גלות מצרים היא בשיאה וההסתר הוא כה גדול, עד שלא נראה שום מוצא של ישועה,

משה רבינו מנהיג הדור זועק מקירות לבו: "למה הרעות לעם הזה?",

זעקה המהדהדת ומרעישה עולמות בלי הרף (שהרי התורה היא נצחית).

והתעוררות הרחמים מלמטה מושכת את רחמי ה' מלמעלה –

"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא".

משה רבינו זוכה שהקב"ה מתגלה אליו בשם העצם, שם המפורש ושם המיוחד –

"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני הוי'"…

ומבטיח להתגלות גם לבני ישראל בשם הוי': "לכן אמור לבני ישראל אני הוי'"…

ולקיים את שבועתו לאבות ולגאול את עם ישראל ממצרים –

בד' לשונות: והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי…

ולגאול אותם לעתיד לבוא בגאולה העתידה העליונה ששורשה ביציאת מצרים –

בלשון: "והבאתי אתכם אל הארץ".

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי הוי' לא נודעתי להם".

האבות מרכבה לאלוקות בעלי מסירות נפש גדולה אינם זוכים לגילוי שם הוי'.

שם הוי' שהוא בלי גבול בכוחו לחבר עליונים ותחתונים,

אבל בימי האבות הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים

עדיין בתוקפה…

אברהם אבינו שגילה והכיר את בוראו בן שלוש שנים! (גמרא)

ולמעלה מזה בן ארבעים שנה (רמב"ם),

ויותר מזה בן ארבעים ושמונה שנה (מדרש)–

הולך מחיל את חיל ובעילוי אחר עילוי בהכרת הבורא.

בהגיעו לגיל תשעים ותשע הוא עומד לקיים מצות מילה ומתעלה בעוד עליה –

הקב"ה מתגלה אליו בשם ש-ד י: "אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים".

שם ש-די התגלה כבר בבריאת העולם,

כשהרקיע התמתח ושאף להיות בלי גבול, הקב"ה גער בו ואמר לו: די!

הקב"ה שם גבול לעולם ואמר לו: די, מכאן שמו: ש-די.

שם ש-די כבר מוכר לאברהם…

אבל כשהוא הולך לקיים את המצוה הראשונה הממשיכה אלוקות בחפץ גשמי –

מצות ברית מילה,

הקב"ה מתגלה אליו בשם שד-י שלמעלה מגילוי שם שד-י שבבריאה, ואומר לו:

"אני א-ל ש-די" – אמנם העולם מוגבל – "עד פה תבוא ותו לא!",

אבל ההשפעה האלוקית היא בריבוי הכי גדול עד "שדי באלוקותי לכל בריה" –

די באלוקותי גם לנבראים הכי פחותים שהם בריות בעלמא…

והאבות זוכים להמשיך לעולם אור אלוקי השייך לבריאה, נסים המלובשים בטבע.

אבל גם בניסים המלובשים בטבע יש מקום לטעות ולחשוב שהם טבע.

לכן עיקר הגילוי של אלוקות הוא בניסים שמעל הטבע שעל ידי שם הוי'.

אם שם ש-די שייך לעולמות הרי ששם הוי' למעלה משייכות לעולמות.

אם שם ש-די כשאינו מאיר בעולמות הוא חסר,

הרי ששם הוי' אינו ממלא חיסרון בעולמות אבל מוסיף בהם עשירות.

אמנם גם לאבות נמשך הגילוי של שם הוי', אלא שאז הי' זה בהעלם:

"ושמי הוי' לא נודעתי" – "לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי".

יש סדר והדרגה בגילוי אלוקות בעולם…

"עד שלא נברא העולם היה הוא (מהותו ועצמותו) ושמו (הוי') בלבד".

שמו הוא "אור האין סוף" – אור פשוט שהוא כעין המאור ודבוק במאור.

ובצמצום הראשון – האור שהיה תחילה נתעלם לגמרי בדרך סילוק ונשאר חלל ומקום פנוי.

אם כי נשאר בו "רשימו" הוא הכח הנעלם – "כח הגבול" שבאין סוף, שרש הכלים.

אחר כך נמשך מ"אור אין סוף" בדרך של דילוג אור הקו – חיות מצומצמת ביותר –

שאין בו דבקות ממש אלא דבקות שעל ידי הפסק,

דוגמת חיות השערות הנמשכת מן המוח על ידי הפסק הגולגולת,

שאינה דומה לחיות האברים.

אור זה הוא "האור הממלא כל עלמין".

האור שנסתלק לצדדים הוא "אור הסובב כל עלמין".

"אור הסובב" עצמו הוא גילוי אור האין סוף שלפני הצמצום.

