בעמדנו לפני שבת מברכים של חודש טבת (שבה קוראים את כל ספר תהילים) –
שבת א' דחנוכה, המשלימה את העילוי של י"ט כסלו –
גילוי פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה גם בחב"ד שבנפש.
גילוי סוד התורה הנמשך מהיחידה שבתורה (בחינה נעלית ביותר),
המעוררת את העצמיות דישראל –
מתגלה שכל ישראל בפנימיותם הם בהשואה ובאחדות.

ובחג החנוכה הקשור בחנוכת המקדש וחנוכת המזבח,
ובמיוחד בשבת חנוכה שבה קוראים בתורה על חנוכת המזבח וחנוכת הנשיאים,
שמקריבים את קרבנם על גבי המזבח.
מתגלה שאחדות ישראל אינה רק מצד עצם הנשמה אלא גם בכוחות הגלויים
(העבודה בפועל).

אמנם כל הנשיאים שוו בעצה אחת – רצון אחד וכוונה אחת – "כאיש אחד בלב אחד".
קרבנם היה שווה, וכאילו הקריבו כולם ביום הראשון.
ואלמלא הציווי "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום…" היו מקריבים קרבנם באותו יום.
ואפילו הציווי על ההתחלקות היה ביום הראשון בו התאחדו בעצה אחת.
כך שכל השבטים שוים וחביבים לפני המקום,
לכן מעלה עליהם הכתוב כאילו הקריבו כולם ביום הראשון.
לקיים מה שנאמר: "כולך יפה רעייתי".

גם הנביא זכריה (בהפטרה) מדגיש –
"וראיתי והנה מנורת זהב כולה" – ראיתי כללות נשמות ישראל כמקשה אחת,
("נר ה' נשמת אדם").
"וזה מעשה המנורה מקשה…" –
על ידי ההקשה מתערב העליון בתחתון והתחתון בעליון.
"כל ישראל ערבים זה לזה" (מעורבבים זה בזה).
"אתם קרויים אדם" – בעל ראש ורגל,
והראש מקבל מהרגל כשצריך לו,
כך שכל ישראל ביחד קרויים "אדם" – קומה אחת.

אבל "ולמנורה שבעה נרות – שבע מדרגות בעבודת ה' (– שבעה סוגי עבודה).
ובפרטיות י"ב סוגי עבודה – כל שבט במסילתו יעלה.
אף על פי שקרבן שוה הקריבו, כל אחד הקריב לפי דעתו.

אמנם כאילו כולם הקריבו ביום הראשון… אבל נשיא אחד ליום…
אין להסתפק באחדות שבעצם,
צריך להמשיך את זה גם בהתחלקות לפרטים,
כשכל פרט חדור בנקודה העצמית שלמעלה מהתחלקות.

דוגמה לכך בעבודה הפרטית של כל יהודי –
הולד… במעי אמו… נר דלוק לו על ראשו…
ומלמדין אותו כל התורה כולה בתכלית העילוי…
וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה…

הארת התורה שהיתה גדולה ועצומה בנשמתו טרם התלבשה בגוף החומרי,
נותנת כוח ועוז להאיר בנשמה אחרי שנתלבשה בגוף החומרי.
אלמלא נתינת כח זו בנשמה קודם התלבשה בגוף,
לא היה האדם יכול להשיג את התורה במוחו,
מצד גודל הפלאת מעלת התורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה.

הלימוד בטרם ירידת הנשמה לעולם להתלבש בגוף הוא בתכלית העילוי –
כל התורה כולה!…
וכמו במתן תורה, שבו ניתנה כל התורה כולה.
שהכל נכלל בעשרת הדברות, עד שכל עשרת הדברות כלולים בדיבור הראשון,
והדיבור הראשון בתיבה הראשונה – אנוכי, והתיבה הראשונה באות הראשונה א' –
אות א' בניקוד קמץ של "אנוכי"…
אפילו תינוק המתחיל ללמוד אותיות ונקודות – אלף קמץ א (ואפילו בשיר ערש),
זה קשור עם הא' ד"אנוכי".
ותכלית הכוונה היא שא' ד"אנכי" שלמעלה מהתחלקות,
יבוא בהתחלקות של פרטים ופרטי פרטים –
לימוד ענייני התורה באופן של הבנה והשגה.
כך שכל הפרטים צריכים להיות חדורים
בנקודה העצמית והכללית שלמעלה מהתחלקות –
הא' ד"אנוכי" – "אלופו של עולם".

