פרשת ויצא לילדים – מדוע יצא יעקב מבאר שבע לחרן?

הקראת כתבה
יום חמישי ה׳ כסלו ה׳תשע״ד
כָּל נְשָׁמָה הִגִּיעָה לָעוֹלָם מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, וּבְרָצוֹן שֶׁל קַבָּלַת עֹל הִיא יוֹרֶדֶת מַטָּה מַטָּה לָעוֹלָם הַזֶּה, מְקוֹם הַקְּלִפּוֹת הַגַּסּוֹת שֶׁמַּעֲלִימוֹת וּמַסְתִּירוֹת אֶת בּוֹרֵא עוֹלָם. תַּפְקִידוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי לְגַלּוֹת אֶת הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי שֶׁבָּעוֹלָם.
מאת שולמית שמידע
עץ ענק

יַעֲקֹב שֶׁהָיָה “אִישׁ תָּם וְיוֹשֵׁב אֹהָלִים” – בֶּן תּוֹרָה, שֶׁלָּמַד אֵצֶל “שֵׁם וְעֵבֶר”,
יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וּמֵהַיְּשִׁיבָה שֶׁלּוֹ בִּבְאֵר שֶׁבַע מְקוֹם שַׁלְוָתוֹ בּוֹ הוּא חָשׁ גִּלּוּי אֱלֹקוּת
לְגָלוּת חָרָן, (מְקוֹם “חֲרוֹן אַף הַשֵּׁם בָּעוֹלָם”) – מָקוֹם שֶׁאֱלֹקוּת בְּהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר.
מָקוֹם שֶׁקָּשֶׁה לְקַיֵּם בּוֹ תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

 

לָמָּה הוּא יוֹצֵא לְשָׁם?…
לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּת בַּמָּקוֹם – לְבָרֵר אֶת חָרָן וּלְזַכְּכָהּ.
וְגַם כְּדֵי לְהָקִים “בַּיִת נֶאֱמָן בְּיִשְׂרָאֵל”, שֶׁיַּהֲפֹךְ בֶּעָתִיד לְ”בֵּית יִשְׂרָאֵל”,
יַעֲקֹב נִרְגָּשׁ מִגֹּדֶל הַתַּפְקִיד שֶׁנָּפַל בְּחֶלְקוֹ וּמִתְפַּלֵּל לְהַצְלִיחַ בּוֹ, וְנוֹדֵר נֶדֶר:
“אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ,
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ,
וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה הַשֵּׁם לִי לֵאלֹקִים,
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים”.

 

אִם כֵּן, יַעֲקֹב יוֹרֵד לְחָרָן – “וַיֵּלֶךְ חָרָנָה” (חרן-ה), כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת ה’ בְּחָרָן.
אָמְנָם ה’ נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה כְּדֵי לְגַלּוֹת אוֹתוֹ.

 

“יַעֲקֹב אִישׁ תָּם” יוֹצֵא לָעוֹלָם הַגָּדוֹל, וְיוֹדֵעַ שֶׁעָתִיד לַעֲמֹד לִפְנֵי נִסְיוֹנוֹת גְּדוֹלִים,
וְהוּא מִתְפַּלֵּל לַעֲמֹד בַּנִּסְיוֹנוֹת (“וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם” – לְשׁוֹן תְּפִלָּה).
וְהִנֵּה בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת, וּכְאִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ,
וְהוּא חוֹשֵׁשׁ מֵ”חַיּוֹת רָעוֹת” הָעֲשׂוּיוֹת לְהַזִּיק לְגוּפוֹ וּלְנִשְׁמָתוֹ,
לָכֵן הוּא לוֹקֵחַ מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וְשָׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו;
וּמַסְבִּיר רש”י, שֶׁעָשָׂה אוֹתָן כְּמוֹ מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ לִשְׁמִירָה מֵחַיּוֹת רָעוֹת.

 

יַעֲקֹב אָבִינוּ הוֹלֵךְ אֶל לָבָן אֲחִי אִמּוֹ,
וְשֵׁם יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹד אֶצְלוֹ לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ,
וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁטִּרְדוֹת הַפַּרְנָסָה הֵן כְּחַיּוֹת רָעוֹת,
לָכֵן שֵׁם מַרְזֵב סְבִיב רֹאשׁוֹ דַּוְקָא,
כִּי עִקַּר הַסַּכָּנָה הִיא לְהִפָּגַע בָּרֹאשׁ,
שֶׁאִם יִתְעַסֵּק יוֹתֵר מִדַּי בַּפַּרְנָסָה,
מַה יְּהֵא עִם עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה וְלִמּוּד הַתּוֹרָה?!…

 

