עולם (מלשון העלם) מצד עצמו בממד החיצוני שלו הוא עלמא דשקרא,

המסוה את הכח האלוקי המהוה אותו בהתמדה.

ודוקא בעולם המסתיר ומעלים את הבורא חפץ הקב"ה לדור,

שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

נשמה ירדה לעולם והתלבשה בגוף לעבוד את ה',

ועבודת ה' דורשת מיהודי להתבונן בהעמקת הדעת

בפנימיות העולם עד למימד הנסתר של המציאות,

ואז יוכל לגלות את האור האלוקי החבוי בעולם ולחוש אותו בלבו.

וכשהוא מביט בתוככי נפשו פנימה,

הוא גם יודע ומרגיש שרצונו להתחבר לאור אלוקי זה.

ואכן, משמעות החיים האמיתית של יהודי היא "לדעת את ה'".

*   *   *

בפרשתנו "פרשת ואתחנן" מזכיר משה רבינו לעם ישראל את מעמד הר סיני,

בו זכו ישראל לשמוע את עשרת הדברות ולראות אלוקות פנים בפנים.

בהתגלות אלוקית מופלאה זו מעל הטבע ראו עם ישראל עין בעין

את שם "הוי'" (פנימיות שם "אלוקים"),

האין סוף שלמעלה מגדרי העולם, שלמעלה מ"אלוקים",

שלמעלה מהכוח האלוקי המקיים ומחיה את העולם.

ואז הרגישו כולם שאין בעולם שום מציאות מלבד הקב"ה.

אולם מכיון שהכרה זו לא הגיעה לעם ישראל מכוח עבודתם ויגיעתם,

אלא כהתגלות מלמעלה על ידי הקב"ה – "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים".

ומכיון שלא היו כלי לגילוי כזה, פרחה נשמתם על כל דיבור ודיבור,

עד שפנו למשה רבינו בתחנונים, שהוא ימשיך למסור להם את דבר ה',

והקב"ה הסכים על ידם ואמר: "היטיבו כל אשר דברו"…

*   *   *

מאז מתן תורה העבודה במצות ידיעת ה' ואחדות ה' מוטלת עלינו.

לכן משה רבינו אינו מסתפק ב"אתה הראית"…

אלא חוזר בהדגשה: "וידעת היום והשבות אל לבבך"…

וכלשון דוד המלך המצוה את שלמה בנו:

"דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה" (ד"ה א' כ"ח ט').

ואכן מצות ידיעת ה' בבחינת הבנה והשגה היא מצוה חשובה רבה ונישאה.

אלא שיכולת ההבנה שלנו מוגבלת וכשמגיעים לקצה וגבול ההבנה וההשגה,

מצווים אנו להאמין בה', ומי כעמך ישראל עליו נאמר: "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו".

אם כן, ידיעת ה' והאמונה בה' הן שתי מצוות נפרדות.

"ידיעה" היא הבנה והשגה על פי טעם ודעת ו"אמונה" היא מעל השכל.

*   *   *

הקב"ה ברא את העולם מאין ליש והוא מחיה אותו ומקיים אותו כל הזמן.

אין זה עניין של אמונה כי זהו דבר ידוע הנרגש ודומה לראיה ממש.

אמנם איננו רואים אלוקות בעיני בשר בכל זאת הרי זה כאילו אנו רואים.

כמו שכתוב: "ומבשרי אחזה אלוקה" – "אחזה" דוקא, בחינת ראיה.

כמו שאדם רואה שגופו חי וקיים,

ויודע ומרגיש שנפשו שבקרבו היא המחיה את גופו,

ובלעדיה אין שום חיות וקיום לגוף –

כך העולמות שהם כמו גוף גדול,

הכולל בתוכו דברים גשמיים ואף רוחניים כמלאכים ונשמות,

כולם הם כגוף לגבי החיות שבתוכם מאין סוף ב"ה המהווה ומחיה ומקיים אותם.

ואדם נושא עיניו למרום ורואה מי ברא אלה בהכרה והרגשה בעומק הלב,

עד שהדבר חרוט בזכרונו תמיד ואין הוא מסיח דעתו מזה.

אולם זוהי השגה מוגבלת כי תופסים רק זיו והארה ממידת מלכות ה' ית'

ה"ממלא כל עלמין" – ("עלמא דאתגליא").

*   *   *

יהודי אינו רוצה ואינו יכול להסתפק בכך והוא מייחל ומשווע לחזות בנועם ה'.

יש גם דרגת "סובב כל עלמין" אותה הוא חותר להבין ולהשיג.

דרגה שאין בה שום שינוי: "אני הוי' לא שניתי" –

"אתה הוא קודם שנברא העולם אתה הוא משנברא העולם".

יהודי יודע, שאף שהקב"ה ברא עולמות הוא המציאות היחידה,

לא חל שום שינוי לא במהותו ולא בעצמותו של הקב"ה לאחר שנברא העולם.

הוא יחיד ומיוחד לפני הבריאה ואחריה בשוה.

"אלוקות זה הכל", ואין דבר שחוץ ממנו.

כי הקב"ה אינו בגדר עלמין ואין העולמות פועלים בו שום שינוי, ח"ו.

הבריאה לא שינתה דבר באחדות ה', מכיון שהעולם אינו תופס מקום לגביו.

שהרי החיות האלוקית המתפשטת בעולמות אינה דומה לנשמה המחיה את הגוף.

הנשמה מתלבשת בגוף ומתפעלת ממקרי הגוף וממקרי המקום והזמן קור וחום כו',

אולם ה' ית' אף שנמצא למטה כמו למעלה אינו נתפס בגדר מקום, ח"ו.

