פרשת וירא – בא בימים שכל ימיו מלאים

הקראת כתבה
יום רביעי י״ג מרחשון ה׳תשע״ד
אלו שלא נולדו על ברכי היהדות והאמונה, וביום מן הימים זכו לגלות את ניצוץ הנשמה האלוקית שבהם, והחלו במסע ההתקרבות לה’ – שכל אותו זמן שהם מצויים בדרך המסע לעולמות הקדושה, גם בשלבים הראשונים שהם עדיין לא שומרים על דקדוקה של תורה כהלכתה – זה נחשב כזמן של קיום ועשיה אלוקית, שכן הם בדרך הנכונה.
מאת הרב יוסף קרסיק
ציאן

“בא בימים” – שכל ימיו מלאים

חזרה בתשובה של אלו שלא זכו להיוולד על ברכי התורה והמצוות נעשית בדרך-כלל בשלבים וצעדים מדודים, אט אט מוסיפים בלימוד התורה ומתחזקים בשמירת המצוות, בדרך כלל ברגע הראשוני של תחילת השינוי לא מקימים את כל התרי”ג מצוות לדקדוקיהם. אין מהפך קיצוני מקצה לקצה בבת אחת, אלא זה תהליך הדרגתי המתמשך חודשים או שנים. עד שבסופו של דבר עולים ומתייצבים בדרך המלך בשמירה מלאה ומוחלטת על כל קוצו של יו”ד בהלכה ובחסידות, בחסדי ה’ יתברך.

הדיון הנוכחי יוקדש לבירור הגדרת המצב האישי של המתקרב לה’ בזמן הבינים, כשהוא באמצע התהליך ועדיין אינו שומר על כל המצוות כדבעי:

חז”ל מסבירים את כפל לשון הפסוק (בראשית פרק כד, פסוק א) “ואברהם זקן בא בימים” – שהרי “זקן” ו”בא בימים” משמעותם זהה, אדם שחי שנים רבות? – שזיקנה משמעותה אדם שחי שנים ארוכות, ו”בא בימים” משמעותו שהאדם כאילו נכנס לתוך הימים והוא לא עבר עליהם מלמעלה, כלומר שכל יום מימי חייו נוצל בצורה מלאה ולא בוזבז על דברי חלומות ודברי ריקנות והבל. אדם מבוגר שבזבז את חייו נקרא זקן ואדם מבוגר שניצל כל רגע מימי חייו נקרא ‘זקן בא בימים’. לכן נאמר על אברהם “בא בימים”, כי הוא מימש וניצל כל יום וכל רגע ממאה שבעים וחמש שנות חייו לעבודת ה’ ולא ביזבז אפילו יום אחד.

אבל לכאורה זה לא מתאים עם המציאות שרק כשאברהם היה בן ארבעים שנה הוא “הכיר את בוראו” (ויש אומרים בן ארבעים ושמונה), ואם-כן ארבעים שנותיו הראשונים בהם לא הכיר ולא עבד את ה’, היו לכאורה ימים מבוזבזים וודאי שלא היו ימים מלאים בתוכן רוחני אמיתי?!

האמת היא שלמרות שאברהם הכיר את ה’ בגיל ארבעים, אבל הרבה קודם, מרגע שעמד על דעתו, התחיל לחפש לחקור ולדרוש מי ברא את העולם, הוא התעמק בדעתו שנים רבות עד שהגיע להכרה שיש בורא לעולם – הקב”ה, כמסופר ברמב”ם:

כיון שנגמל (אברהם) .. התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד, ולא יהיה לו מנהיג; ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו לא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטיפשים. ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה זרה, והוא היה עובד עימהן. וליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק, מדעתו הנכונה; וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכול, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות, זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות, עד שאבד האמת מדעתם; ובן ארבעים שנה, הכיר אברהם את בוראו”.

לכן גם השנים הללו – שנות ההכנה להכרה באמת האלוקית, ארבעים שנות שנות החיפוש מיהו הבורא עד לרגע גילוי האמת – חשובות כשנים מלאות (“בא בימים”), שכן הם היו חלק מהתהליך, הבסיס והיסוד שמתוכו הגיע להכרה באמונה בה’.

מכאן לומדים על אלו שלא נולדו על ברכי היהדות והאמונה, וביום מן הימים זכו לגלות את ניצוץ הנשמה האלוקית שבהם, והחלו במסע ההתקרבות לה’ – שכל אותו זמן שהם מצויים בדרך המסע לעולמות הקדושה, גם בשלבים הראשונים שהם עדיין לא שומרים על דקדוקה של תורה כהלכתה- זה נחשב כזמן של קיום ועשיה אלוקית,שכן הם בדרך הנכונה.

