מדי לילה ערך איציק, שהתגורר עם דרור בדירתם השכורה בדרמסלה שבהודו, תרגילי מדיטציה לאור הנר. לידו היו מונחות כמה תמונות של עבודה זרה ולידן תמונה קטנה של הרבי מלובביץ'.

      תמונות העבודה הזרה של הדת הטיבטית הן תמונות של אלילים, שהאדם אמור לדמיין שהוא מתחבר אליהן. מין דמויות של מַרְבֵּי-ראשים, מרבי-ידיים, מרבי-רגליים. הראשים וגם הגופים היו בְּלוּלִים מדמות של אדם ודמויות של חיות שונות. כל אחת מהדמויות המפלצתיות הללו מסמלת תכונה מסוימת בנפש, ולפי אותה אמונה, על-ידי החיבור אל הדמות מתקן האדם את התכונה. עבודה זרה מאד מתוחכמת הכרוכה במדיטציה עמוקה מאד.

      כבר מתחילה נרתע דרור מהעבודה הזרה וראה בה דבר ילדותי, מגושם ולא ראוי לאדם, אבל הוא נמשך בהחלט לצד התיאורטי של הדת הטיבטית. המדריכים הרוחניים הכירו ברתיעה הראשונית, ולכן הציגו בתחילה את דתם כחָכְמָה בלבד. הם לא דיברו בשלב הראשון על הקשר עם הפסלים. קודם כל דיברו על הפילוסופיה, ורק לאחר זמן, כאשר נקלטו הדברים בנפש התלמידים, החלו לדבר על כך שיש ליישם את הכל הלכה למעשה. 

      דרור ואיציק היו קשורים לאותה דת, אבל איציק התמקד ברייקי והיה קשור לנזיר אחר. שניהם נהגו לקום בשעה ארבע בבוקר, והלכו לשיעורי הכת הכוללים מדיטציות במשך כל היום. לפני שהלכו לישון, נהגו לשוחח ביניהם על כל מיני נושאים ובין השאר שאלו: "מהי היהדות?", "מה מקום היהדות בקרב השיטות הרוחניות השונות?" ו"האם יש בה עניינים המקבילים למדיטציות שנערכות כאן?" הם נוכחו לדעת שאינם יודעים כמעט דבר על היהדות. 

      כשראה דרור את תמונותיו של איציק, מחה בתוקף:

 "איך אתה יכול לערבב בין דברים שונים? אדם חייב להיות רציני בכיוון אחד. האמת היא אחת ואי-אפשר לערבב אותה כמו סלט עם דברים אחרים…"

      דרור כמעט שלא הכיר את הרבי מלובביץ'. רק נזכר שראה אותו מדבר פעם אחת במסגרת "מבט לחדשות" בטלביזיה, ומאז היה לגביו הרבי מלובביץ' "הרבי שמדבר במבט". הוא סימל עבורו את התורה ואת היהדות. מן הסתם נמשך בדעתו אחרי אמו, שמחד התנגדה לכל העולם החרדי, אבל משום מה רחשה כבוד מיוחד לרבי מלובביץ'. כאשר הופיעו על המירקע חרדים למיניהם יצאו מפיה קיטורי אש ותימרות עשן, אבל כאשר הופיעה דמותו של הרבי, שתקה במין יראת כבוד.  

      דרור הוא טיפוס הזקוק לכח נגדי כדי להתקיים. ללא ניגוד הוא חשוב כמת. הכח הנגדי לכל הדברים הטובים שהאמין בהם בצעירותו היה – הדתיים השחורים. בירושלים אין אמצע: או שאתה כאן, או שאתה שם. דרור חי בשכונת בית-הכרם ולאחר מכן ברחביה באוירה של ביטויים חריפים כנגד הציבור החרדי. בעצמו הנהיג פעולות איבה כנגדם, כתב כתובות נאצה על הקירות, הלך נגדם עד הסוף.

