יום חמישי כ׳ תמוז ה׳תשע״ד

לנקום את נקמת מדין

הקב"ה ברא עולם ונתן לנו תורה שעניינה לעשות שלום בעולם,

אך יש גורמים המפריעים ויש להילחם בהם.

פרשתנו פרשת מטות מסיימת את פרשת עוון פעור במלחמת מדין,

שעניינה הכרתת קליפת מדין.

 

המדיינים, שהתחברו עם המואבים כדי להלחם נגד ישראל להפילם בפח הזימה,

גרמו למגפה שהפילה חללים רבים מעם ישראל.

משה רבינו אינו יכול להיאסף אל עמיו קודם נקמת הוי' במדין,

ובמסירות נפש הוא מזדרז להילחם במדין להכניע את קליפת מדין.

ישראל וקוב"ה כולא חד – נקמת ה' במדין ונקמת ישראל במדין הם היינו הך,

אך בענייננו מודגש שם הוי'!… נקמת הוי' במדין!…

כי בשם הוי' האור האלוקי גלוי יותר משאר שמות ה',

וקליפת מדין שעניינה מדון ומריבה (הגרועה מקליפות שאר העמים),

מנגדת לשם הוי' דוקא, לכן יש לנקום במדין בשם הוי' דוקא.

שבעת העמים האחרים מקבילים לשבע המידות הרעות שבנפש כמו תאוה וכעס,

כשכל אחד מהם פוגם באות פרטי משם הוי',

אולם קליפת מדין פוגמת בשם הוי' כולו והיא הקשה ביותר לתיקון.

והראיה, שהגלות הראשונה שהיתה על העוונות החמורים ביותר,

עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, נמשכה רק שבעים שנה.

ואילו הגלות האחרונה שהיתה בעוון שנאת חינם!

נמשכת כאלפים שנה וטרם נסתיימה.

 

כח הביטול שבספירת החכמה מבטל את קליפת מדין

העולם מלשון העלם והסתר מסתיר על אלוקות ונפרד מאלוקות,

אולם כאשר נברא מכיר במקור חיותו ובטל אליו הוא מגלה את ה'.

שאין שכינת ה' שורה אלא במי שבטל אליו ומתאחד אתו.

בהעדר ביטול לה' אדם נפרד כביכול ממקור חיותו,

ונראה כאילו הוא חי מעצמו באופן עצמאי מרוחק ומנותק מאלקות,

דבר זה משפיע על נבראים להיות בפירוד גם זה מזה.

 

כח הבטול הוא הכח הפנימי של ספירת החכמה.

חכמה – "כח מה" הוא הכח המרגיש "מה" ובטל לה'.

כח זה ממשיך משה רבינו, הענו מכל האדם ("ונחנו מה") לעם ישראל.

בכח ביטול זה מגלים את ה' בעולם…

מדין ה"לעומת זה" של ספירת החכמה נלחם בחכמה (ו"הוי' בחכמה"),

ומלחמתו בכח החכמה ובביטול שבחכמה היא מלחמה נגד הוי' ממש.

מדין שהחטיאו את ישראל גרמו לעם ישראל להיות בעלי ישות נפרדים מה',

כי בחטאם פעלו נגד רצון ה' השונא זימה, וכך נפגם שם הוי'.

 

דוקא משה רבינו בחינת חכמה יכול לבטל את קליפת מדין 

נקמת הוי' במדין נעשית על ידי משה דוקא,

כי משה רבינו ראש בני ישראל הוא בחינת ביטול אמיתי,

הנותן כח לנשמות ישראל להילחם במדין.

וכשהוא פוקד אנשי צבא להילחם במדין הוא מבקש "החלצו מאתכם" –

כולכם יחד בהתאחדות ובהתכללות מתוך ביטול וענוה (ולא בפירוד ובהתחלקות).

 

משה רבינו שכל חייו נלחם במחלוקת,

(במחלוקת "שני אנשים ניצים", כשאמר לרשע: למה תכה רעך?

במחלוקות ובתלונות עם ישראל במדבר.

ב"מחלוקת קורח ועדתו" שהמחלוקת נשארה בהם ולא נדבקה בו,

עד שהיא "מחלוקת קורח ועדתו" ולא "מחלוקת קורח ומשה").

