הקשר בין איש לאשה בא ללמד אותנו על הקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל,

ומאידך גיסא, היחסים בין השם לעמו צריכים ללמדנו על ההתנהגות בין בני זוג.

הקשר בין ישראל להשם בנוי ראשית כל ומעל הכל על אהבה ("בחביבותא תליא מילתא"),

השם בחר בעמו באהבה והוא גם מצוה את עמו ישראל "ואהבת את השם אלקיך".

גם קשר בין איש לאשתו מוכרח להיות מבוסס על "אהבה ואחוה שלום ורעות",

כפי שאומרים בשבע ברכות כבר בחופה כדי שמילים אלה ילוו אותנו כל החיים.

החיים רצופים נסיונות ומבחנים אולם ניתנו לנו הכוחות לעמוד בהם.

וכך עוד בזמן שהלכו ישראל במדבר, בזמן שהיו "כלה טריה",

בחן הקדוש ברוך הוא אותם ב"מבחני אהבה" קשים,

ומשעמדו בניסיון השם מכיר להם טובה ואומר:

"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר".

הוא מזכיר להם שכבר אז היו "כלתו" בשתי רמות ("כלולותיך"),

"כלה תתאה" ו"כלה עילאה" המקבילות ל"שכינה תתאה" ו"שכינה עילאה".

"כלה", מלשון "כליון וכלות הנפש", עניינה מסירות נפש ואהבה.

ושתי דרגות בכלות הנפש – דרגת "כלה תתאה" ודרגת "כלה עילאה".

כלה תתאה יש לה אהבת השם בבחינת "ביטול היש".

כך יהודי מתבונן בגדולת השם ואומר: "מה גדלו מעשיך", ו"מה רבו מעשיך".

הוא רואה את הכח אלקי השופע בנבראים להוותם תמיד ועד כמה הם בטלים אליו.

הוא צדיק, טוב בתכלית ואוהב את השם, אולם עדיין יש לו "ביטול היש" בלבד.

אהבתו להשם היא בדרגת "אהבת עולם" – אהבה הקשורה בהתבוננות בעולם,

אולם אין זו אהבה מושלמת , זוהי רק "אהבה זוטא".

כדי לעלות בדרגת האהבה להשם עליו לעלות לדרגת חסיד,

לדרגת "ביטול במציאות", שאז יזכה לדרגת אהבה נעלית יותר,

אהבה הנובעת מהתבוננות באלקות שלמעלה מהעולמות לגמרי.

כדי להגיע לדרגה זו יש להתבונן בשורש העניינים כפי שהם לפני הצמצום,

שאז לא היה שייך מציאות העולמות כלל.

וכשזוכים לחוש שאין שום מציאות בלעדי השם,

מגיעים לדרגת "אהבה רבה", שהיא דרגת "כלה עילאה".

כך גם אשה מתחברת לבעלה בראשית נישואיה ברמת "כלה תתאה".

היא הולכת אחריו ב"ביטול היש" – "בחינת מלכות", שאין לה מגרמה כלום.

היא מתנערת מעצמה, מהצרכים המהותיים שלה, ובעיקר, מהחלומות והדמיונות שלה.

וכמו שעם ישראל רוצה לגלות את הקדוש ברוך הוא פה בעולם,

גם אשה "בחינת מלכות" מצפה בכלות הנפש לקבל מבעלה את השפע ולהתכלל בו,

כך היא מסייעת לבעלה לגלות את כוחותיו ולהגשים את עצמו.

כ"כלי ריקן" הנזקק למלא מחסורו, היא קוראת לאישה בתשוקה עזה להתקרב אליה,

כדי להתמלא מהשפע שהוא נותן לה בחסדו הרב.

גם אם האיש מצד עצמו אינו מרגיש צורך לצאת מעצמו,

כי נברא בצלם אלוקים ומופשט מן המציאות,

הרי האשה שנבראה מתוך המציאות חשה בצורך לקרוא לאישה להיות לצידה.

היא מעוררת בו את מידת החסד הקיימת בו בכח להשפיע עליה בפועל –

לפרנס אותה בבחינת שפע גשמי ולהשמיע לה דברי תורה בבחינת שפע רוחני,

והיא מקבלת את מילוי החיסרון שבה על ידי בעלה בתחושת מתיקות.

והוא מצדו, לאחר שהיה כמו "מדבר" בלא חומה בלא תורה בלא שמחה וכו',

הופך בחיים המשותפים עם אשתו ל"אדם שלם".

וכמו שהשם מכיר טובה לעמו ישראל, כי על ידם הוא מתגלה בעולם,

כך גם האיש מודה לאשתו העוזרת לו להתגלות ולהתממש בעולם.

וגם היא מודה לו על השפע שקיבלה ממנו,

ועכשיו כשהיא מלאה יש לה יכולת להעביר שפע לאחרים.

וכך ניצבים זה מול זו איש ואשה משפיע ומקבל,

כלי ריקן שהתמלא ואיש חסד שהגשים את עצמו בהכרת הטוב ובאהבה.

זוהי בחינת "כלה תתאה".

אולם בזה לא די, כאמור.

לא די להיות בדרגת "אהבה זוטא" דרגת "כלתה נפשי לחצרות השם".

וכמו שלימדונו חז"ל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".

אין להסתפק במועט, אין להסתפק ב"פרס" מלשון פרוסה.

לא כדאי לעבוד את השם בצורה חלקית ולקבל רק חלק ממנו,

רק חלק מעצמותו, רק הארה ממנו.

לא כדאי לשאוף להיות רק בן גן עדן,

וליהנות רק מזיו השכינה בלבד ולזכות בגילויים של אור בלבד.