      מאידך היה זקוק לאמת חיובית כלשהי, שתהיה יציבה והגיונית כדי שתחזיק אותו בחיים. הוא בחל בחיים סתמיים. החיים חייבים להיות עם דרך ועם מטרה! האידיאל שלו היה הטבע, ההשתלבות בטבע, ההתמודדות עם הטבע. בבית-הספר למד בהצטיינות במגמה ביולוגית. אהב להתבודד בנופים החשופים והיה מדריך ראשי בחברה להגנת הטבע. כל הזמן חיפש אתגרים בטבע, עסק בסנפלינג, רפטינג וכל שגעון חדש שהתגלה, חיפש את המקומות הנידחים במדבר יהודה ובנגב, טייל והדריך ברחבי הארץ ובסיני ותפיסת עולמו היתה אחת: חזור לטבע ויהיה לך טוב!

      הוא בז לפחדנותו של האדם המודרני, לחיי המשפחה המוגפים בדלתות ולבית המואר מפחד בלילות. הכיף שלו בחיים היה לשבור לאדם את האשליה של הבטחון בחיים המודרניים. כמדריך בכיר היה רגיל להכניס את חניכיו למצבי אי-ודאות בטבע, כמו לעבור לילה שלם לבד בשטח, להתמודד עם דרך שאבדה, להשאר ללא אוכל ושתיה. הוא שידר כל הזמן: אם אתה בטוח בעצמך, תהיה בטוח עד הסוף! תבלה לילה בתוך מערה עם כמה נחשים ועקרבים, ואז נראה מה באמת שווה הבטחון שלך…

      כאשר הגיע לגיל שמונה-עשרה, לפני שהתגייס לצבא, כבר נסע להודו. אהב מאד את ההרים המושלגים של ההימליה ואת השממה האינסופית שלהם. במשך ארבעה וחצי חודשים רצה להספיק כמה שיותר הליכה וכמה שיותר צילומים. ביקש לכסות שטחים נרחבים. צעד עם תרמיל על גבו לבדו בהרים, ובכל מקום שחנה, הקים את אוהלו.

      בסופו של דבר, לא נהנה עד הסוף מגמיאת המרחבים הללו. זה לא היה זה. תמיד היה חסר משהו. הרי אם היה לו טוב באמת, לא היה צריך לטפס על עוד הר, לחפש עוד נחל ועוד גֵב. אמנם הטיול עשה לו טוב בתחילה, שיחרר אותו מעט, אבל בפְנִים לא היה רגוע. בשעות ההתבודדות הרבות שהיו לו, ניקרה בתוכו השאלה: למה עדיין איני מאושר?

      מצד אחד חש שעמום בחיי חברה, אבל גם הבדידות לא פתרה את הבעיה. היתה לו אמנם שמחת חיים והכרת הטוב, אבל בפועל לא הצליח להרגיש שלם בשום מצב. העובדה שהטוב הינו חולף, פגמה בטעמם של הדברים. וכך, למרות שהיה בתנועה מתמדת, הצטברה בתוכו מרירות הולכת וגוברת שלא ידע איך להתמודד עמה. הספק, שהיה בקירבו ביחס למהות החיים הנורמליים, הלך וגבר.

      כאשר התגייס שרת (כדרכו בהצטיינות) ביחידת צנחנים מיוחדת שעסקה בהישרדות בשטח אויב. לאחר שהשתחרר, תיכנן לעסוק ברפואה, רפואת הגוף וגם רפואת הנפש. לפני הצבא התנדב למד"א, ובצבא התעקש במסירות נפש להיות חובש, ואפילו בכה בדמעות לפני המפקד שרצה להציבו כקשר. ועם כל זאת הרגיש, בתוך תוכו, שהוא לא מתעניין באמת בדברים שבהם עסק, לא בהישרדות בטבע, לא ברפואה ולא בכלום. מה יעשה איפוא בחיים?

      בגיל עשרים וארבע, לאחר שנקעה נפשו משוטטות סתמית בטבע ומהתחושה שאין בעולם כלום, הגיע לדרמסלה שבהודו, המרכז הרוחני הגדול של העם הטיבטי. באותו מקום גבוה ומרהיב התנהלו כל מיני פעילויות רוחניות של הדת. המקום המרכזי שבו למד היה הספריה הטיבטית, שבה היו ספרים המסבירים את דרכה של הכת ובה ניתנו השיעורים. השיטה הוצגה על-ידי הנזירים כטבע הרוחני של הבריאה. 