מצוות חינוך רק מדרבנן ולא מהתורה

עיקרון זה – שגם תהליך ההתקרבות לה’ נחשב בסופו של דבר כחלק מעבודת ה’ – יבאר ענין לא מובן בהלכות קיום המצוות של ילד קטן:

מדין תורה אין מצווה לחנך קטן שלפני גיל שלוש-עשרה, הוא לא חייב ללמוד תורה ולא חייב לקיים מצוות, מצוות החינוך לקטן היא תקנה ומצווה של חז”ל ואינה מצווה מדאורייתא;

ולכאורה מדוע התורה עצמה לא חייבה את הקטן לההתחיל בלימוד ולהתכונן לקיום המצוות שהרי איך התורה יכולה לחייב אותו שמיד בהגיעו לגיל שלוש-עשרה יקיים את המצוות הרי הוא לא למד ולא התרגל לקיימם! נער שבשלוש עשרה שנות חייו הראשונות לא קיים שום מצווה ולא למד אף לא פסוק אחד מהתורה, אינו יכול בבת-אחת ביום בהיר בו הגיע לגיל שלוש-עשרה לבצע מהפך דרמטי וקיצוני ביותר ולהתחיל לקיים את כל המצוות לדקדוקיהם, הרי זה הליך מורכב המתמשך זמן רב, עד שילמד ועד שיתרגל לקיים את כל המצות?!

חייבים לומר שבאמת מדין התורה החיוב לקיים מצוות מגיל שלוש-עשרה הוא מורכב: משמעותו שבגיל 13 יתחיל ללמוד ולהתרגל ללכת בדרך התורה ואם מצד הטבע האנושי נחוץ לו זמן ממושך של לימוד והכנה עד שיוכל לקיים כל המצות, ובינתיים עד שיגמור ללמוד את ההלכות ועד שיתרגל לקיים את המצוות, לא יקיים את הכל כדבעי – אינו עובר בינתיים על חטא בכך שאינו מקיים את המצוות, כל עוד הוא עסוק בלימוד ובהכנה הדרושה לקיום אותה מצוה, כי כשהתורה מחייבת לקיים מצוות החיוב שלה חל רק בדרך טבעית האפשרית לבן-אנוש – שהתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים בשמים – ואם ההתרגלות לקיומה דורש זמן של לימוד והתרגלות, אין עוברים בינתיים על חטא שעדיין לא הספיקו ללמוד.

דוגמא לדבר ממצות ביעור חמץ בערב חג הפסח:

מדין התורה האדם מצווה לבער את החמץ מחצות יום י”ד ניסן, ערב חג הפסח, ואין מהתורה ציווי לסלק את החמץ לפני חצות היום (הבדיקה באור לארבע עשר היא מתקנת חז”ל), וברגע שמגיע חצות והאדם עוסק בביעור החמץ, אינו עובר על מצוות השבתת חמץ אף שהביעור לוקח זמן ונמצא שיש בידו חמץ גם לאחר חצות בזמן שהוא מתכונן לביעורו – כי הוא עושה ככל יכולתו לבער את החמץ, ככתוב בשולחן ערוך “מתחילת שעה שביעית . . כל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מ”ע של תורה”, אבל אם הוא מתעסק בביעורו הרי ההתעסקות היא חלק מקיום המצוה, ואינו עובר על איסור חמץ.

וכן גם אצל כל ילד קטן שגדל והגיע למצוות, שהחיוב שלו ללמוד תורה ולקיים מצוות מתחיל רק בהגיעו לגיל שלוש-עשרה, וכל הזמן שהוא צריך להתעסק בלימוד והכנה כדי שיוכל לקיים את המצוות כהלכתן ולהזהר ממעשיית עבירות וחטאים, אינו נחשב למבטל מצוות עשה ולעובר על מצוות לא תעשה – כי הוא נמצא בתהליך ההכנה. ולכן אין חובת חינוך מהתורה לפני גיל שלוש עשרה, כי עליו להתחיל מגיל 13.

כשמגיע לגיל שלוש-עשרה ומתחילים בלימוד המצוות – זה נחשב כאילו מקיימים אותם, אף שנמצאים רק בתהליך לימוד להכרתם. וכך גם אברהם אבינו מרגע שעמד על דעתו והתחיל לחפש את הבורא, אף שהתהליך נמשך כ-40 שנה, זה נחשב שכל השנים עבד את ה’. וגם המתקרבים והחוזרים בתשובה, כל הזמן שהם בתהליך של התקרבות נחשב כמו שהם מקיימים את המצוות.

נסיים בלשונו של הרבי: והנה כל האמור שאין מצוות חינוך לקטן זה רק מדין התורה, אבל מדברי סופרים ישנו ציווי וחיוב גמור ללמוד ולחנך את הילדים הקטנים להרגילם לקיום המצוות וללמדם את התורה והלכותיה, והרי “חמורים וערבים דברי סופרים יותר מדברי תורה”” כלומר שיש חביבות מיוחדת דווקא למצוות של חז”ל.

ויש להוסיף, שבעצם במבט יותר כללי קיום המצות בזמן הגלות נחשב ל”חינוך” לגבי קיום המצות אחרי הגאולה, כדברי ה’ספרי’ “למרות שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינין במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. . הציבי לך ציונים”, שכן, “עיקר כל ה­מצוות ליושבים בארץ ה'”. ועל-ידי קיום המצוות בזמן הגלות, מ­מהרים ומזרזים את זמן קיום המצוות בתכלית השלמות, כמצות רצונך ב­גאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

מקורות: לקוטי שיחות חלק לה, עמוד 61.

פרסום תגובה חדשה

test email