הבה נקבל את פני המלך בשדה

שוב אנו עומדים בשבוע פרשת ראה, שבת מברכים של חודש אלול

ומתכוננים בציפייה דרוכה למלך שיעשה דרכו בשדה קודם בואו לעיר,

כשכולנו ביחד וכל אחד לחוד נצא לקבל את פניו,

ומתעוררים בהתרגשות לקראת קבלת ההארה העליונה ביותר

של שלוש עשרה מידות הרחמים אותם אנו זוכים לקבל בחודש אלול.

ומובטחים אנו שהמלך יקבל את כולנו בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות,

וכך נוכל לקבל כח לעבודת ה' בדרגה של "אני לדודי".

ההתעלות בחודש אלול גדולה מבחינה מסויימת אף משבת ויום טוב,

כי אמנם בשבת העולמות עולים לקראת קבלת האור האלוקי,

אלא שהאור האלוקי אינו מתלבש כל כך בעולם.

אולם בחודש אלול כשמתגלות י"ג מידות הרחמים בשדה;

גם אנשי השדה אפילו כשהם בלבושי שדה ועוסקים בענייני שדה,

יכולים ורשאים לקבל את פני המלך,

והמלך, כאמור, מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות.

משמעות המשל – "המלך בשדה"

לאמיתו של דבר, כל העניינים שלמעלה הם עיקר המציאות!

ומהם נשתלשלו (נבראו נוצרו ונעשו) גם העניינים שלמטה.

טרם אנו מתעלים להבין את העולמות העליונים עלינו להתבונן בעולמות התחתונים,

כי מה שקורה למטה מבאר לנו מה יש למעלה.

אם כן, כל חיי העולם הזה הם משל לאלוקות כדי להבין ענייני אלוקות.

ומה הפלא?… הרי הקב"ה הסתכל בתורה וברא עולם.

ולא עוד אלא שהתורה שהיא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא,

שעם היותה תורה משמים! נסעה וירדה למטה לעולם הזה,

עד שהתלבשה בדברים גשמיים!… וגם בלשון בני אדם!…

וכך ניתן להסבירה במשלים הלקוחים מעניינים תחתונים

אפילו מחיות ובהמות טמאות שמג' קליפות הטמאות.

כך שכל אדם ולא רק יהודי יכול להבין ולהשיג אלוקות מעצמו,

כמו שנאמר: "מבשרי אחזה אלוקה".

עניינו של משל הוא שאפשר להלביש בו שכל עמוק.

אפשר להלביש עניין רוחני בדבר גשמי אפילו תחתון ביותר,

כי אף שמשל הוא למטה מנמשל, בשורשו הוא גבוה יותר;

אלא שצריך חכם גדול מופלא בחכמתו שיכיר את המשל לאמיתתו ולעומקו,

כדי לפרש את הנמשל.

ואכן התורה נותנת מקום למשל אף שאינו בערך לנמשל,

רק כדי לתת הסבר לעניינים אלוקיים גם ל"תלמיד" ואף ל"איש שדה".

לכן אפשר ללמוד צניעות מחתול… וחריצות מנמלה…

התורה דורשת "יגיעה וחרישה" בלימוד אולם בסופו של דבר מובטחת "מציאה" –

"יגעתי ומצאתי, תאמין!"

גם במשל של "המלך בשדה" אנו יורדים למטה,

ומגיעים אל "איש השדה" שאינו "איש תם ויושב אוהלים",

אלא איש העוסק בענייני חולין – תכלית הירידה.

יהודי שבחיצוניותו ובחומריותו דומה לגוי,

ואף על פי כן, יש לו הכח לשוב אל המלך,

עד שמתגלה בפועל ממש שעיקר פנימיות רצונו הוא לדבוק בה'

באופן של "אני לדודי ודודי לי".

ובעצם בכל אדם יש בחינת עיר מושב ושדה מדבר.

כל יהודי עובד את ה' כשהוא בבחינת עיר מושב,

אלא שקורה שמעשיו ודיבוריו לא לה' המה,

והוא בבחינת שדה, בחינת מדבר – בחינת "ארץ לא זרועה".

אולם גם כשהוא נמצא אי שם במדבר,

כשמתגברת עליו ההארה האלוקית שבחודש אלול,

הוא מתבונן שם עמוק למטה במקום הבלתי רצוי מקום הקליפות,

מפשפש במעשיו הלא טובים ומתמלא בושה.

ודוקא משם הוא שב אל ה' מתקרב אליו ומתאחד אתו כמו שנאמר "ובקשתם משם".

אמנם אנשי העיר הצדיקים (שלא כ"אנשי השדה") עובדים את ה' באופן נעלה ביותר,

לכן ברור על פי טעם ודעת שה' אוהב אותם מגודל מעלתם בכוחות הגלויים.

אולם לאנשי השדה שדומים בחיצוניותם ל"עשו איש שדה",

והרי הם להם כאחים – "הלוא אח עשו ליעקב";

לא יתכן שתיווצר איתם אהבה על פי טעם ודעת,

אלא שמצד האהבה העצמית של ה' לישראל, ה' אוהבם.

אהבה ללא הסבר, ללא נתינת טעם, אלא ככה סתם, רק כי בם בחר ה'.