      הסבירו לדרור שלא מדובר בדת, אלא בפילוסופיה והדבר הרגיעו. הרגיש שיש כאן אמת גדולה והחליט להתקרב אליה. האמת שלמד סידרה לו את הראש, הסבירה לו מאין נובע כל סיבלו הנפשי ומה הוא בעצם מחפש. התיאוריה היתה מצוינת. מהטבע הגשמי הגיע כעת לשורש הדברים. אמנם הבין שיש כאן, בסופו של דבר, עבודת אלילים, אבל הדחיק את הענין מדעתו.

      המורה הרוחני היה נזיר שדיבר בשפה הטיבטית, אבל הלימודים התנהלו באנגלית דרך מתורגמנית יהודיה כבת ששים וחמש. דרור נשבה בקסמי הנזיר והשתוקק להיות קשור עמו, רצה שיהיה המאסטר שלו.

      אט-אט קיבל על עצמו את עול המציאות הרוחנית. החל להתלבש ולהתנהג כמו הנזירים הללו. אמר לעצמו: מה אכפת לי איך אתלבש ואראה? העיקר הוא האמת, ואם זאת האמת – אחיה על פיה! 

      דרור ניתק את קשריו עם משפחתו וגם את שרידי קשריו עם חברים שונים, הסביר לכולם שאין לאדם צורך בדיבור, ושאין לו צורך ביחסי-אנוש למיניהם. הוא זקוק לקשר רוחני עליון בלבד. מעיקרי השיטה של אותה הדת הוא, שכל סבלו של האדם נגרם מהתקשרויות תלותיות בזולת: הפחד מיצירת קשר והפחד מניתוק קשר. ולכן הדרך לחירות היא, שאין להתקשר לבית, למקום, למשפחה, לחבר. ברמה של הטבע כל קשר הוא פוטנציאל לסבל, ולכן המסקנה הטבעית היא: אל תיצור קשר עם אף אחד! תהיה נזיר!

      הוא היה נתון בתהליך של מאיסה בכל התרבות המערבית השכלתנית הרואה רק מה שלנגד עיניה וסוגדת לעולם הזה. מחק את כל מה שחשב עד כה לנכון. הרגיש מחד שהוא הולך ומתעלה, אבל לעתים חש, משום מה, שהוא חי על סף תהום, וחלומותיו המחישו לו זאת ביתר-שאת.  

      משיחותיו עם איציק עלה דבר נוסף שבילבל אותו. העבודה הזרה שבה עסק איציק, שהיה בשלב מתקדם יותר, היא ענף מהעבודה הזרה שלמד דרור. הוא סיפר לדרור שיש בה ענייני פריצות לרוב. המאסטרים בכבודם ובעצמם, היו מעורבים בעניינים הללו. הסתבר, שכל הזיווגים העליונים הנשגבים היו כרוכים אצלם בזיווגים בהמיים אסורים. הפריצות, כמו היחס לפסלים הרתיעה אותו. הוא הרגיש שמשהו כאן מסריח. אם המאסטרים המטיפים לָבוּז לחומר שטופים בזימה, אז מה שווה הכל?! ולמרות הכל המשיך לדון אותם לכף זכות.

      באותה עת התגוררה בדרמסלה משפחה שבאה מישראל – אב, אם ושלושת ילדיהם. ההורים נהגו להגיע לשיעורים בספריה. דרור ממש העריצם. הנה הגיעו עד לכאן מבקשי אמת מישראל! לא סתם צעירים המגששים בתחילת דרכם, אלא משפחה שלימה. הם הגיעו לדרמסלה למספר חודשים ואימצו מעט את דרור אליהם, נתנו לו לחוש בקורטוב של משפחתיות שכבר הספיק לשכוח. 