כך אחדות ישראל שלמעלה מפרטים צריכה לרדת ולחדור
בכל ענייני העבודה הפרטיים,
שכל הפרטים יהיו חדורים בנקודה העצמית.
כל יהודי הוא חייל בצבאות ה', ולכל חייל שליחות מיוחדת בעולם,
אבל כל עם ישראל ביחד ובאחדות עושים "עבודת צוות" אחת
למלא את תכלית הבריאה.

י"ט כסלו שבו התחיל עניין "יפוצו מעיינותיך חוצה", סמוך וקשור לחג החנוכה,
שנקבע על נס השמן – רזין דרזין דאורייתא.
השמן (המעיינות) צריכים להאיר בפתח הבית מבחוץ
(שלא כמנורת המקדש שהיתה בפנים),
ובאופן דמוסיף והולך (שלא כמו במקדש שמספר הנרות "שבע" באופן קבוע).
שמן הוא נקודת התמצית, בחינת העצם שלמעלה מהתחלקות לפרטים,
שמן אינו מתערב בשאר משקין, אבל מפעפע בכל דבר.
זהו עניין י"ט כסלו וחנוכה –
שפנימיות התורה, היחידה שבתורה בחינת השמן שבתורה,
צריכה לרדת ולחדור למטה בכל הפרטים ופרטי הפרטים,
עד למעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר"),
עד שהפרט התחתון ביותר – חוצה שבחוצה שאין חוצה הימנו –
יהיה חדור בפנימיות התורה.
זוהי עבודתו העצמית של כל יהודי שמעצם הנפש מתפשט לכוחות הפנימיים:
שכל ומדות,
עד ללבושים: מחשבה דבור ומעשה, ועד לתחתון שאין תחתון למטה ממנו.
וזוהי אחדות העצם דעם ישראל שלמעלה מפרטים,
שצריך לרדת ולחדור בכל ענייני העבודה הפרטיים של כל יהודי ויהודי.

בהשגחה פרטית השנה חל י"ט כסלו ביום ראשון וא' דחנוכה ביום שבת.
יום ראשון – "יום אחד" – "הקב"ה יחיד בעולמו" – אין נבראים.
בשבת – "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – מציאות הבריאה על כל פרטיה.
נעוץ תחילתן (יום ראשון) בסופן (יום שבת) וסופן בתחילתן,
("סוף מעשה במחשבה תחילה").
בי"ט כסלו מודגש העניין העצמי של פנימיות התורה – היחידה שבתורה.
ואילו בחנוכה מודגש גילוי השמן להאיר על פתח ביתו מבחוץ,
החודר בכל פרטי הבריאה עד התחתון ביותר.
וכמו בשבת שכל פרטי הבריאה הם בתכלית העילוי, כי חודר בהם גילוי אלוקות.

ולמי שחושב שהלימוד חשוב יותר מן המעשה יש לומר:
"סוף מעשה במחשבה תחילה".
הוא יכול לעסוק בלימוד התורה ואף בפנימיות התורה ויהיו לו ש"י עולמות,
אבל כדי להשלים את הכוונה העליונה,
שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים,
מוכרחים לצאת החוצה ולהאיר את העולם ב"נר מצוה ותורה אור".
להיות פנס המאיר ברשות הרבים, ודוקא באופן של הפצה.
גם נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס,
גם הן צריכות להאיר ב"נר מצוה ותורה אור".
ולנשים כח השפעה גדול מאשר לאנשים.

יש לחנוך הרבה בתי כנסת, הרבה בתי מדרש, הרבה בתי חב"ד.
לחנוך את הבית הפרטי ואת המקדש הרוחני שבלב פנימה.
עד ש"והוי' יגיה חשכי"… עד ש"לילה כיום יאיר"…
עד "והיה לך הוי' לאור עולם"…
ובפשטות גאולה אמיתית ושלימה על ידי משיח צדקנו
אחד ומיוחד מ"שמונה נסיכי אדם" (שהם דוגמת "שמונת נרות חנוכה")
בבית המקדש השלישי, שבו ידליק אהרון הכהן את המנורה.

לשם כך צריכים אנו לסיים את העבודה "כאיש אחד בלב אחד".
ודוקא בדורנו יש כל הכוחות לסיים את העבודה.

