פרשת פינחס – פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מופת לדורות

הקראת כתבה
יום שני י״ז תמוז ה׳תשע״ג
קנאותו של פינחס נובעת מהיותו “בן אהרן” דוקא ולא מהיותו “בן פוטי”. וכמו אהרן “רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה”, התעורר פינחס להשכין שלום בין ישראל לה’.
מאת שולמית שמידע
כתום לילך בוש

השבטים מבזים והתורה משבחת

מיהו פינחס זה שהשבטים (ולא רק בני שבטו שמעון),

מבזים אותו כל כך (על שהרג את נשיא שבט שמעון), ואומרים:

“ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל”,

ואילו הקב”ה בתורה הקדושה מייחס אותו לאהרן הכהן: “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”,

ומרעיף עליו ברכות גדולות ואומר: “הנני נותן לו את בריתי שלום”?…

ולמה כשנודע לשבטים מעשה זמרי בן סלוא געו כולם בבכיה וביזו אותו,

והלוא במו עיניהם ראו שהמעשה שלו עצר את המגפה?…

ולמה ביזו אותו על שאבי אמו פיטם עגלים לעבודה זרה,

הרי יתרו אבי אמו עבד כל עבודה זרה שבעולם, ואף היה כומר לעבודה זרה,

ולא רק פיטם עגלים?…

אם נעלמה מהם ההלכה ש”הבועל ארמית קנאין פוגעין בו”,

או סברו שלא עשה זאת מקנאה לה’,

יכלו להאשימו ברצח, ולא שסבו פיטם עגלים,

ואם ידעו את ההלכה, לא היה מקום לבזותו כלל.

מה היתה כוונת השבטים?

האם רק פינחס ידע ש”הבועל ארמית קנאין פוגעין בו”?…

בודאי היו עוד אנשים שידעו הלכה זו,

וברור שמשה רבינו ידע הלכה זו כפי שאמר לו פינחס:

“מקובלני ממך” – ממך למדתי דבר זה,

אולם רק פינחס ודוקא הוא קיים מצוה זו.

וכשפינחס מביא את המדיינית “לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל”,

מתכוונים השבטים להגן על כבוד משה וישראל.

והם מבזים את פינחס, כי לדעתם לא רק קנאת ה’ בערה בו,

אלא שהיה לו מניע אחר הקשור ל”טבעו האכזרי”.

כי מי הוא פינחס, לדעתם?…

פינחס הוא נכדו של יתרו חותן משה.

ומה עשה יתרו אבי אמו? פיטם עגלים לעבודה זרה!

מעשה אכזרי הוא לפטם עגלים כדי לשחוט אותם,

אין זו סתם הריגה, אלא כביכול עשיית טובה לעגל כשמפטמים אותו,

וכל זה רק כדי להכינו להריגתו, ואחר כך באמת הורגים אותו.

גם פינחס, לדעתם, עשה מעשה אכזרי כשהרג “איש” ולא סתם “איש” אלא “נשיא בישראל”.

הריגת כל אדם היא דבר אכזרי, אולם הריגת נשיא בישראל

היא אכזריות כפולה ומכופלת,

כי נשיא בישראל דואג לכל צורכי שבטו ומוסר נפשו עליהם.

וידוע שזמרי עשה את מעשהו כדי להציל את שבטו.

כי כשבאו אליו בני שבטו שמעון, ואמרו לו: “אנו נידונים במיתה”,

אז “ויקרב את המדיינית”.

אולי ידע זמרי את הדין ש”קנאין פוגעין בו”, ומסר נפשו כדי להציל את שבטו.

ואילו פינחס, לדעתם, איש אכזר שהרג נשיא – “איש חסד”, שמת מתוך כוונה של חסד.

אין זאת אלא שתכונת האכזריות שירש מאבי אמו השתלטה עליו.

ובמיוחד שזמרי (איש חסד), ההיפך מפינחס (איש אכזר), עורר בו את האכזריות יותר.

לכן, סברו השבטים, דוקא פינחס יותר ממשה וישראל התעורר בקנאתו להרוג את זמרי,

ועל כן ביזו אותו, לא כדי להגן על כבוד זמרי אלא להגן על כבוד משה וישראל.

הקב”ה מעיד: השבטים טעו!

על כך משיב הקב”ה: “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב חמתי מעל בני ישראל”,

קנאותו של פינחס נובעת מהיותו “בן אהרן” דוקא ולא מהיותו “בן פוטי”.

דוקא מפני שיש בו את תכונות אהרן “רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה”,

התעורר להשכין שלום בין ישראל לה’.

“פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי”,

וראוי הוא להתייחס לאהרן איש חסד האוהב שלום ורודף שלום ומטיל אהבה בין אנשים.

שהרי פינחס ירש את תכונות אהרן ודומה לאבי אביו דוקא.