כדאי להיכלל בעצמות אין סוף ולחוש "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

רצוי להיות "שושנת העמקים" ולא רק "שושנה בין החוחים",

יש לקרוא להשם מעומקא דליבא ולהגיע לעומק הוי'.

ועל ידי זה להגיע לדרגת "כלה עילאה" היא "שכינתא עילאה" – "בחינת בינה"!…

ב"בינה" מתגלה אור החכמה. וחכמה ובינה ביחד הם "תרין רעין דלא מתפרשין".

אמנם שורש הבינה הוא מ"כח המשכיל" שלמעלה מחכמה,

ולכן הבינה יכולה להיות בהרחבה, אולם כל זה הוא על ידי נקודת החכמה,

ולא עוד אלא שהחכמה גם מסייעת לבינה לגלות את שורשה.

כך מתחברים יחד "חכמה ובינה" ("אבא ואמא") כשני רעים שאינם נפרדים זה מזה.

שכן בלי ה"נקודה" (נקודת החכמה) אין "היכל" (היכל הבינה) ובלי ה"היכל" אין "נקודה".

ומכיון ש"אור החכמה" הוא בחינת "כח מה" כח של ביטול במציאות,

רק שם שוכן "אור האין סוף".

כך אשה שכל חפצה לזכות בקשר נעלה יותר עם בעלה ולהבטיח זוגיות נפלאה,

צריכה לשאוף להגיע לבחינת "בינה" – בחינת "כלה עילאה",

כשהיא מתייחסת לבעלה כאל מלך ואל שר היא מתבטלת לפניו "ביטול במציאות",

כאילו רק הוא קיים ואין עוד בלתו, ואז היא מתאחדת אתו ומתכללת בו.

ודוקא אז בעלה שהוא "בחינת חכמה" – בחינת נקודה בהיכלא,

מסייע לה לגלות את האור המיוחד שבה שלמעלה מחכמה,

אותו אור המאיר עליה משמים, בעשותה רצון בעלה ורצון קונה,

אז היא מתעלה לדרגת משפיע.

ולאחר שהיתה בבחינת רש שאין לו כל, היא הופכת לבחינת ראש.

אשת חיל עטרת בעלה!

לא תמיד הכל חלק וברור.

לא תמיד אשה מתחברת למציאות הפנימית של בן זוגה,

ואז בגלוי יתכן חושך ואולי חושך כפול ומכופל.

לכן עלינו להזכיר לעצמנו שהמציאות החיצונית אינה המציאות האמיתית.

אולי האשה לא התנהגה ככלי ריקן אלא ככלי גדוש גאוה וישות,

ואז לבעלה לא היתה אפשרות להשפיע את רוב חסדו.

ופעמים האיש הוא אטום וקשוח ובמקום להשפיע שפע טוב הוא כועס.

והאשה כ"אור חוזר" אולי תגיב בתוקף רב יותר כיאות ל"אור חוזר".

אז יש לעצור ולהתבונן ולעשות עבודה משוכללת יותר.

לדעת שאין זו אלא המציאות החיצונית למראית עין.

צריך להבין שאין זה אלא ניסיון מלמעלה.

תמיד יש לחזור לנקודת ההתחלה,

לדעת שבמקורם בני זוג הם שני חצאי נשמות של נשמה אחת,

שנפרדו רק בגופיהם עם ירידת נשמתם לעולם.

וכל התכלית שלהם היא להתחבר זה עם זה ולהתכלל זה בזה,

והרי הם חיכו זמן רב להיפגש ולהתאחד,

וסוף סוף נפגשו ובאו בברית הנישואים בשמחה גדולה.

אז אשה מצדה צריכה להתעלות ולעלות מעלה מעלה כדי לשקף לבעלה משהו אמיתי.

לא את החיצוניות שלו אלא הפנימיות החבויה בו.

ומכיון שהגבר רגיש מאד לתגובות האשה,

חשוב שתעשה את העבודה של נזקקת ועם זאת תראה את האור המיוחד של בעלה.

והעיקר על האשה לתת את דעתה שכל "מסך מבדיל" הוא שקר גס,

כי בעל ואשה לעולם אינם נפרדים באמת.

"אשת חיל" אינה מרגישה נפגעת מבעלה,

אלא שואלת את עצמה – מה השם רוצה ממני בשעה זו?…

אם כן, אין להסתפק בדרגת "כלה תתאה",

אשה חייבת מידי פעם בפעם לעלות לדרגת "כלה עילאה" ולהתחבר עם שורשה,

שאז היא מקבלת מהשם באופן ישיר,

אז היא מחפשת את מציאות השם בכל דבר שעליה לתקן בקשר שלה עם בעלה.

וכש"כלה עילאה" מתחברת לשורשה ממילא היא מתחברת גם את בעלה לשורשו,

וככה היא מקבלת עוד כוחות מהשם דרך בעלה.

כלות יקרות, עלינו לזכור שהבעל עוזר לנו למצוא את המקום האמיתי שלנו,

לכן, לא כדאי לנו להתעסק יותר מדי עם עצמנו,

אלא לשאול תמיד את עצמנו: האם אני עושה את רצון בעלי?…

ומה רצון הבורא ממני בשעה זו?… לאיזו התנהגות הוא מצפה ממני?……

ובמקום להתלונן, להודות להשם על זה שנתן לי בן זוג המסייע לי למצוא את מקומי,

ושעומד תמיד לצידי ונותן לי את הכח בהתמודדות עם כל מצב ומבחן בו אני נמצאת,

ועם זאת להתייחס בעדינות בהבנה ובאצילות לבן זוגי,

בידיעה ברורה כי הוא האדם הטוב ביותר עבורי.

כך נוכל לחיות באהבה ואחוה ושלום ורעות,

ומובטח לנו שכר אין סופי בזה ובבא.