נרות חנוכה אינם בטלים לעולם

בעיצומו של חודש טבת שתחילתו וראשיתו בחג החנוכה,

עלינו לזכור שנרות חנוכה המביאים את האור העצמותי שמעל סדר ההשתלשלות,

אינם בטלים לעולם ומאירים גם בשיא ההסתר,

ולא עוד אלא שמסייעים להפוך את החושך עצמו לאור.

חודש טבת קר וחשוך אולם הגוף נהנה מן הגוף 

ואמנם בחודש טבת הקור בעיצומו

ולבושי הטבע מסתירים את שמש הוי',

הלילות ארוכים – שיא החושך…

שלא כמו חודשי הקיץ שבהם מאירה השמש במלוא עוצמתה.

ואף לא כמו חודשי החורף האחרים, בהם שמש הוי' נגלית לפעמים.

אבל דוקא בחודש טבת "הגוף נהנה מן הגוף" –

הקב"ה נהנה מכנסת ישראל…

אמנם השמש אינה מאירה כל כך… –

הקב"ה בהסתר ובהעלם גדול, ואור הנשמה בהעלם ואינו יכול לזכך את הגוף.

(כל העניינים הגשמיים משתלשלים מהעניינים הרוחניים –

"כי שמש ומגן הוי' אלוקים").

לכן בחודש טבת לא נותר אלא לזכך את הגוף החשוך והקר על ידי הגוף עצמו.

הגוף עצמו צריך להאיר עד שייהפך מחומרי וגס לקדוש בגילוי.

נרות הקרח האירו

וכמו בסיפור על הבעל שם טוב,

שכאשר לא הספיקו הנרות שבבית המדרש,

הורה לתלמידיו לקחת את נרות הקרח מעל הגג

ונרות הקרח האירו.

"אצל הבעל שם טוב גם נרות של קרח יכלו להאיר" (כדברי הצמח צדק).

זהו יחודו של חודש טבת – הקור בתכלית יכול להאיר!…

מעלת הגוף על הנשמה

זוהי המעלה היתירה שיש בעבודת הגוף על עבודת הנשמה.

ה' בחר בעם ישראל מכל האומות – "ובנו בחרת מכל עם ולשון".

אבל הבחירה היא בגוף היהודי דוקא ולא בנשמה.

אין עניין של בחירה בנשמה,

כי אין שום ערך ויחס בין נשמת יהודי (חלק אלוקה ממעל ממש)

לנפש גוי (משלש הקליפות הטמאות).

בחירה אמיתית היא רק בין שני דברים שוים.

גוף היהודי דומה בחיצוניותו ובחומריותו לגוף הגוי.

אף על פי כן, ה' בחר בגוף היהודי מתוך בחירה חופשית,

כדי שיהיה כלי לנשמה וישמור תורה ומצוות.

כשגוף היהודי עושה מצוות מעשיות בגופו, הוא מתאחד עם ה'.

עניין הבחירה שייך באמת רק לעצמות ה' ית', שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו.

ומכיון שהבחירה באה מצד הבוחר – עצמות ה' ולא מצד הנבחר – הגוף,

זה משפיע על מציאות הגוף,

עד שלא נשאר (תפיסת) מקום לדבר שחוץ מה' ית', ח"ו.

בעוד הנשמה היא רק גילוי אור ה', הגוף קשור בקשר עמוק לעצמות ה'.

דוקא בגוף יש את כח העצמות.

גשמיות הגוף קשורה יותר לאלוקות.

דוקא בתקופה של העלם והסתר "מפני הצינה" כשאור הנשמה אינו בגילוי,

מתגלה כח העצמות (עצמות ה') שאינו מוגבל במגבלות של גילוי.

ועצם האלוקות נהנה מהגוף שהפך לקדושה.

זוהי המשמעות הפנימית של "הגוף נהנה מן הגוף".

הגוף במובן "עצמות", עצם האלוקות (כמו "גופי הלכות" "גופא דמלכא")

נהנה מהגוף – מעצמות כנסת ישראל.

לעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף עד שהנשמה תהיה ניזונית מן הגוף.

מעלת עשרה בטבת

בחודש טבת יש יום מיוחד "עשרה בטבת".

"העשירי יהיה קודש", "עשרה בטבת ייהפך לשמחה".

בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים, התחיל החורבן,

ובמשך דורות עשרה בטבת הפך ליום צום.

יום צום הוא עת רצון,

יום המסוגל להתעוררות בתשובה לבטל החורבן ולהביא גאולה.

וכמו כל עניין של ירידה שהיא צורך עלייה, ובדומה לגלות שעניינה הכנה לגאולה

גם עשרה בטבת עניינו ליהפך לאור לשמחה ולגאולה.

והתחלת המצור והחורבן היא גם ובעיקר התחלת הבניין דבית המקדש דלעתיד.

"סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים"

וכבר עשו תשובה… (שיחת ש"פ ויחי תנש"א).

לכן במקום מצור על ירושלים "פרזות תשב ירושלים" ותתפשט בכל ארץ ישראל.

כל עם ישראל מכל העולם

יחד עם כל הבתי כנסיות שבכל הדורות עם כל ספרי הקודש

עם כספם וזהבם יגיעו בעננים ישר לארץ ישראל… לירושלים… ולבית המקדש…

כל ירידה צורך עליה

כל ירידה היא צורך עליה ולא עוד אלא שהיא העליה בעצמה.

בגלות עצמה מסתתרת הגאולה.