ולא עוד אלא, מה אהרן בהיותו כהן גדול הרי שכל עסקו הוא בעבודת ה’, כך פינחס,

שהרי כל האיסור של “הבועל ארמית” הוא רק כדי שהגוי לא יסיר את היהודי מעבודת ה’.

אם כן, פינחס כל כולו הוא בן אלעזר שנתעלה מדרגת “סגן כהן גדול” ל”כהן גדול”,

ולמעלה מזה, בדרגת אהרן כהן גדול איש חסד!

והחי יתן אל לבו

כל סיפור בתורה הוא הוראה בעבודת ה’.

כל כוונת השבטים היתה לכבוד משה וישראל (שלא הזדרזו לעשות את מעשה פינחס).

בכל זאת הם טעו, ומהם ניתן ללמוד, שאסור לשלול אדם העושה מעשה טוב,

אף אם יש הוכחות שעשה מעשה טוב ממניעים אישיים.

הלכה היא ש”לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף לא לשמה,

שמתוך שלא לשמה בא לשמה”.

מכיון שיהודי עושה עבודתו על פי שולחן ערוך אסור לשלול אותו.

אם נעשה זאת, אנו עלולים לגרום לו להפסיק ללמוד תורה.

צריך רק לעוררו לעשות את עבודת ה’ לשמה.

והעיקר, לעולם אין לדעת מה נעשה בלבו של הזולת, רק “ה’ יראה ללבב”.

בסיפור על פינחס השבטים היו בטוחים שיש להם הוכחות,

שפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן לא עשה מעשהו לשם שמים.

ורק ה’ הוכיח שפינחס עשה מעשהו מפני הקנאה לה’ בלבד.

פעמים אדם מבטל את מעשה חברו, כי נדמה לו שמבטל אותו לשם שמים מתוך קדושה,

(דוגמת השבטים שכל כוונתם היתה להגן על משה וישראל),

והוא טוען שחברו עושה מצוות בהידור מתוך גאוה וכד’,

והוא אינו יכול לסבול גאוה ויוהרא.

על כן בא סיפור פינחס ומלמדנו שכמו פינחס שבאמת קינא רק את קנאת ה’,

אולי גם מי שלומד בהתלהבות או מתנהג בהידור עושה זאת רק לשם שמים.

יש להתייחס ללומד בהתלהבות ומתנהג בהידור בכבוד ולא לקנא בו,

ולדעת, שמי שמבטל אותו, אינו מבטלו מתוך רגש של קדושה אלא להיפך.

מי שמבטל את רעהו ואת מעשיו הטובים הוא בעל גאוה ורגש קנאה,

שאינו מסוגל לראות שחברו נעלה ממנו.

עדיף שידון את חברו לכף זכות ויראה רק את הטוב שבמעשיו,

ויתגבר על מידת הגאוה וגם על מידת העצלות שבו,

ואז תהיה בו קנאה למעליותא שיתנהג כמו חברו הטוב,

ש”קנאת סופרים תרבה חכמה”,

בפרשתנו השבטים סברו שזמרי פעל מתוך חסד ופינחס מתוך אכזריות.

אולם התורה שוללת שתי הנחות אלה,

במקום שייחסה את הצדיק לשבח ייחסה את הרשע לגנאי.

פינחס בן אלעזר רודף שלום ומטיל אהבה,

ואילו זמרי נשיא בית אב לשמעוני, שבט ש”כלי חמס מכרותיהם!”

דוקא לשבט שמעון מייחסת התורה את אמנות הרציחה, היפך מידת החסד.

כי אם באמצע החטא! בעיצומה של מגפה! מכריז זמרי שארמית מותרת לישראל,

ובהיותו נשיא שבט בישראל נתן דוגמה רעה לכל בני שבטו,

הרי שביטא בכך אכזריות קשה ביותר!

אלא שזמרי, אף שפעל מתוך אכזריות קשה, כיסה את זה באצטלא של חסד,

לעומת זאת, פינחס עשה מעשה שנראה אכזרי, אולם היה בזה חסד עצום ביותר.

וההוראה מזה,

בדורנו יש מגפה רוחנית גדולה וכשרואים מישהו המקנא קנאת ה’ אסור לבטלו,

אף שאין הוא משה שבדור ואף לא כהן.

קנאתו של יהודי לשם שמים לא רק שגורמת ל”ותעצר המגפה מעל בני ישראל”,

אלא מביאה לשלום אמיתי: “הנני נותן לו את בריתי שלום”.

על ידי שלום אמיתי, אחדות ואהבת חינם תתבטל הגלות שמקורה בשנאת חינם.

זה הקשר בין פינחס לאליהו מבשר הגאולה, כמאמר חז”ל: “פינחס הוא אליה”.

על ידי התנהגות פינחס נזכה לגאולה האמיתית והשלימה,

שתוכרז על ידי אליה זה פינחס,

ונזכה לקירוב הלבבות: “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”

ולגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.

(על פי ליקוטי שיחות מעובד כרך ח ש”פ פינחס עמ’ 164-174)

פרסום תגובה חדשה

test email