פרשת חיי שרה לילדים – למה חשוב יופי חיצוני?

הקראת כתבה
יום חמישי כ״א מרחשון ה׳תשע״ד
חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ, שֶׁדְּבָרִים נָאִים מַרְחִיבִים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. יֹפִי גַּשְׁמִי חִיצוֹנִי מַגְבִּיר אֶת כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ – אֶת הַשֵּׂכֶל וְאֶת הַמִּדּוֹת וּמְסַיֵּעַ לָאָדָם לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת.
מאת שולמית שמידע
את הבניין

מַדּוּעַ מְסַפֶּרֶת לָנוּ הַתּוֹרָה שֶׁשָּׂרָה הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר,

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּדְגִּישָׁה שֶׁהָיְתָה יָפָה כָּל יְמֵי חַיֶּיהָ,

עַד שֶׁבְּגִיל מֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שָׁנָה הָיְתָה יָפָה כְּמוֹ יַלְדָּה בַּת שֶׁבַע (“כְּבַת שֶׁבַע לְנוֹי”).

מוּבָן מַדּוּעַ הַתּוֹרָה מְסַפֶּרֶת שֶׁשָּׂרָה הָיְתָה צַדִּיקָה בְּמַעֲשֶׂיהָ (“כְּבַת עֶשְׂרִים שָׁנָה לְחֵטְא”).

אֲבָל מַה זֶּה חָשׁוּב לָנוּ לָדַעַת שֶׁשָּׂרָה הָיְתָה יָפָה?… מַה זֶּה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ?…

 

אָדָם בְּעֶצֶם טִבְעוֹ נִמְשַׁךְ אַחֲרֵי דְּבָרִים יָפִים וְאֵין זֶה דָּבָר שְׁלִילִי,

גַּם הַתּוֹרָה מְגַלָּה יַחַס חִיּוּבִי לִדְבָרִים נָאִים וְיָפִים.

לֹא רַק עַל יָפְיָהּ שֶׁל שָׁרָה מְסַפֶּרֶת הַתּוֹרָה,

אֶלָּא עַל כָּל אִמּוֹתֵינוּ מְסַפֶּרֶת הַתּוֹרָה שֶׁהָיוּ יְפוֹת תֹּאַר וִיפוֹת מַרְאֶה,

וּבְאֹפֶן כְּלָלִי אָנוּ רוֹאִים שֶׁהַתּוֹרָה חָסָה עַל דְּבָרִים יָפִים,

וְדוֹרֶשֶׁת מֵאִתָּנוּ יֹפִי וְהִדּוּר בְּמִצְווֹת.

 

לָכֵן לִקְרַאת שַׁבָּת אָנוּ לוֹבְשִׁים בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת וּמְקַשְּׁטִים אֶת הַבַּיִת,

עוֹרְכִים שֻׁלְחָן שַׁבָּת וּמַנִּיחִים עָלָיו אֶת מֵיטַב הַכֵּלִים וְהַמַּאֲכָלִים.

וּכְשֶׁאָנוּ בּוֹנִים סֻכָּה אָנוּ מִשְׁתַּדְּלִים לְהַדֵּר בְּיָפְיָהּ,

וּבוֹחֲרִים אַרְבָּעָה מִינִים מְהֻדָּרִים.

וּכְשֶׁאָנוּ רוֹאִים “אִילָנוֹת טוֹבוֹת וּבְרִיּוֹת נָאוֹת” –

אָנוּ מְבָרְכִים אֶת הַשֵּׁם עַל שֶׁבָּרָא עוֹלָם יָפֶה כָּל כָּךְ.

לִפְנֵי תְּפִלָּה אָנוּ בּוֹדְקִים אֶת בְּגָדֵינוּ אִם הֵם נְקִיִּים וְנָאִים לִכְבוֹד הַתְּפִלָּה.

וּבִמְיֻחָד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ בְּיוֹתֵר,

הִקְפַּדְנוּ בִּתְשׂוּמַת לֵב מְיֻחֶדֶת לְיֹפִי בִּנְיָנוֹ וְכֵלָיו.

מַדּוּעַ?…

 

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ, שֶׁדְּבָרִים נָאִים מַרְחִיבִים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם (בְּרָכוֹת נז ב).

יֹפִי גַּשְׁמִי חִיצוֹנִי מַגְבִּיר אֶת כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ – אֶת הַשֵּׂכֶל וְאֶת הַמִּדּוֹת.

כְּשֶׁאָדָם נִמְצָא בִּסְבִיבָה נָאָה וְלָבוּשׁ בְּגָדִים נָאִים,

יֵשׁ לוֹ יוֹתֵר חֵשֶׁק לִלְמֹד וְגַם קַל לוֹ לְהָבִין.

וְאָכֵן, יֹפִי מְרוֹמֵם אֶת הַנֶּפֶשׁ וּמְסַיֵּעַ לָאָדָם לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת.

 

עַם יִשְׂרָאֵל, עַם קָדוֹשׁ בַּעַל יֹפִי רוּחָנִי, רָאוּי גַּם לְיֹפִי גַּשְׁמִי.