גם ירידת יוסף למצרים היתה צורך עליה,

וגם ירידת יעקב למצרים שבעקבותיה היתה גלות מצרים היא צורך עליה.

דוקא במצרים מתחיל יעקב לחיות חיים אמיתיים –

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה".

מאה שלושים שנה שנות חייו של יעקב טרם הגיעו למצרים מגיעים לסיומם.

שנות עמל ואנחה ("מעט ורעים") נשכחים ונבלעים בחיי שלוה ומנוחה.

איך יתכן שיעקב בחיר האבות חי את מבחר שנותיו דוקא במצרים?…

גם צדיק כיעקב אינו מאמין בעצמו עד יום מותו ("שמא יגרום החטא").

לא קשה להיות צדיק בארץ ישראל – "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה".

הנסיון הגדול הוא במצרים – ערות הארץ – דוקא.

יעקב עומד בנסיון, "מטתו שלימה", גם בניו עומדים בנסיון – כולם צדיקים…

גם יוסף המשנה למלך עומד בצדקו…

ואפילו נכדיו – מנשה ואפרים הולכים בדרכי אבותיהם,

עד שזוכים שבהם מתברכים יהודים בכל הדורות –

"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

במצרים  יעקב מגיע לשלימותו.

שם שנותיו הטובות ביותר.

שם הוא חי חיים אמיתיים.

יעקב כאבותיו יצחק ואברהם בטל לאלוקות – "האבות הן הן המרכבה".

ודוקא במקום הירוד ביותר יעקב מקיים את תכלית הכוונה העליונה

לעשות להקב"ה דירה בתחתונים.

"ואת יהודה שלח לפניו גושנה" –

"להתקין לו בית תלמוד, שתהא שם תורה, ושיהיו השבטים הוגים בתורה".

עבודתו של יעקב במצרים מגיעה לשלימותה.

יעקב אבינו לא מת

עד ש"ויגוע ויאסף אל עמיו" –

אבל "מיתה לא נאמרה בו".

ואמרו רז"ל: יעקב אבינו לא מת.

לכן שם הפרשה הוא "ויחי" – "ויחי יעקב".

היתכן?…

"וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברנייא"?

אלא "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" –

יעקב חי חיים נצחיים.

הכיצד?…

המציאות האמיתית של חיים קיימת רק אצל הקב"ה, שהוא מקור החיים.

"והוי' אלוקים אמת" הוא אלוקים חיים.

שהרי "אמת" הוא דבר שאינו נפסק ואינו משתנה ח"ו.

בניגוד לקב"ה, לנבראים אין מציאות אמיתית מצד עצמם.

כל חיות הנבראים הוא מצד האור והכח האלוקי המהוה אותם בכל רגע מחדש.

עם ישראל בהיותו עם ה' הוא עם נצחי – "ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

יהודים חיים מצד דבקותם בה' – "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

אמנם יהודי עובר נסיונות המפריעים לו בדבקותו בה',

בכל זאת הוא נשאר שלם ובלתי פגום על ידי קיום תורה ומצוות,

ואז מתגלה בו חיותו האמיתית.

יעקב אבינו שהקב"ה קראו א-ל לא מת אלא חי הוא לעולם (רש"י).

"אמר לו הקב"ה: חייך נטמן אתה ואי אתה מת" (ילקוט שמעוני).

"כח הנפש נשאר בגופו ולא נפרדה מעל הגוף" (הרי"ף בפירוש לעין יעקב).

"חי הוא אלא דורמיטא קראתו כישן ונרדם" (אור החיים הקדוש).

כי יעקב אבינו אינו מוגדר בטבע העולם, אלא הוא למעלה מגדרי הבריאה.

כל מציאותו היא תורה, ועל פי תורה הוא חי, ולא כפי שהוא בעיני המצרים.

שהרי מדת יעקב היא מדת האמת – "תתן אמת ליעקב", ו"שפת אמת תיכון לעד".

יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה – מקשר את העליון ביותר עם התחתון ביותר.

נחלתו בלי מצרים – "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה".

אם כן, "יעקב אבינו לא מת" – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

חיים אמיתיים הם חיי תורה ומצוות – דבקות באלוקים.

חיים של מעשים טובים בזמן הגלות שהם הזרעים המצמיחים גאולה.

זריעת התורה ומצוות מחוללת שינויים בעולמות,

היא מחברת עליונים ותחתונים. היא מחברת את הגבול עם הבלי גבול.

החיים האמיתיים של יעקב נמשכים גם אצל בניו – "בני ישראל"

עד סוף כל הדורות.

פעולות הצמיחה נמשכות והולכות לנצח.

אז מה הפלא ש"יעקב אבינו לא מת", ש"עוד אבינו חי"?…

בפרשת "ויחי" אנו מסיימים את ספר בראשית ספר הישר

בשבת פרשת "ויחי" אנו מסיימים את הספר הראשון בתורה

ספר "בראשית" – ספר "הישר" – ספר "האבות" הנקראים ישרים

("אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך") –

ספר המתאר את תולדות חייהם, פעולותיהם ועבודתם של אבותינו.

נשתמש בכוחות שהורישו לנו אבותינו ללכת מחיל אל חיל

לעשות את רצון ה' בחיות ובהתלהבות מתוך שמחה של מצוה

בתחושת גודל הזכות וגודל האחריות שנפלה בחלקנו,

ונצא מן הגלות בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו

אל הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

חזק חזק ונתחזק!