלמעלה מ"הוי'".

ומאחר שהקב"ה משתף שמו בישראל נעשה בהם ביטול,

עד שהלומד דברי תורה לא רק חוזר על דברי הקב"ה, ודומה לעונה אחר הקורא –

"תען לשוני אמרתך",

אלא, שאדם הלומד תורה אומר להקב"ה כביכול לחזור על דיבורים אלה.

שכל הקורא ושונה, הקב"ה יושב ושונה כנגדו.

לכל יהודי ניתן הכח שכשיקרא בתורה, יהיה הקב'"ה יושב ושונה כנגדו.

ומדבור התורה שלו נעשה המשכת ההשפעה למטה למטה.

גם קודם מתן תורה למדו את כל התורה, ("תורה קדמה לעולם!").

אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה עד שלא ניתנה,

ובשביל לקיימה למד אותה ולימדה ליצחק, ויצחק לימדה ליעקב ובניו.

שמימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם…

אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי'…

יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי'…

יעקוב אבינו זקן ויושב בישיבה הי'…

אלא שכל השירים שאמרו האבות ריחות היו – "לריח שמניך טובים",

אבל אנו "שמן תורק שמך".

הריח הוא רק התפשטות מהשמן, הארה ממנו.

כשמריחים את ריח השמן לא נחסר מהשמן מאומה.

התורה שלמדו האבות היא רק הארה מחכמת ה', תורה שבערך לבריאה.

לכן התורה והעולם נשארו שני דברים נפרדים…

החידוש במתן תורה היה שנמשך עצם התורה (חמדה גנוזה), כפי שקשורה בעצמותו ית' –

במתן תורה נפעל אמיתית עניין ד"אורייתא וקב"ה כולא חד" –

מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה (שמות רבה).

התורה נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות,

עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני העולם הזה.

התורה ניתנה כביכול לבעלות ישראל כאן למטה בארץ דוקא.

שלכן יש בכוחה להימשך למטה ולחדור בגשמיות העולם.

וכמרומז במלה הפותחת את מתן תורה: "אנכי" – ראשי תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית"

ה' הכניס כביכול את עצמותו בתורה עד שהעצמות היא בכל מקום.

לכן גם כשעם ישראל מבקש ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה",

הם רצו שההמשכה מלמעלה תהיה על ידי משה, ממוצע המחבר את בני ישראל עם ה',

שבזה מתבטאת שלימות ותכלית הכוונה של תורה ומצוות במתן תורה,

שיהיה "וחי בהם" ולא שימות בהם, ובאופן "ונשמרתם מאד לנפשותיכם",

ולא על ידי העלאה בלבד "כי תאכלנו האש הגדולה הזאת",

שהרי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים דוקא.

ועל בקשה זו אומר הקב"ה: "היטיבו כל אשר דברו"…

ההבדל בין עבודת האבות לבין עבודתנו

עבודת האבות הגיעה עד שורש הנבראים,

ולגבי שורש הנבראים יש תפיסת מקום לנבראים.

הביטול שלהם לא היה ביטול בתכלית, אלא רק עד "ואנכי עפר ואפר",

והרי גם אפר הוא מציאות…

אבל על ידי לימוד תורה וקיום מצוות שלאחרי מתן תורה,

אפשר להגיע לביטול בתכלית בדוגמת הביטול דמשה: "ונחנו מה…"

תפקידנו ללמוד תורה בתכלית הביטול, כדי שהתורה תהיה מושלת ושולטת על העולם,

כדי שעשרת הדברות יימשכו ויפעלו בעשרה מאמרות.

עד ל"באתי לגני אחותי כלה"…

אם כן, בניגוד לאבות ש"ריחות היו", אנו "שמן תורק שמך" –

כשלוקחים את השמן עצמו הוא נחסר ממקומו כאדם שמריק מכלי לכלי.

ואכן במתן תורה ניטל מהעליונים הכח לפסוק הלכות וניתן לתחתונים.

בני ישראל (נשמות בגופים) קיבלו את הכח לפסוק הלכות על פי שכלם והבנתם!…

התורה לא בשמים היא!… לכן "אין משגיחין בבת קול"!