נֶפֶשׁ קְדוֹשָׁה צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּגוּף נָאֶה, (וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: נֶפֶשׁ בְּרִיאָה בְּגוּף בָּרִיא).

שְׁלֵמוּת הַנֶּפֶשׁ הִיא כַּאֲשֶׁר הִיא מְאֻחֶדֶת עִם הַגּוּף,

וְכַאֲשֶׁר גּוּף וְנֶפֶשׁ מְאֻחָדִים יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל בְּעָיוֹת הָעוֹלָם.

 

אָכֵן, יֵשׁ הַשְׁפָּעַת גּוֹמְלִין בֵּין הַנֶּפֶשׁ לַגּוּף;

וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ מַשְׁפִּיעָה עַל הַגּוּף וּמְאִירָה אוֹתוֹ,

כָּךְ הַגּוּף מַשְׁפִּיעַ עַל הַנֶּפֶשׁ וּשְׁנֵיהֶם בְּיַחַד מְאִירִים אֶת הָעוֹלָם!…

הַגּוּף הַמִּתְבַּטֵּל לַנְּשָׁמָה מְקַבֵּל הַרְגָּשַׁת עָצְמָה מְיֻחֶדֶת,

וְהַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׁפִּיעָה עַל הַגּוּף מַגְשִׁימָה וּמְמַמֶּשֶׁת אֶת עַצְמָהּ.

 

אוּלָם יֵשׁ לִזְכֹּר, שֶׁבְּהִתְאַחֲדוּת בֵּין הַגּוּף לַנְּשָׁמָה צָרִיךְ לְהַגְבִּיר אֶת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף,

כִּי רַק כַּאֲשֶׁר הַגּוּף מִתְבַּטֵּל לְנֶפֶשׁ, אוֹר הַנֶּפֶשׁ מֵאִיר בּוֹ בְּעָצְמָה,

עַד שֶׁהַגּוּף מְקַבֵּל כֹּחַ רַב מִן הַנֶּפֶשׁ,

לְאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה כְּלִי מְזֻכָּךְ (כִּזְכוּכִית שְׁקוּפָה) הַמְגַלָּה אֶת הַנְּשָׁמָה וְאֶת רְצוֹנוֹתֶיהָ.

וְאָז גּוּף וְנֶפֶשׁ מְאֻחָדִים בְּהַרְמוֹנְיָה מַשְׁפִּיעִים עַל הָעוֹלָם הַשְׁפָּעָה טוֹבָה וַעֲצוּמָה.

 

כָּךְ נִשְׁמָתָהּ שֶׁל שָׁרָה אִמֵּנוּ הֵאִירָה בְּעָצְמָה חֲזָקָה כָּל כָּךְ,

עַד שֶׁגַּם גּוּפָהּ נַעֲשָׂה מָלֵא אוֹר וְיֹפִי שֶׁל קְדֻשָּׁה.

שָׂרָה זָכְתָה לְיֹפִי שֶׁנִּשְׁמַר כָּל חַיֶּיהָ בִּזְכוּת צְנִיעוּתָהּ שֶׁהָיְתָה בָּאֹהֶל.

דַּוְקָא בִּצְנִיעוּת הַגּוּף מִתְגַּלָּה הַנְּשָׁמָה וְנַעֲשִׂים כְּלִי לַבְּרָכָה הַמְּבִיאָה לְחַיֵּי אֹשֶׁר,

וּמְקַבְּלִים כֹּחוֹת עֲצוּמִים לְהַשְׁפִּיעַ עַל הָעוֹלָם,

כְּשָׂרָה אִמֵּנוּ שֶׁהָיָה לָהּ כֹּחַ הַשְׁפָּעָה עָצוּם עַד שֶׁהָיְתָה מְגַיֶּרֶת אֶת הַנָּשִׁים,

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָּכְתָה שֶּׁשָּׁרְתָה עָלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל אַבְרָהָם,

עַד שֶׁאַבְרָהָם נִזְקַק לַשָּׂרָה וְהַשֵּׁם מְצַוֶּה אוֹתוֹ: “כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקוֹלָהּ”.

 

אִם כֵּן, סוֹד יָפְיָהּ שֶׁל אִשָּׁה הוּא הַצְּנִיעוּת,

הַשּׁוֹמֶרֶת עַל הַיֹּפִי הַחִיצוֹנִי וּמְגַלָּה אֶת הַיֹּפִי הַפְּנִימִי.

יֹפִי מֻשְׁלָם הוּא כַּאֲשֶׁר מַגְבִּירִים אֶת הַצּוּרָה עַל הַחֹמֶר, אֶת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף,

וְלֹא כַּאֲשֶׁר מַפְרִידִים אוֹתוֹ מִן הַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחָנִיּוּת שֶׁאָז הוּא שֶׁקֶר וְהֶבֶל,

וְאָכֵן, רַק “אִשָּׁה יִרְאַת הַשֵּׁם הִיא תִּתְהַלָּל” הֵן בְּמַעֲשֶׂיהָ וְהֵן בְּיָפְיָהּ.

 

פרסום תגובה חדשה

test email