      הבעל, העטור בזקן, סיפר לדרור שהוא למד קצת יהדות, ואמר שיש הכל ביהדות, אבל כיום זה כבר מת. יש ביהדות קבלה, יש מדיטציה, יש חכמה וגם סוד, יש ביהדות מוסר חזק מאד ואמונה במלאכים, ומה לא, אבל לא עושים עם זה כמעט שום דבר. הכל שייך לעבר. הכל נקבר. לעומת זאת בקרב הנזירים הטיבטים הדברים חיים, ולכן הגיעו עד לכאן. דרור התפלא מאד לשמוע שיש ביהדות הכל, אבל הבין, מאידך, שכיום היא אינה רלבנטית. 

      הוא נהג לשבת בספריה הענקית, שהכילה את כל שיטות העבודה הזרה שבעולם, שעות ארוכות ללא קץ. לקח ספרים והיה מתרגמם ומסכמם. כך מילא יומנים שלמים בחומר רב. אמר לעצמו, שצריך לפרסם את הידע הזה בכל העולם. הוא ציפה שיתפתח ויהפוך למאסטר, ואז ילך להפיץ את האמת לכל העולם ובפרט לעם ישראל. ציפה לרגע המיוחל שבו יביא את אור המזרח לציון.

      יום אחד שוטט בספריה וראה מעל לארון הספרים שתי חוברות בעברית בהוצאת "להב"ה" – להכרת היהדות באור החסידות. אחת מהן נקראה "מסע" והשניה עסקה ביסודות החסידות.

      כאשר ראה את החוברות, רתח מכעס: מי שם את החוברות האלה כאן? האם הם באו עד לכאן כדי להחזיר אותי בתשובה?! הצלחתי לברוח מירושלים והם ממשיכים לרדוף אחרי עד לכאן!… ובאותו רגע החליט: אני שורף את החוברות מיד! הוא יצא מהספריה כדי לבערן מן העולם. אז פגש באותו בעל משפחה ונופף לו עם החוברות:

"תראה איך הם לא מתביישים להכנס לספריה כדי להחדיר את החומר שלהם… אני הולך לשרוף את זה!"

      ידידו ענה לו בישוב הדעת:

"אתה יודע מה? היהודים מאמינים שכאשר אדם זורע גרעין, יום אחד הוא חייב לצמוח, כמו שאומר שלמה המלך: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו."

      דרור ניפנף בחוברות מול פניו בריתחה הולכת וגוברת:

"מה זאת אומרת? אתה רוצה לומר לי שזה ישפיע עלי יום אחד?"

      הוא המשיך בדרכו לשריפה ואז אמר לעצמו: רגע, רגע, לפני שנהפוך את החוברות המיסיונריות האלה לאפר, בוא נראה מה כתוב שם בכלל…

      הוא ירד לאיזו מסעדה, הזמין משהו והחל לקרוא את סיפור המעשיות של רבי נחמן מברסלב "מעשה ברב ותלמיד". דאג להסתיר איכשהו את החוברת, כדי שאף אחד לא יתפוס אותו, חלילה, בקלקלתו.

      זו היתה הפעם הראשונה שדרור, בן העשרים וחמש, קרא טקסט יהודי מקורי. אמנם למד בבית-הספר תנ"ך, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה התייחס ליהדות כאל דבר רוחני. הוא קרא את הסיפור, לא ממש נכנס אליו ולא הבין בדיוק את תוכנו, אבל הרגיש שהוא נפגש לראשונה בחייו עם האמת. השפה הקדושה, הסיפור החזק וענין הצדיק עוררו בו רגש חם והוא בכה ללא שליטה עצמית. מעודו לא בכה כך.

      לפתע חש באיזה קפאון רגשי הוא נתון. השיטה הרוחנית של הטיבטים מבוססת על חידוד המח וביטול הלב, אין אצלם מקום לרגש. דרור מטבעו אהב שכלתנות ובז לרגש. הנה הוא לומד שיטה ומתרגל אותה, אבל לא מרגיש כלפיה כלום. ימים על גבי ימים ויומנים על גבי יומנים לא נגעו בנפשו, והנה כמה שורות בחוברת קטנה ומצ'וקמקת גורמות לו לבכות… מה קורה כאן? איפה כל הגבורה של המח? הכל נמס בכמה שורות? ברגע אחד? יש כאן בעיה!…