עד שהקב"ה ובית דינו יורדים למטה לשמוע מה פסקו בתחתונים.

ויתירה מזאת, אם יש מחלוקת בין בית דין של מטה לבין בית דין של מעלה,

ההלכה היא לפי בית דין של מטה, עד שהקב"ה מחייך ואומר "נצחוני בני, נצחוני".

ועוד שריח הולך וכלה, וכשנפסק הריח עוברת הנאתו.

מה שאין כן שמן (מאכל) גם לאחר שנתעכל, הוא נשאר במציאות ורק נהפך לדם ובשר.

ואכן על ידי לימוד התורה שלאחר מתן תורה ומכל שכן על ידי קיום המצוות,

יש הכח לפעול בדברים שבעולם שאינם בערך לתורה ומצוות.

על ידי לימוד תורה פועלים שינוי בעולם בפנימיות ובקביעות.

לכן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה",

ואדרבה מי שעוסק בתורה לשמה הוא שולט על העולם.

כל ציווי בתורה הוא גם הבטחה

כל ציווי בתורה הוא ציווי וגם הבטחה (ציווי ועתיד).

הדבור עצמו גוזר על האדם ועל העולם ופועל עליהם להיות כן (בבא מציעא)

כך כשישראל לומדים הלכות כשרות וטריפות,

נעשה הבדל בין טמא לטהור "ויתפרדו כל פועלי אוון".

על ידי קיום מצוות לאחר מתן תורה נעשה בירור וזיכוך בדבר הגשמי בו נעשית המצוה,

ועד שנעשה חפצא של מצוה ואפילו חפצא של קדושה.

בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

והעיקר ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" כמו בפעם הראשונה,

שלכן אומרים "נותן התורה" –

"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"

נתינת התורה מתחדשת בכל יום.

הקב"ה נותן את התורה בתמידיות – בכל יום ויום מתחדש אור השפע של מתנה זו,

שיהיה גילוי אור אין סוף ממש באותיות התורה כמו שהיה במעמד הר סיני.

עשרת הדברות כמוהן כמו אותיות העשרה מאמרות שבהם נברא העולם,

הניצבות ועומדות לעולם ומלובשות בתוך כל הנבראים.

שאילו היו האותיות מסתלקות אפילו לרגע ח"ו וחוזרות למקורן,

היו כל הנבראים חוזרים להיות אין ואפס ממש כמו לפני שנבראו.

עשרת הדיברות שבמתן תורה לא פסקו מלהיאמר,

אף שאין אנו שומעים אותם כמו ששמענו במעמד הר סיני.

ולכן כל אדם, אם הוא זוכה, הוא יכול להיות במעמד הר סיני כל ימי חייו.

ומסופר על תלמידי הבעל שם טוב,

שזכו לקבל את תורת רבם כמו שהיה במעמד הר סיני – בקולות וברקים וקול שופר.

ולואי שנזכה לחוש בכל יום את מעמד הר סיני.

ובכל יום יהיו המצוות בעינינו כחדשים כאילו ניתנו היום.

ביום כ"ב בשבט נמשכת ברכה לישראל

שבת זו – שבה מתברכין ימי השבוע ובה קוראים את עשרת הדברות,

הכוללים את כל התורה כולה – חלה בכ"ב שבט.

כ"ב – אותיות "בך" רומז על "בך יברך ישראל" –

בברכתם של מנשה ואפרים מתברכים כל ישראל.

זהו יום הייארצייט של הרבנית חיה מושקא – אשת כ"ק אדמו"ר מה"מ שיל"ו.

ביום זה נמשכת ברכה לכל יהודי ובמיוחד לנשי ובנות ישראל.

ונפעלת  העלי' של הגאולה האמיתית והשלימה.

ויהי רצון שנתברך בכל הברכות בגשמיות ורוחניות בגאולה האמיתית והשלימה

עם הרבי מלך המשיח בראשנו בבית המקדש השלישי.

להתראות בבית המקדש מיד ממש.