מה מיוחד בדורנו?… במה הוא שונה מכל הדורות הקודמים?…
"דורנו דור אחרון לגלות וממילא דור ראשון לגאולה".
האמנם?…
האם נתבררו כל גויי הארץ?… האם נקבצו כל נדחי ישראל?…
הרי רוב יהודי העולם מפוזרים בכל קצוי תבל, ירידה גדולה ביותר.
"כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים"…
אלא ש"צדקה עשה הקב"ה לישראל שפיזרן לבין האומות".
לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא להוסיף עליהם גרים.
ועוד מעלה חשובה בעבודת יהודי בכל מקום שהוא בעולם –
בכל העולם מפוזרים ניצוצי קדושה,
ויהודי מברר את העולם ומזכך אותו על ידי שמעלה את ניצוצי הקדושה שבמקומו.
כפתגם הידוע – "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'…"
כשיהודי הולך לפי מנהגי המדינה במשאו ובמתנו בלבושו ובלשונו (בענייני חול),
בכל מקום לפי עניינו ולפי תכונות אנשי מקומו (על פי ההלכה),
הוא מנצל את מנהגי המקום לעבודת ה',
עד ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" ויתרה מזאת "בכל דרכיך דעהו".
לאחר שהתיישב במקום והתלבש בו בפנימיות
הוא משפיע עליו עד שמבררו ומזככו,
על ידי שמחדיר קדושה אפילו במקום התחתון ביותר.
כך נפעלת ה"דירה לה' ית' בתחתונים", שלכך נתאוה –
ש"מן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים".
נתאוה לגילוי אור אין סוף בעולם,
ליחוד אור "הסובב כל עלמין" באור "הממלא כל עלמין".
דירה לו לעצמותו, עד לגילוי המעלה שבתחתון עצמו, שנעשה כמו העצם.
עד ש"היש הנברא" המרגיש שמציאותו מעצמותו מבין שרק מקורו מעצמותו ית',
ורק הקב"ה – מציאותו מעצמותו, ואינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו, ח"ו.
"ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – ה' משלם לאיש כמעשהו,
ויתירה מזו, הוא עושה עמו חסד בתשלום שכר בלי גבול
(אף שמעשה האדם הוא בגבול)
וממשיך עליו אור אין סוף שמבחינת הבלי גבול.

ואמנם דוקא בימינו מפוזרים יהודים פיזור גדול בכל קצוי תבל,
עד לאמריקה – חצי הכדור התחתון…
עד לרוסיה – המדינה שלחמה בדת…
עד לגלות צרפת – שבה היתה המהפכה האידיאולוגית הצרפתית,
שגרמה שינוי בעולם כולו –
חופש מכל ענייני דת ואמונה… בני אדם חופשיים להתנהג בשרירות לבם…
דבר שפגע קשות ביראת שמים של יהודים.

והנה העולם משתנה מקצה לקצה ומתהפך לטובה –
"יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים!"…
הפצת התורה, היהדות והמעיינות פועלת בירור וזיכוך בעולם (זה כמה דורות!).
בכל העולם גם באמריקה גם ברוסיה ואפילו בצרפת… – הקליפה התחתונה ביותר.
דוקא במקום הכי תחתון מתגלה העצם שפועל את הבירור בעולם…
כדי לברר ולזכך את התחתון ביותר צריך את כח העצמות של הקב"ה.
ובעבודה ארוכה ומייגעת של כל היהודים ביחד וכל אחד לחוד
נשלמת עבודת הבירורים אף בקליפה התחתונה ביותר…
אפילו בצרפת!…
ודוגמה לדבר שהוא פלא ממש – כאשר הניגון של מדינת צרפת (ההמנון הצרפתי)
הפך למנגינה חסידית עם מילות הקודש של הפיוט "האדרת והאמונה לחי עולמים"
ראה השר של צרפת למעלה שהניגון עבר לקדושה, פעל שינוי בניגון למטה,
ומדינת צרפת החליטה לשנות את ההמנון שלה.
זהו נס כפשוטו!…

"וגלות החל הזה (ראשית הגלות)… עד צרפת" ("צרפת" בגימטריא "פרצת"=770)
מגיעה לסיומה.
היינו, רק עד שנת 770 – תש"ע… ולא עד בכלל…
שאז "יעלה הפורץ לפניהם".