      הרגיש שלא יוכל להתעלם ממה שקרה לו כעת. היה משהו שנגע לליבו מבלי שיבין איך. עצם המפגש עם מציאות של קדושה עורר אותו. הוא הציץ לראשונה בחייו בהיכל הקודש, הציץ ונפגע. הרגיש לפתע געגועים שלא חש מעולם. המשיך לקרוא בחוברת השניה על יסודות החסידות, והרגיש שכל מה שחיפש אכן נמצא ביהדות, אבל מאידך נזכר בדברי ידידו שפסק נחרצות שהכל כבר מת. הוא נרגע והחליט בקור רוחו שחזר אליו, להמשיך ללמוד כאן, אבל את החוברות לא שרף, ומדי פעם אף המשיך להציץ בהן.

      יום אחד ירד דרור לאיזו מסעדה בעיר כדי לכתוב ביומנו מה למד ואיך התפתח. זה היה הדו-שיח שלו עם העולם. בעודו כותב, ראה מישהו מהכיתה שבה למד, נכנס למסעדה ומתקרב לעברו. היה זה גרמני אחד יקה, גבה-קומה, שגבו היה ישר כסרגל. הוא היה התגלמות הדיוק עלי אדמות. ישב בשיעור כמו מומיה מבלי לזוז מילימטר אחד, ופסע כמו רובוט קפוא.  

הגרמני ראה שדרור כותב ביומנו מימין לשמאל ושאל:

"באיזו שפה אתה כותב?"

"עברית."

"אתה יודע עברית?!"

"כן. אני מישראל."

"אתה מישראל?! איפה בישראל?"

"ירושלים."

"אז מה אתה עושה בשיעור שלנו?!"

דרור הופתע לראות את הגרמני מגיב בהתרגשות על דבריו.

"מה זאת אומרת מה אני עושה פה?! אתה נמצא אתי בשיעור ויודע בדיוק מה אני עושה! עכשיו אני מסכם הכל. ככה אני לומד."

"כן, אבל למה אתה נמצא פה? למה אתה לא הולך ללמוד קבלה?!"

"אמרו לי שזה מת!"

      הגרמני לא התייחס לדבריו והמשיך:

"תראה, אני ניסיתי ללמוד עברית במשך חמש שנים כדי ללמוד קבלה, אבל ראיתי שהעברית היא שפה קשה מאד, אז הלכתי ללמוד רוחניות בליגה ב', אבל אתה, שיודע עברית ועוד גר בירושלים, מה אתה עושה פה?!"

      לא היה לדרור מה להשיב. הנה בא גוי, ועוד גרמני, ומודיע לו חד משמעית שבתור יהודי, שיודע עברית וגר בירושלים, הוא טועה לגמרי כאשר הוא לומד עמו כאן בליגה ב'. זה לא המקום שלו. אם הדברים היו יוצאים מפיו של יהודי שומר תורה ומצוות לא היו נכנסים לאזנו, וקל וחומר ללבו של דרור. דווקא הגרמני, הכל-כך מרוחק ממנו, הזיז בו משהו.

      באותה תקופה ניהל דרור כמה שיחות עם המתורגמנית רות, שהיתה יהודיה ממוצא אנגלי, אשר למעשה כמעט המירה את דתה. היא סיפרה לדרור על עברה היהודי. הוא התפלא על כך שהיא מזכירה את יהדותה. אחרי הכל היא בעלת מדרגה ואוחזת בָּאמת, ומה זה משנה בכלל אם היא יהודיה?! הרי לפי מה שלמד כאן אין חשיבות כלל לדת, ללאום ולגזע של האדם. כולם שווים בפני הטבע.