הצמצום לא נגע בו אבל פעל שלא יאיר בגילוי אלא בהעלם בבחינת מקיף וסובב.

אור הסובב הוא עצם האור שאינו שייך לעולמות.

אין שום ערך ושום יחס בין "אור הממלא כל עלמין" ל"אור הסובב כל עלמין".

גם בגן עדן ואפילו בגן עדן העליון נמצא רק "אור הממלא".

כדי לעלות מ"אור הממלא" ל"אור הסובב" צריך לברוח! צריך לדלג! (שלא בסדר והדרגה),

כמו שאור הממלא ירד והגיע באופן של דילוג.

במתן תורה התבטלה הגזרה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים.

אז נפעל גילוי שם הוי' בשלימותו כי מתן תורה הוא שלימות כוונת הבריאה…

במתן תורה נמשך בגילוי "אור הסובב כל עלמין" – האור שלמעלה מהעולמות,

שלכן הוא בכל העולמות בשוה.

גילוי זה נמשך במתן תורה דוקא, כי חיבור עליונים ותחתונים נעשה על ידי שם הוי' דוקא.

גילוי האור שלמעלה מהעולמות שבמתן תורה היה בפנימיות,

עד שביטל את הדברים המזיקים – אלמים, חרשים, עוורים ושאר בעלי מומים נתרפאו.

מתן תורה הביא לחיבור עליונים ותחתונים ולהמשכת שם הוי' בכל העולם.

ומאז מתן תורה נמשך שם הוי' לעולם על ידי תורה ומצוות.

ואכן ניכר שהמצוות ממשיכות את שם הוי' בכל העולם, ממשיכות את ה"עצם".

אבל הגילוי המושלם של שם הוי' יהיה רק בגאולה האמיתית והשלימה,

על ידי מסירות הנפש שבעבודתנו בגלות הבאה מצד העצם.

אז נראה את כבוד ה' כפשוטו – גילוי ה"עצם".

שיהיה גילוי שם הוי' ממקום עליון יותר, עד ששם הוי' ייחשב רק לאלוקים –

יתגלה "עיקר ענין גילוי שמו הגדול".

הקב"ה ממלא את העולמות באור האלוקי השייך לעולמות – אור הממלא.

ועל ידי תורה ומצוות באופן של אתכפיא ממשיכים את אור הסובב שהוא אור נעלה יותר –

על ידי תורה ומצוות מתגלה אור הסובב שלמעלה מהעולמות השוה בכל מקום.

("כד אתכפייא סטרא אחרא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין בשוה").

אור הסובב דומה לעיגול הסובב ומקיף את הכל מהחלק העליון של דבר עד תחתיתו בשוה.

אמנם "את השמים ואת הארץ אני מלא" תמיד, אבל בהעלם,

על ידי קיום תורה ומצוות ממשיכים את אור הסובב בגילוי ובפנימיות.

על ידי קיום תורה ומצוות נעשה יחוד שם הוי' ואלוקים ואז מתגלה שם הוי' –

"והיה הוי' לי לאלוקים".

זוהי כוונת ותכלית הבריאה שעל ידי תורה ומצוות ימשיכו את אור הסובב בהתגלות.

"אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" –

עשיתי ארץ בשביל האדם ותכלית בריאת האדם בשביל "בראתי" (בגימטריא תרי"ג).

כוונת הבריאה היא קיום תרי"ג מצוות להמשיך את אור הסובב בגילוי.

וכפי שמעיד דוד המלך, נעים זמירות ישראל: "אור זרוע לצדיק"…

ה' זורע את אור הסובב במעשה הצדקה שלנו (כל המצוות נקראות בשם "צדקה") –

המצוות הן כגרעין שאין בו לא טעם ולא ריח.

אנו זורעים את הגרעין בארץ שהכל דורכין עליה, באדמה שחרשו אותה.

והגרעין נרקב בארץ…

אבל דוקא אז מתבטלים כל הדברים הטפלים שבגרעין,

ונשאר בו רק החלק הרוחני והזך המעורר את כח הצומח שבארץ.

ואז יש התעוררות של צמיחה, ולא צמיחה כתבואת השדה הנגמרת מיד,

אלא צמיחה כתבואת האילן (כתמר) שיכולה להגיע עד שבעים שנה.

ו"צדיק כתמר יפרח" –

אנו מקיימים את המצוות בדברים גשמיים דוקא,

בקבלת עול ובביטול דוקא – עד שמתבטלים כל הדברים הטפלים…

ואז מתעורר אור הסובב כל עלמין ושואף להתגלות.

המצוות הם זרע בגופים של עם ישראל דוקא שמצד עצמם הם בטלים לאלוקות,

ודוקא על ידי ביטול וקבלת עול (דוגמת עניין החרישה) ממשיכים את גילוי אור הסובב.