משה רבינו ששהה במדין תקופה ארוכה והיה שם מלך,

בודאי הכיר את קליפת מדין היטב ויכול להילחם בה.

משה רבינו – חכמה דאצילות, ביטול במציאות "הענו מכל האדם אשר על פני האדמה",

משה ה"טוב", "ותרא אותו כי טוב הוא", "אין טוב אלא תורה" –

עכשיו מגיע לתכלית חייו ופסגת עבודתו,

כשמנצח ומבטל את קליפת מדין ה"לעומת זה" שלו – פנימיות החכמה דקליפה.

הוא מכניע את  קליפת מדין והחושך הופך לאור.

ישראל לויים וכהנים זוכים בשבי מלקוח ושלל.

רכוש קליפת מדין נעשה רכוש עם ישראל.

ומהגשמיות משתלשלת גם הרוחניות – מדון ומריבה הופכים לשלום ואחדות,

וקליפת מדין מתבטלת על ידי התורה שניתנה לעשות שלום בעולם.

 

המלחמה בקליפת מדין לא נסתיימה

המלחמה בקליפת מדין לא היתה מלחמה חד פעמית שהסתיימה…

המלחמה בקליפת מדין עדיין קיימת!… ואפילו בדקות או בדקות שבדקות.

וכפי שביאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה (פרשת מטות),

והוסיף והעמיק אחריו הרבי הרש"ב במאמרו "החלצו" (תרנ"ט) –

קליפת מדין היא שנאת חינם ופירוד הלבבות, היפך האחדות ההורסת כל חלקה טובה.

שנאת חינם היא שנאה ללא כל סיבה, ואינה תלויה בדבר או במי שגרם לו איזו רעה.

שנאה חינם היא שנאה עיוורת למי שאינו יכול לסובלו ולכן מתקוטט ורב עימו,

אף אם אינו מכירו כלל ולא היה לו שום משא ומתן עמו.

לפעמים נותן תירוצים למה הוא שונא אותו,

מחפש ומוצא תואנה ועלילה להצדיק עצמו אבל אין זו האמת.

הסיבה האמיתית היא הישות שלו שחשוב הוא בעיני עצמו,

ומרגיש עצמו מאוד ואינו נותן מקום לזולתו הממעט את מציאותו.

עד שגורם להתרחקות ולפירוד למחלוקת ולריב.

זהו היפך צד הקדושה שהעיקר בה הוא הביטול והענוה.

 

קליפת מדין בלבוש צדיק וחסיד

קליפת מדין (קליפה קשה ביותר) עשויה לגבור,

אם זולתו הוא בעל מעלה ומדרגה בשכלו או במידותיו.

אם זולתו בדרגת חסידות וטהרה וקדושה יתירה,

דבר העשוי לאיים על הישות שלו באופן מיוחד,

עד שיכול לשנוא שנאת חינם מרוב קנאה הקשה כשאול,

ובא לידי כעס וריב כדי להשפיל את רעהו.

 

ואכן, קליפת מדין יכולה להתלבש בלבוש של צדיק וחסיד,

ויכולה להופיע במלוא "הדרה" דוקא אצל עובדי ה'.

כשכל אחד בונה במה לעצמו בתורה ובעבודה על פי דעתו ושכלו דוקא,

ואין אחד מתאחד ומתחבר עם רעהו.

יתירה מזו, ככל שמתקרבים יותר לקדושה, קליפת מדין עשויה להתחזק.

 

אהבת ישראל תבטל את קליפת מדין 

הערובה לגאולת עם ישראל היא אהבת חינם.

לכן עלינו להגביר את אהבת ואחדות ישראל ולהשכין שלום בין איש לרעהו,

להגביר את אהבת ה' ולהשכין שלום בין הקב"ה לעם ישראל,

להגביר את האהבה העצמית ולהשכין שלום בין נשמת ישראל למטה לנשמת ישראל למעלה.

עד שעם ישראל יגיע להכרה מלאה מיהו הבורא ומיהו הנברא,

מיהו המשפיע ומיהו המקבל,

מי המצוה ועל מי מוטל לקיים את המצוות.