יַעֲקֹב הַצַּדִּיק עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם בְּמַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה,
וְעוֹשֶׂה הַכֹּל כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ,
וְהִנֵּה אֲפִלּוּ אֲבָנִים כְּדוֹמֵם חָשׁוֹת אֶת אוֹר נִשְׁמַת הַצַּדִּיק,
וְכָל אַחַת מֵהָאֲבָנִים מִשְׁתּוֹקֶקֶת שֶׁעָלֶיהָ יַנִּיחַ הַצַּדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ,
עַד שֶׁהָאֲבָנִים נִלְחָמוֹת זוֹ בְּזוֹ “זֹאת אוֹמֶרֶת עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק רֹאשׁוֹ, וְזֹאת אוֹמֶרֶת עָלַי יַנִּיחַ”,
כִּי כָּל אֶבֶן יוֹדַעַת שֶׁעִקַּר אוֹר הַנְשָׁמָה וְתֹקֶף הַקְּדֻשָּׁה נִמְצָא בָּרֹאשׁ.
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ אַף לִתְפִלַּת הַדּוֹמֵם וְהוֹפֵךְ אוֹתָן לְאֶבֶן אַחַת,
כְּדֵי שֶׁכָּל הָאֲבָנִים יִזְכּוּ שֶׁעֲלֵיהֶן יַנִּיחַ הַצַּדִיק רֹאשׁוֹ.

 

וּמַפְלִיא, אֵיךְ אֶבֶן פְּשׁוּטָה (“אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים”) מְגִנָּה עַל יַעֲקֹב בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן,
וְהִיא עוֹד עֲתִידָה לַהֲפֹךְ בְּכֹחַ נִדְרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לְ”בֵּית אֱלֹקִים” (לְ”רֹאשׁ פִּנָּה”).
זֶהוּ כּוֹחָן וּמַעֲלָתָן שֶׁל אֲבָנִים (הַדּוֹמוֹת לֶעָפָר!) שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קַבָּלַת עֹל,
הֵן תָּמִיד דּוֹמְמוֹת!… תָּמִיד בְּבִטּוּל בְּתַכְלִית!…
עַד שֶׁאָנוּ שׁוֹאֲפִים לִדְמוֹת לָהֶן וּמִתְחַנְּנִים בַּתְּפִלָּה: “וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה”…

 

יַעֲקֹב מַתְחִיל דַּרְכּוֹ בְּרֶגֶל יָמִין
וּמִתּוֹךְ תְּפִלָּה וְכַוָּנוֹת טוֹבוֹת הוּא אַף זוֹכֶה לְחִזָּיוֹן בַּחֲלוֹם נִפְלָא –
וְהִנֵּה סֻלָּם עוֹמֵד עַל הָאָרֶץ וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה, וּמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ.
סֻלָּם שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה הַמְּחַבֵּר שָׁמַיִם וְאֶרֶץ,
וְאָכֵן תַּכְלִית עֲבוֹדַת יַעֲקֹב הִיא לַעֲלוֹת מַעְלָה מַעְלָה וּלְחַבֵּר שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

 

וּמַעֲשֵׂה אָבוֹת סִימָן לְבָנִים –
כָּל נְשָׁמָה הִגִּיעָה לָעוֹלָם מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר,
וּבְרָצוֹן שֶׁל קַבָּלַת עֹל הִיא יוֹרֶדֶת מַטָּה מַטָּה לָעוֹלָם הַזֶּה,
מְקוֹם הַקְּלִפּוֹת הַגַּסּוֹת שֶׁמַּעֲלִימוֹת וּמַסְתִּירוֹת אֶת בּוֹרֵא עוֹלָם.
תַּפְקִידוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי לְגַלּוֹת אֶת הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי שֶׁבָּעוֹלָם,
גַּם אֲנַחְנוּ עֲבָדִים פְּשׁוּטִים שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדוֹמִים לָאֲבָנִים,
וּמְיַחֲלִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשָּׂא אוֹתָנוּ מִמָּקוֹם לַמָּקוֹם,
לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְמַלֵּא אֶת הַתַּכְלִית שֶׁל הַכַּוָּנָה וְהַשְּׁלִיחוּת הָעֶלְיוֹנָה,
לְקַדֵּשׁ אֶת הַגּוּף וְאֶת הָעוֹלָם, לְחַבֵּר שָׁמַיִם וָאָרֶץ,
וְהָעִקָּר לְהָכִין אֶת הָעוֹלָם לְדִירָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ,
עַד שֶׁגַּם “הַבָּשָׂר יִרְאֶה אֱלֹקוּת” וְ”אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעַק”.

 

יְלָדִים יְקָרִים, כָּל אֶחָד יָכוֹל לַהֲפֹךְ אֶת בֵּיתוֹ לְבֵית אֱלֹקִים, לְבֵית מִקְדָּשׁ –
בַּיִת מָלֵא אוֹר שֶׁל קְדֻשָּׁה.
לְשֵׁם כָּךְ אָנוּ צְרִיכִים לְהַחְדִּיר קְדֻשָּׁה בְּכָל דָּבָר אֲפִלּוּ בָּאֲבָנִים,
וּבִמְיֻחָד הַדִּבּוּר שֶׁלָּנוּ צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּקְדֻשָּׁה,
עַד שֶׁבְּכָל פִּנָּה בְּחַיֵּינוּ נוּכַל לוֹמַר “זֶה שַׁעַר הַשָּׁמַיִם”,
וְהַבַּיִת שֶׁבּוֹ אָנוּ דָּרִים יִהְיֶה “בֵּית אֱלֹקִים”.

פרסום תגובה חדשה

test email