הרהורים רעים בשעת העבודה ומה יעשה אדם שנופלים לו הרהורי תאוה ומחשבות בענייני העולם, שמפריעות לו בשעת עבודת ה' – בתורה או בתפילה, דוקא כשהוא מתבונן בגדולת ה'. שבזה אינו יכול לשמוח כמו כאשר נופלות לו בשעת עסקיו, שאז עושה אתכפיא ומקיים מצות ולא תתורו (במדבר טו לט). כי כשהרהורים כאלה עולים בשעת עבודת ה' אי אפשר לקיים מצוה, שהרי זה מפריע לו להתפלל וללמוד. ומה יגיב על כך? הוא צריך להסיח את דעתו מהם, ולא להלחם בהם כדי לדחותם. וודאי שאסור לו להתעצב בגללם. רק יעמיק מחשבתו בעסק התורה והתפילה יותר ויותר, עד שייעלמו מעצמם. נשאלת השאלה: הרי הבעל שם טוב לימד, שכאשר נופלות בראש מחשבות רעות כמו תאוה, יש להתבונן בשרשן ומקורן, מאחר שמלובש בהן ניצוץ אלוקי, והן נובעות מהכח האלוקי. וכאשר יתבונן בשרשן, יעלה את מחשבת התאוה וכד' לקדושה, ואיך זה מתאים לדברי אדמו"ר הזקן, האומר להסיח דעתו מהמחשבות הזרות לגמרי? הבעל שם טוב התכוון לצדיק, שלצדיק אין נופלות מחשבות זרות משל עצמו, אלא משל אחרים, המקושרים אליו, ובכך הוא עוזר להם להעלות מחשבתם לקדושה; מאחר שהצדיק עצמו כבר הפך את היצר הרע שלו לטוב מוחלט ואין לו מדות רעות כלל. וכשעולות לו מחשבות זרות של המקושרים אליו, הוא עצמו אינו מתפעל מהן כלל, כי הוא למעלה מזה. ומכיון שהוא אוהב את ה' אהבה בתענוגים ואור ה' גלוי בנפשו, הוא יודע בדיוק את מקור המדה הרעה שבנפש הבהמית של הזולת, ולכן יכול להעלותה לקדושה, על ידי שמעורר את המדה הטובה שלעומתה בקדושה. ואז הזולת מתגבר על המחשבות הזרות של עצמו. אך עבודת הצדיק אינה שיכת לבינוני כלל. ולכן אומר אדמו"ר הזקן לבינוני, שלא יהא שוטה לעסוק במחשבות הזרות כלל, כי הן נובעות מהמדות הרעות של עצמו, מבחינת הרע שבחלל השמאלי שבלב, מקום הנפש הבהמית. ומכיון שהוא עצמו מקושר למטה, אין בכחו להעלות מדות אלה למעלה, ואם ינסה להעלות מחשבות זרות אלו, עלול הוא ליפול למטה יותר. שני סוגי מחשבות זרות המחשבות הזרות שבתפילה יכולות להיות משני סוגים: מחשבות זרות שהיו לו במשך היום והן ממשיכות גם בתפילה, ומחשבות זרות שנופלות בראשו דוקא בשעת התפילה. ואכן המחשבות הזרות שהיו לו במשך היום, עולות לו בשעת התפילה בעל כרחו. וכמשל הלובש בגד ארוך שנדבקו בו טיט וחומר בהליכתו, וכשעולה בסולם הם עולים יחד אתו. אולם יש אשר עולות בראשו מחשבות זרות דוקא ובמיוחד כאשר הוא רוצה להתפלל בכוונה, דוקא כשהוא רוצה להתעלות ולהידבק בקונו, מה שלא נפל במחשבתו כל היום כולו; כי זמן התפילה היא שעת הבירור, שרוצה להידבק בתכלית הטוב; מה שאין כן במשך היום, שאז הטוב והרע מעורבין והוא שוקט ונח על מקומו. לכן, אל יפול לבו בקרבו על כך, ואל יחשוב שתפילתו אינה שוה כלום. וכמו שמסביר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, כי שעת תפילה היא שעת קרב – שעת צלותא, שעת קרבא – שעה של עבודת הבירורים, וכך הוא העניין גם בבירורים למעלה. אלא שעל המתפלל לדחות מחשבות זרות אלו ולהסיח דעתו מהם (ליקוטי תורה, במדבר ג ד). ועוד, שיש ללמוד ולהתפלל בשמחה ובהתלהבות, ועל ידי כך המחשבות הזרות יתבטלו מאליהן, כפי שאומר הבעל שם טוב. הנלחמים והנאבקים מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה', אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה' כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו. כי היא יודעת שאם יריבתה הנפש האלוקית תעלה ותתגבר, אז היא אבודה ונופלת. [מה בין נלחמים לנאבקים? נלחמים – הנפש האלוקית נלחמת עד חורמה עם הנפש הבהמית בענייני איסור במטרה להורגה. נאבקים – הנפש האלוקית נאבקת להוציא את ההתלהבות בתאוות ההיתר, ולכוון אותן רק לעבודת ה'. (וראה "פניני התניא" להרב חיים לוי יצחק שי' גינזבורג