      בצהרי יום ששי אחד, כאשר יצאו מהשיעור, רות ניגשה לדרור וביקשה ממנו דבר מוזר לחלוטין:

"דרור, בבקשה, תאמר לי גוּט שַׁעבֶּעס…"

      דרור נדהם. הוא לא קלט בתחילה מה היא אומרת. אחר-כך נזכר שמדובר ב"שבת שלום" של הדוסים. זו היתה עבורו הקללה הגדולה ביותר עלי-אדמות. בכל זאת הוא כיבד את רצונה וברך אותה בשפה רפה. לאחר מכן, נהגה מדי יום ששי לבקש ממנו לְבָרְכָהּ ב"גוט שעבעס", והוא הופתע לראות את אושרה בעת שעשה זאת. פעם אחת אפילו בכתה, והוא שאל בתדהמה:

"מה קורה פה? מה את צריכה בכלל את ה'גוט שעבעס' הזה?! מה זה עושה לך?…" היא ענתה:

"יהודי זה יהודי!"

      אמירתה זיעזעה אותו לגמרי וחדרה לעומק נשמתו. איך יכול להיות, שהיא, הנמצאת כל-כך עמוק בדרך הרוחנית הזאת, הטוענת שהכל שווה, מסוגלת לומר "יהודי זה יהודי"? הרי לפי שיטתה כולם שווים לגמרי: יהודי, נוצרי, כלב ופרעוש. אם "יהודי זה יהודי", מה שווה כל התיאוריה הזאת?! אם המתרגמת הזאת, שיודעת את כל רזי שיטתם על בוריים ומלמדת אחרים, אומרת ש"יהודי זה יהודי", אז אולי באמת "יהודי זה יהודי"? אם היא לא הצליחה להשתחרר מיהדותה אחרי כל-כך הרבה שנים באותה דת, אז כנראה שזה הדבר הפנימי ביותר עלי-אדמות!  

      כל חייו חיפש דרור משהו נצחי, משהו אמיתי שניתן להאחז בו. לא איזו שטות של העולם הזה, שהיום נמצאת כאן ומחר נרקבת במעבה האדמה. לכן הוא התפעל כל-כך מהדת הזאת שהיא עמוקה, מורכבת ופילוסופית באופן מדהים. ובכל זאת, השורה התחתונה שלה היא: הכל טבע ואין בורא לעולם. האלילים שלהם הם בעצם רק חלק מהטבע. זו השיטה הכי עמוקה של הכפירה. אפילו הנצרות היא כאין וכאפס לעומתה. כל חכמי הרוח המערביים כמו יונג וגורדייף הלכו ללמוד מהטיבטים את משנתם, ולכן אם המתרגמת הבכירה ביותר שלהם אומרת "יהודי זה יהודי", כנראה שיש כאן עצם נצחי שלא ניתן להזיזו. 

      דרור היה זקוק כעת לבירור הענין עד תומו. הוא החליט לעזוב את דרמסלה ולצאת לאיזה מקום בתולי בין ההרים הנישאים. בתקופת שהותו בדרמסלה למד ללא הרף בעשרות ספרים. עם זאת, טרם יציאתו לשטח, החליט שיבחר בנושא אחד בלבד ויעשה עליו מדיטציה בהתמדה. אם ירגיש שזו אמת, ילך עליה עד הסוף, ואם לאו  – יחתוך הכל לגמרי.  

      צייד את תרמילו לשלושים יום והגיע להרי ההימליה. שם מצא מקום ליד פלג מעיין הנובע מקרחון בקצה היער, מקום נידח לגמרי שאיש לא עובר לידו. החליט שלא ללכת יותר, מפני שהבין היטב שאין עוד ערך לחיפושים ולנדודים בגשמיות, הרי לא התקדם כלל מאתמול להיום.

      עשה כמה תעניות כפי שלמד, ממילא לא היה לו כמעט מזון, והתמסר לגמרי למדיטציה שבחר. לאחר זמן מה חש סבל רב בגלל התעניות הללו, ואט-אט הרגיש שהוא עלול ממש לצאת מדעתו. בצר לו החל לתפוס, דווקא מתוך מושגי הדת הכופרת, שיש בורא לעולם, שיש אלקים.

      כל חייו ברח מההכרה המחייבת הזאת, מפני שהבין, באיזה מקום, שאם יש בורא לעולם, כנראה שהוא רוצה ממנו משהו. הידיעה שיש בורא ניפצה אותו לרסיסים. החל להרגיש שהוא תלוש לגמרי מכל המציאות. הוא לא ידע מה רוצה ממנו הבורא, אבל היה לו ברור שמה שהוא עובר כעת, אינו לפי הרצון העליון. לא יתכן שהבורא ירצה שהאדם יתבודד לגמרי, יחיה ללא משפחה וללא חברים ויתכחש לנשמתו.