מעלה ומטה שוין אצלו, והוא שוה ממש בארץ מתחת כמו בשמים ממעל.

*   *   *

"סובב כל עלמין" אין פירושו שהוא למעלה מן העולמות מבחינת מקום, ח"ו.

אלא אף שנמצא בתוך העולמות הוא קדוש ומובדל מהם – "והקדוש בשמים ובארץ".

עבור הקב"ה העולמות כאילו אינם, שהרי מהות העולמות הוא דבר ה'!

לכן כל הנבראים חשובים לאין ואפס לפניו ("כולא קמיה כלא חשיב").

האלוקות המתלבשת בגדרי העולם להחיותו ולקיימו אינה דבר נפרד חלילה מהאין סוף,

אלא היא האין סוף עצמו כפי שהגביל עצמו מרצונו הטוב.

וכלשון הפייטן: וכל מאמינים שהוא לבדו הוא (כמבואר ב"שער היחוד והאמונה").

ובזה אין לנו שום הבנה והשגה, אלא רק אמונה.

זוהי האמונה בה' ית' שאינו בגדר עלמין ולפניו "כחשיכה כאורה".

*   *   *

האמונה נקראת "ארץ" כי היא המדרגה התחתונה שאין בה גילוי אלא אמונה בלבד,

ואת האמונה צריך לפרנס ולהגדיל – "שכן ארץ ורעה אמונה",

עד שתהיה קבועה בלב האדם בבחי' דעת והרגשה כאלו רואה.

והקב"ה העוזר ומסייע נתן לנו תורה ומצות כדי להמשיך ולהגדיל אמונה זו.

הקב"ה החליט "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" –

"אדם" בבחינת "אדמה לעליון" הוא רמ"ח המשכות מבחי' "סובב כל עלמין",

הן רמ"ח מצות – רמ"ח אברין דמלכא,

הנחלקות לג' קוין: ימין ושמאל ואמצע – תורה עבודה וגמילות חסדים.

"תורה" היא שמותיו של הקב"ה, ו"קורא בתורה" הוא כמו קורא בשם ה'.

"גמילות חסדים" היא צדקה "להחיות רוח שפלים".

ועל ידי הצדקה נמשך שפע רב מלמעלה – "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא",

נמשך אור הסובב כל עלמין, היורד ונשפל להחיות רוח שפלים.

ו"עבודה" היא הקרבת הקרבנות בבית המקדש,

בחינת "רשפי אש שלמטה ליכלל באש שלמעלה".

ו"תפלה" כנגד הקרבנות תקנוה – "ברוך שאמר" ו"פסוקי דזמרה",

וכשאומרים "ברוך שאמר והיה העולם" במאמר אחד ולאחריו מפרטים את ט' המאמרות,

מגדילים את מדורת אש אהבת ה' שממטה למעלה.

ואהבת ה' גוברת ומתלהטת יותר ויותר בהמשך אמירת פסוקי דזמרה.

והקב"ה לא נשאר חייב – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם את האדם",

יהודי זוכה להמשיך למטה את בחינת ה"סובב כל עלמין",

וזוכה להתענג על ה' עד שמשתוקק רק לה' באומרו:

"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".

*   *   *

אך כל זה הוא רק בבחינת אמונה עדיין ולא בבחינת ידיעה.

כי הנחש הטיל זוהמא בחוה היא בחינת כנסת ישראל.

אמנם במתן תורה פסקה זוהמתן אך בחטא העגל חזרה.

כך שבכל העתים ובכל הזמנים יש שינויים ותהפוכות והתחלפויות –

עליות וירידות בעבודת ה'.

עולם כמנהגו נוהג ויש עת לכל דבר.

בימי יהושע עבדו את ה' ובימי שפוט השופטים קלקלו.

בימי דוד ושלמה היו במעלה עליונה ובימי ירבעם חטאו.

אפילו בבית ראשון כשהיתה התגברות הקדושה (גילוי שכינה ארון וכפורת)

היו נביאי שקר ונשים מבכות את התמוז.

ובבית שני היתה שנאת חינם.

שלא לדבר על הדורות שלאחר החורבן…

פעמים נופל אדם למחשבה דבור ומעשה לא טובים,

ופעמים מתעוררים בו הרהורי תשובה ומעשים טובים.

וברוך ה', תמיד אפשר לשנות ולתקן מרע לטוב.

כי ב"ממלא כל עלמין" יש בחינת פרצוף שיש בו הרבה דרגות ראש ויד ורגל ושאר אברים,

ואין אבר דומה לחברו ופעולת האיברים משתנה.

לכן קורה שאחד האברים נחלש או חולה וכואב ואינו מתפקד כראוי,

יש ירידה אך אפשר לתקן.

*   *   *

עדיין לא הגענו למעלת ידיעת ה' בחינת דעת והרגשה ממש,

אך אנו חותרים לכך, אנו מייחלים לגילוי הסובב כל עלמין.

וכדי שסובב כל עלמין יהיה בגילוי בדעת ובהרגשה ממש,

צריך לבער את הרע מן הארץ.

*   *   *

על ידי "והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי מצוך היום" דוקא.

על ידי התורה והמצות שהם מבחי' סובב כל עלמין.

על ידי "וידעת היום כי הוי' הוא האלקים"…

על ידי "וידעת היום והשבות אל לבבך" בבחינת "אתכפיא" ו"אתהפכא" –

ה' יקיים את הבטחתו "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

יהיה גילוי אור הסובב כל עלמין, שהוא ה"שמים ממעל",

"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" בבחינת דעת – הכרה והרגשה,

ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו…

(על פי ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן פרשת ואתחנן ד"ה "וידעת היום והשבות אל לבבך")