רק כשיש ביטול אמיתי יש "שלום בית" ויש שיתוף פעולה בין משפיע ומקבל.

רק כשבטלים אל ה' אחד אפשר להיות באחדות.

רק כשבטלים למשה רבינו שבדור המוסר לנו את דבר ה' מתאחדים,

ורק כשנותנים מקום לזולת ומקבלים אותו אפשר להתאחד אתו ולהתכלל בו.

 

על ידי שנגביר את אהבת ישראל ואחדות ישראל,

ה"ישות" שבלב תתבטל ל"אין" שבמוח,

והרגש החם שבלב יצטרף לקדושה בלבד.

מח יהיה שליט על הלב!

ובאחדות הלב עם המוח תתגלה הנפש האלוקית במלוא עוצמתה…

ותהיה אחדות והתכללות עם הקב"ה.

אז ישכנו שלום ואחדות בשם הוי'.

אותיות י-ה שבשם הוי' יתאחדו.

י' משם הוי' – המקבילה לחכמה (ה"אין" והביטול),

תתחבר עם ה' משם הוי' (הישות והמציאות).

וגם במידות – באותיות ו-ה משם הוי' יהיה יחוד.

הו' המבטאת חסד תתחבר עם הה' המבטאת גבורה,

גבורה תתכלל בחסד וחסד בגבורה, שמאל בימין וימין בשמאל.

עם ישראל יתאחד ותתבטל שנאת החינם.

ועושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו – גם בינינו וגם בתוככי נפשנו.

שלום בפמליא שלמעלה ובפמליא של מטה,

שלום בין הנשמה כמו שהיא למעלה "נשמה שנתת בי טהורה היא",

ובין הנשמה כפי שירדה למטה "בראת יצרת נפחת בי".

 

ומתוך אהבת ישראל ואהבת ה' נלמד תורה לשמה! לשם התורה!

לא באופן של נצחנות אלא באופן של אהבה.

שאז גם חילוקי הדעות שבתורה כשהללו אוסרין והללו מתירין,

יהיו בבחינת "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" באופן של שלום.

שהרי ההלכה שבתורה היא דוקא מתוך ביטול ומתוך שלום.

דוגמת דוד המלך שמחמת הענוה והביטול שלו הלכה כמותו – "והוי' עמו".

(שלא כשאול שהלך אחרי הטעם).

ואף במצב שתלמידי חכמים נמצאים במלחמתה של תורה לשם שמים,

סופם שיהיו אוהבים זה את זה (כפירוש חז"ל לפסוק: "ואת והב בסופה").

 

וכידוע, כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה,

בין העולמות העליונים לעולם הזה התחתון (שבשניהם עושה שלום).

וכך בכל סדר ההשתלשלות, שבכל דרגה יש פמליא של מעלה ופמליא של מטה.

וכמו כן, בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שלו עצמו – במוחין ובמידות שלו,

שהמדות יתנהגו לפי המוחין שלו ולא מוח בפני עצמו ולב בפני עצמו.

תהיה הגברת המוח על הלב, כאמור.

ויהיה שלום גם בפמליא שלמעלה ובפמליא של מטה של כללות ישראל.

פמליא של מעלה הם תלמידי חכמים ויושבי אהל (יששכר),

ופמליא של מטה הם בעלי עסקים (זבולון),

שצריך לעשות שלום ושותפות ביניהם.

ואפשר להתנות מלכתחילה שלימוד התורה של יששכר הוא בשביל זבולון,

תמורת תמיכתו ביששכר.

וידוע מעלת "תמכין דאורייתא", שכתוב עליהם: "ותומכיה מאושר".

 

ובזה תסתיים מלחמת מדין הקשורה עם משה, שעניינו תורה,

והתורה נקראת על שמו, ככתוב: "זכרו תורת משה עבדי".

על ידי לימוד תורה לשמה מתוך אהבת ישראל יהיה ביטול קליפת מדין

ושלימות השלום שכולנו מצפים לו.

ואז נקיים את מצוות ה' "כמצות רצונך" בשמחה ובטוב לבב.

ויתגלה הקב"ה בעולם!… ונגלה כבוד הוי'!… בקרוב ממש!

 

(על פי מאמר הרבי לפרשת מטות מסעי תשמ"ז)