      עוד הרגיש שיש פגם נורא במאמצים מחשבתיים שאינם מתגשמים ברמת הדיבור והמעשה. לפי הכת, העולם מתחיל ונגמר במחשבה. על האדם לחשוב שעות על גבי שעות ותו לא. במקום לתת צדקה בפועל, הם לימדו שצריך לדמיין שאתה מציל מישהו מהים וכך תאהב אותו. כעת, בעודו לבדו לגמרי, הרגיש שלא יתכן לחיות כך, הרי יש לאדם גוף כדי לפעול ופה ולשון כדי לדבר. לא יתכן שה' נתן לאדם כח בעולם הגשמי, ומאידך הוא רוצה שרק יחשוב על הדברים. כעת קרא לאותו בורא מוכרח "השם", הרי כל יהודי יודע עם מי יש לו עסק.   

      לאחר שעברו עשרים וחמשה ימים, חמשה ימים לפני המועד שהקציב לאותה מדיטציה, החליט לחזור לאיזו עיר גדולה ומשם לישראל. בלבו החליט, שכאשר יגיע לארץ, ילך לפגוש רב כלשהו וישאל את כל שאלותיו.

      דרור המשיך להתקדם במסלול, ואז הסתבך ואיבד את דרכו. בעבר, לעתים איבד את הדרך, אבל בטווח של שעת הליכה לכל היותר, וכעת, למרות שהיה מומחה לניווטים, לא זיהה כלל את מיקומו. היתה אז הפשרת שלגים, שכנראה מחקה לגמרי את המסלול. היתה בידו אמנם מפה, אבל בקנה מידה של 1 ל- 250,000 שהיא קשה לניווט. הוא החליט בכל זאת להתקדם הלאה, עד שאיבד לחלוטין את דרכו.

      הגיע ליער עבות, ממש ג'ונגל, מלא בבורות ומהמורות. מקום שלא דורכים עליו בני אדם כלל. הג'ונגל היה במדרון תלול ודרור ירד באותו יום מגובה של 1,200 מטרים, בתקוה להגיע למטה לשביל כלשהו. 

      לפני שיצא לאותו מסע, שלח מכתב לאחותו בארץ ובו פרט את מסלולו, וציין שאם לא ישלח הודעה נוספת בתאריך מסוים, עליה לשלוח צוות חילוץ כדי לחפשו. נותרו עשרה ימים עד למועד שבו נקב. היה בו עדיין מעט בטחון בגלל המכתב, אבל ככל שחלפו השעות, הרגיש שהוא זקוק לנס של ממש כדי לצאת מהצרה שאליה נקלע.

      כאשר הלילה החל לכסות את העולם, הגיע דרור לתחתית המדרון. במקום למצוא שביל, מצא נהר אימתני שוצף שמימיו מפרקים סלעים. אי-אפשר בשום פנים לעבור בתוכו. אם תזרוק לתוכו חתיכת עץ היא תהפוך בתוך כמה שניות לשבבים! כעת איבד את כל התקוות למצוא שביל. מזונו אזל לחלוטין, ובכוחותיו האחרונים הקים את אוהלו בטרם תיפול חשכה גמורה.

      האחיזה שלו בטבע נגמרה. כל מה שלמד במסגרת אותה הדת הסתבר בנפשו ככוזב. לא נותר אצלו דבר פרט לידיעה, שכאשר יחזור לארץ עליו לבדוק את ענין היהדות. האחות, שאליה כתב, התקרבה כשנתיים לפני כן ליהדות. הוא נזכר שהיא אמרה פעם כי "מי שנעשה לו נס צריך לומר הגומל". כמו כן זכר שיש מושג ביהדות שנקרא "נדר", שאומרים אותו בעת צרה. כעת פנה לראשונה בחייו למי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף:

"ריבונו של עולם… אם אתה נמצא פה ושומע אותי, תדע לך שאם תוציא אותי מפה בחיים, אני… הולך לומר הגומל בכותל!…"

      בלב הבדידות הגדולה ביותר בעולם, באַיִן המוחלט, גילה דרור את הקדוש-ברוך-הוא.