ואכן זכינו שה' בחר בנו מכל עם ולשון,

"בנו" משמע, בגופים שלנו.

בגופים של עם ישראל הדומים לגופי אומות העולם.

כי בנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש – "בנים אתם לה' אלוקיכם" – אין בחירה!

כמו שאין אדם בוחר בעצמו או בבניו שהרי הם חלק ממנו.

הבחירה היא רק בגופים!

לכן ה' אוהב גם את "אנשי השדה" ודוקא אצלם מתגלה תוקף האהבה העצמית,

ולפי זה גם עיקר תוקף האהבה ל"אנשי העיר" היא בעיקר מצד האהבה העצמית,

מצד הבחירה שלמעלה מטעם ודעת יותר מאשר בגלל הטעם.

בעצם כל נשמות ישראל שירדו לעולם היו בבחינת אנשי עיר (צדיקים),

שירדו למטה והפכו למעמד אנשי שדה העוסקים בענייני חולין,

לכן יש להם אפשרות לרדת ירידה עצומה ביותר עד לשדה רחוק.

אולם עלינו לזכור, שכל ירידה היא רק צורך עליה עד לתכלית העילוי,

שאז יש אפשרות של אהבה לה' בבחינת "אני לדודי" בתוקף רב,

דוגמת בעל תשובה שצמאה נפשו לה' יותר מצדיק,

עד שמעורר את האהבה העצמית של ה' לישראל שלמעלה מטעם ודעת.

וכמו בעניין חטא העגל שגרם לשבירת הלוחות הראשונות,

שהיתה בזה ירידה גדולה צורך עליה,

כדי שמשה רבינו יעלה למרום לקבל לוחות אחרונות! ("כפלים לתושיה").

למה דוקא בחודש אלול?

מה מיוחד בחודש אלול, הרי כל יום אדם שב בתשובה?…

אלא שכל השנה הוא אמנם חש שה' ניצב עליו ובוחן כליותיו ולבו,

וכשמתבונן בזה עובד את ה' באימה וביראה כעומד לפני המלך;

אולם בחודש אלול הוא עובד את ה' באהבה דוקא – "אני לדודי".

כי אף כשעומד לפני מלך, ובאופן טבעי מרגיש ריחוק והבדלה,

הוא יודע שהמלך אינו מלך רגיל אלא הוא "דודי",

דוד קרוב ואוהב אהבה עצמית ממש,

ובתוקף זה דודי מקבל אותי אף אם אני בתכלית הירידה.

ולמה בחר ה' בחודש אלול לצאת לשדה

ולקבל פני אנשי השדה בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות?

כי בחודש אלול עלה משה למרום לקבל לוחות שניות,

אז התייחס הקב"ה לישראל לרחמים והתפייס אתם.

וימים אלה נזכרים ונעשים מידי שנה בשנה כימי תשובה ורחמים – ימים נפלאים!

ואמנם ימי אלול הם ימי חול המותרים במלאכה,

אולם גילוי אלוקות בהם הוא בהתלבשות;

ואף אם אנו במצב תחתון ובלתי רצוי הננו רשאים לקבל את פני המלך.

לכן אף שימים אלה דומים לימים טובים, בכל זאת אנו אומרים בהם "תחנון",

כי חודש אלול הוא חודש התשובה, ימים של עת רצון,

שמגמתם לכפר על העניינים הבלתי רצויים.

עלינו להתחזק בחודש אלול דוקא

לכן אל לנו ליפול ברוחנו ולחשוב ששכינה בגלות בגללנו,

כי גם אם אנו בדרגת "אנשי שדה" עלינו לזכור,

שהמלך אוהב אותנו אהבה עצמית ועומד לצאת לקראתנו לשדה.

בכל צרתנו צר גם לו, והוא משרה עלינו את השכינה גם בזמן הגלות.

אם כן, ה' רק מחכה שנשוב אליו.

אז הבה ננצל את התגלות אהבת ה' אלינו בחודש אלול

ונתקרב אליו בבחינת "אני לדודי ודודי לי".

ואל נחשוב רק על עצמנו אלא נפעל עם הזולת דוגמת פעולת ה' עלינו.

וכשם שה' יוצא מעיר מלכותו לשדה,

רק כדי לקבל אותנו בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות,

כך נצא מעיר המלכות עיר אלוקינו אל השדה,

ונקבל כל יהודי באשר הוא בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות ונקרבם לה'.

וה' הנאמן לשלם שכר והנוהג מידה כנגד מידה,

יוסיף לנו בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות,

ויקבל אותנו בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות ביתר שאת וביתר עז.

וכשנתאסף בשבת מברכים בבית הכנסת עדה שלימה ונברך את החודש ונאמר:

"…יחדשהו הקדוש ברוך הוא… לחיים ולשלום לששון ולשמחה לישועה ולנחמה"…

נהיה בטוחים שאנו זוכים מיד ממש לגאולה האמיתית והשלימה,

בבחינת ראייה שזהו עניינה של פרשת ראה:

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה".

ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן".

(על פי שיחת הרבי ל"פרשת ראה", תורת מנחם ח"ד מעמ' 254 ואילך)