ח"ד עמ' 125- 126)]. זהו הכלל במלחמה בין שנים, כשאחד מתגבר אז מתעוררת מדת הנצח אצל השני, שמתגבר ומתאמץ בכל כחו, גם כדי שלא להפסיד במערכה, וגם כדי לנצח. ואם השני מתגבר יותר, סימן שניסו להכניעו ולהאבידו, והוא נלחם על "חייו" ועל זכותו להתקיים ולפעול. ולא כטעות העולם – אנשים העוסקים בעבודת ה' – שאם נפלו לאדם מחשבות זרות בשעת התפילה, מכאן שאין תפילתו שוה, שהמתפלל לא עשה עבודה ראויה ונכונה להתפלל בכוונה; שאילו התפלל כראוי וכמו שצריך – וגם ההכנות לתפילתו היו כראוי וכמו שצריך, הן ההכנות לפני התפילה והן ההכנות שבכל חלק שבתפילה לחלק הנעלה שבא אחריו – לא היו נופלות לו מחשבות זרות. הדבר היה נכון, אילו היתה ליהודי נפש אחת בלבד, שהיא המתפללת והיא החושבת מחשבות זרות. אך ליהודי יש שתי נפשות: נפש אלוקית ונפש בהמית, אף שיש השפעה הדדית ביניהן – שהנפש האלוקית מחיה את הגוף דרך הנפש הבהמית, והנפש הבהמית מקבלת חיותה מהנפש האלוקית. השאלה היא מי חזקה יותר, ומי מתבטלת למי. המטרה היא, כמובן, שהנפש הבהמית תתבטל לנפש האלוקית, על ידי קיום תורה ומצוות כדבעי, ואז תהיה עבודת ה' בעוצמה אדירה, כשכחות הנפש הבהמית הופכים לקדושה, ולא להיפך, ח"ו. שאם לא כן, על ידי עבירות – הנפש האלוקית נגררת בעל כרחה אחרי הנפש הבהמית ויוצאת לגלות ולשבי; והיא כבן המלך הנמצא בשבי ומשרת את אויבו. אך באמת הן שתי נפשות: הנפש האלוקית שואפת רק להידבק בקב"ה ולעשות לו נחת רוח, ואילו הנפש הבהמית נמשכת רק אחר דברים גשמיים. לכן כשיהודי מתפלל כדבעי מצד הנפש האלוקית, יכולות ליפול אצלו מחשבות זרות מצד הנפש הבהמית. זהו עניינן של שתי הנפשות הנלחמות על כל האברים – שכל אחת מהן רוצה למשול בעיר קטנה, היא הגוף, אך בעיקר על המוח, היות שהמוח שליט על כל האברים. ואם אדם ימשיך וימלא עוד ועוד את מוחו בכוונות ובמחשבות טובות בתפילה, מבלי להתפעל מהנפש הבהמית ומהמחשבות הזרות, אז ממילא יתבטלו המחשבות הזרות. ערל וגם רשע היצר הרע גרוע כל כך, ולכן נקרא גם ערל גם רשע, ונמשל לגוי רשע. כאשר מישהו מתפלל בכוונה רבה ועומד לנגדו יצר הרע הדומה לגוי רשע, ומסיח עמו רק כדי לבלבלו בשעת התפילה – אין הוא דומה לסתם גוי הבא לבקש דבר, שאז כדאי להשיב לו ולהיפטר ממנו, אלא הוא מטריד ומפריע רק במטרה להפריע. לכן העצה היא להתעלם ממנו כליל, ולעשות עצמו חרש שאינו שומע. שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולא להתווכח אתו, אלא לקיים מה שכתוב: אל תען כסיל כאולתו (משלי כו ד) – היינו, אל תרד לרמת הכסיל ותגיב לו ולטפשותו. שאם תענה לו תהיה דומה לו ברמתך. כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם הוא – מי שמתאבק עם מי שרוצה לבלבלו, מתבלבל, וכך המנוול משיג את מטרתו. ומה הוא כן צריך לעשות? – כאמור, יעשה עצמו כלא שומע, וגם יוסיף להתחזק בכוונתו בתורה ובתפילה, וכך יתבטלו המחשבות הזרות מאליהן. והעיקר צריך לזכור, שכמו כל דבר, גם המחשבות הזרות הן משמים, שרוצים לעוררו להתחזק יותר בתפילה. ואם בכל זאת יקשה לו להפסיק את המחשבות הזרות, אף שמתחזק בהתבוננות בה' ובכוונת התפילה; כי המחשבות הזרות מטרידות אותו ומפריעות לו והן חזקות ממנו, כך שאינו נפטר מהן; אז ישפיל ויכניע את עצמו. ומתוך הביטול וההכנעה שמכיר בשפלותו יתחנן לה' שיעורר רחמים רבים על נפשו, כרחם אב על בנים, שהרי אנו בניו של הקב"ה – בנים אתם לה' אלוקיכם (דברים יד א) – שנמשכים ממוחו, מחכמה עילאה ומעצמותו ממש. וכך ה' מרחם על נפשו של המתפלל, שנמשך מעצמותו ית'. ומכיון שחלק ה' עמו (דברים לב, ט), חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש, למענו יעשה ה'. שהמתפלל מבקש מה' שיעשה למען ה', למען אור האין סוף, ולמען הניצוץ האלוקי שבנפשו.