זהו עיקר פרשת "וארא" – הקב"ה מבטיח להתגלות לבנים, לבני ישראל.

על ידי התחברותו עם העולם במתן תורה.

בכח אמונתם ומסירות נפשם של האבות שגילו את עצם נשמתם שלמעלה מן התורה,

ניתן לבנים להמשיך את דרגת העצם (הקב"ה בעצמו) למטה, על ידי קיום תורה ומצוות.

"מעשה אבות סימן לבנים", עד ש"יפה כח הבן מכח האב" –

מעלת הבן היא מעצמיות כח האב, אלא שאצל האב לא בא בגילוי.

גילוי ה' בעולם נפעל בעילוי אחר עילוי בשלוש רמות:

קודם מתן תורה, במתן תורה ולעתיד לבוא.

ואכן מאז קבלת התורה ניכר שהמצוות ממשיכות את שם הוי' בכל העולם,

אבל הגילוי של שם הוי' בשלימות יהיה רק בגאולה האמיתית והשלימה,

אז ייראה כבוד ה' כפשוטו ממש.

יהודי שואף מרגע ברייתו לגילוי אלוקות.

נשמה שעמדה לפני ה' תחת כסא הכבוד והתענגה על ה' בתענוג נפלא  (בחינת "צדיק")

ירדה ממקום כבודה והתלבשה בגוף גשמי המחשיך ומסתיר אלוקות.

נשמה ירדה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא".

נשאר לה רק "רשימו" (=רושם) מהתענוג שהיה לה קודם ירידתה לעולם,

והיא מתגעגעת לאותו תענוג, שלכן כל תענוג בעולם הזה אינו מספק אותה.

היא רואה שכל המציאות של כל ההשתלשלות היא כל כך רחוקה מה',

וכללות הגילויים שבעולמות הם רק הארה מצומצמת ביותר,

"אז ויצעקו אל הוי' בצר להם".

יהודי צועק ומתפלל שיהיה הגילוי דעצמות אור אין סוף שלמעלה מהצמצום,

הנשמה משתוקקת לשוב בכח גדול ובחילא יתיר אל האלוקים (בחינת "בעל תשובה").

זוהי תשובה מבחינת הריחוק ("והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה").

זוהי עבודה שלמעלה מכח ההשגה.

זוהי רעותא דלבא להיכלל בעצמותו ית' ממש.

רעותא דלבא שלמעלה מהשכל לגלות ולהמשיך את הרצון העליון,

להמשיך את בחינת הכתר העליון שלמעלה מהחכמה.

זוהי בחינת תשובה עילאה שבתפילה, כשהסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

זוהי עליית הנפש עד "בכל מאודך" – בחינת היחידה שבנפש.

בחינת אור מקיף שלמעלה מיכולת הנפש לשאת.

אכן גם בנשמה יש בחינות "שמים" ו"ארץ" –

גם בנשמה יש מקיפים (חיה ויחידה) ופנימיים (נפש רוח ונשמה).

וכשיהודי מתפלל הוא מעורר רחמים רבים על הנשמה שירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

הוא מעורר את מידת הרחמים, שהיא מדתו של יעקב – נחלה בלי מצרים.

ומתחנן "ואתה ברחמיך הרבים רחם עלינו".

כמו המים התחתונים (הגשמיים) שנפרדו מהמים העליונים (הרוחניים) במאמר: "יהי רקיע"…

והם בוכים ומתחננים: "אנן בעינא למהוי קדם מלכא".

(רצוננו להיות לפני המלך – "רצוננו לראות את מלכנו").

"ה' אלוקיך אש אוכלה הוא", הוא בחינת הסתלקות – "אין ערוך לך".

מזה נמשך בנפש היהודי ה"רצוא" (בחינת אש) ליכלל למעלה – "נר ה' נשמת אדם".

כנסת ישראל "אשה עולה": אשה – אש ה', ועולה – "שלהבת העולה מאליה".

השבוע כ"ד טבת יום ההילולא של אדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך.

ר' שניאור זלמן מלאדי, שיש בו שני אורות אור נגלה דתורה ואור פנימיות התורה.

ביום ההילולא נמצאים כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו,

והרי הוא "פועל ישועות בקרב הארץ".

וכמו שעבודת האבות היתה הכנה למתן תורה,

כך עבודת אבות החסידות היא הכנה לגאולה האמיתית והשלימה וגילוי פנימיות התורה.

נלמד את תורתו ונלכה באורחותיו,

ונומר בלשון קדשו: רבונו של עולם!

אינני חפץ במאומה… איני רוצה בגן עדן שלך… איני רוצה בעולם הבא שלך…

כי אם אותך לבד!…

"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ!"

"ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך"…

לך – למהותך ועצמותך!…