      לאחר שנדר את נדרו, נרדם דרור בהרגשה טובה והתעורר בבוקר בהרגשה טובה עוד יותר. לפתע הרגיש שהכל יסתדר. הוא נזכר, שבמקרים של איבוד דרך, יש לחזור קודם כל לנקודה שממנה התחיל לתעות. אמנם זהו טירוף הדעת לעלות את כל ההר הזה, המכוסה בג'ונגל אינסופי, ולהגיע לפיסגה, אבל כעת היו לו כוחות נפש מחודשים.

      הוא עלה מעלה-מעלה עד לנקודת ההתחלה. אז ראה, לפתע, שביל ציידים קטן. היתה שם גדר העשויה מענפים גמישים, שהיו בה לסירוגין פתחים למעבר. באותו המעבר היתה לולאה, וכאשר האייל דרך עליה, נתפסה רגלו על-ידי החבל, ואז הציידים הרגוהו. הגדר היתה על שפת מצוק, ודרך הצייד היתה להפחיד את עדרי האיילים כדי שיברחו למצוק ושם יילכדו.

      דרור שמח מאד על מציאת המלכודות הללו, המעידות כי יש בני-אדם בקירבת מקום. בגלל שהיה באותה תקופה צימחוני אידיאליסט, דאג לפרק את כל המלכודות, שמספרן עלה על עשרים. לאחר שסיים את מלאכתו, ישב לנוח על שפת המצוק ואז נגלה לנגד עיניו מראה מיוחל:

באמצע היער עלה לו תימור של עשן.

      אין עשן בלי אש ואין אש בלי איש. הוא התקרב לעבר העשן המיתמר ולאחר יומיים שלמים הגיע ליעדו. שם מצא מאהל של מקומיים הרועים את פרותיהם ביער. הם נתנו לו לחם הודי מיוחד בשם צ'אפאטי וחמאה ולאחר מכן הראו לו את הדרך אל הישוב.

      דרור הגיע לעיר הגדולה ומיד השיג כרטיס טיסה לארץ. הוא נחת בארץ לפנות בוקר בחג השבועות. שנה לאחר שיצא מביתו, חזר אליו בהפתעה גמורה. אמו קידמה את פניו באושר. הוא ניגש לאחיו, יניב, שישן והעירו, ולפני שהאח הבין מה קורה, אמר לו:

"קדימה, בוא נלך לכותל! יש לי איזה ענין לסגור שם…"

      יניב נדהם לראות את דרור, שלא ראה במשך שנה שלמה, רוכן מעליו לפנות בוקר ומבקש ממנו ללכת עמו לכותל. דרור התעקש, והם הלכו ברגל מביתם שברחוב טשרניחובסקי אל הכותל. כאשר הגיעו, נגש דרור לאחד המניינים שהתפללו שם וביקש לומר "הגומל". המתפללים הביטו בהשתאות בבחור התמהוני עם השיער הארוך והבגדים ההודיים הזרוקים והצבעוניים, המבקש לומר ברכת הגומל. מישהו נידב לו איזו כיפה ארעית.

"אין בעיה, בוא תגיד הגומל."

      דרור אמר את המשפט שהורו לו לקרוא בסידור. לאחר מכן חזר עם אחיו דרך העיר העתיקה לכיוון שער יפו. כאשר עלו בחזרה, ראו לעומתם יהודים הדורי פנים, עטורים בזקנים ועטופים בטליתות לבנות מצויצות, היורדים להתפלל בכותל המערבי את תפילת החג. לפתע התאהב בהם ואמר לאחיו:

"תראה איזה יופי!…"

      ולעצמו אמר: איזו זכות להיות יהודי! מה לי ולגלימות האדומות האלה?! האם יש בעולם כולו דבר יפה וקדוש יותר מיהודי עם זקן ופיאות וטלית מצוייצת שהולך לעבר הכותל?…