המכשף האינדיאני הזקן זיהה את המגן-דוד שענדה דיקלה ונעץ בה את עיניו. היא הרגישה שהוא מנסה להשתלט על נפשה. מה יכולה לעשות בחורה ישראלית בת עשרים כנגד מכשף אינדיאני זקן וחֶבֶר מאמיניו במגרשו הביתי? 

      חודשיים היא מסתובבת בדרום-אמריקה במקומות הנידחים ביותר, מגיעה לכפרים אינדיאנים עתיקי יומין, מתפעמת מהעושר האנתרופולוגי, מחפשת סיאסטות, חגים מיוחדים ומאגיה בשלל צבעים.

      לא העלתה בדעתה שיאונה לה כל רע. כאשר יצאה מהארץ, לקחה עמה, בעצת ידיד שחזר בתשובה, את ספר החת"ת (חומש-תהילים-תניא). המילה "תניא" שבתה משום מה את לבה. מהרגע שהמריאה, קראה בו על הסדר מדי יום ביומו. האמינה שיש בורא לעולם, אבל העדיפה לחפשו במקומות הרחוקים, הטבעיים, האמיתיים יותר. 

      פעם אחת איבדה את החת"ת בכפר דייגים ואמנים צ'יליאני, ונוכחה בכך רק כאשר היתה בדרכה לסנטיאגו, עיר הבירה של צ'ילה, במרחק של כמה מאות קילומטרים מהכפר. מבלי לחשוב יותר מדי, ירדה מהאוטובוס ונסעה בחזרה לכפר השוכן לחוף האוקיינוס האינסופי. חיפשה את הספר בכמה מקומות בכפר, עד שמצאה אותו לבסוף אצל אמן אחד, ששמח לקראתה באופן מיוחד. הוא עטף את הספר בכיסוי אמנותי מפואר והגיש לה אותו בהדרת כבוד, בהתרגשות, אפילו ברעד. דיקלה הרגישה שהיא מקבלת ממנו את התורה. 

      שליח חב"ד שפגשה אי-שם, שמע מפיה כי היא קוראת בחת"ת בשקיקה, והציע לה להשתתף בשיעור תניא שקיים, אבל היא העדיפה התקשרות חוויתית יותר. הוא פתח את המחשב שהיה מונח על שולחן משרדו וגלש לאתר האינטרנט, שבו קידמו את פניה פניו המאירות של הרבי מלובביץ'. דיקלה לא התעניינה במיוחד במסרים שהופיעו באתר. פני הרבי המאירות הספיקו לה לעת עתה ונפשה נקשרה בנפשו. בכל פעם שהיתה לה אפשרות לגלוש באינטרנט, בחרה להכנס לאתר של פני הרבי. פעם אחת ביקשה דרך האתר שישלחו מדי שבוע שיחות שבועיות לכתובת של הוריה באשקלון, למרות שלא התכוונה לחזור בקרוב.    

      אבל כעת, לנגד עיניו של המכשף, שנראו לה כשני חורים שחורים, חשה שהיא עלולה לאבד הכל. דיקלה לא ידעה דבר, ורק הבינה שעליה להתנגד לו בכל כוחות נפשה. חשה שמתרחש ביניהם מאבק אדירים, ראתה בעיני רוחה כוכבים מתנוצצים בגבהים עצומים דלילי אויר לחלוטין. הוא ניסה להפנטה ולשתקה. היא הקרינה כלפיו מילה קצרה אחת שהתארכה בתודעתה כמו צעקה נוראה ללא הגה:

"לאאאאאאא!!!"

      ואז אירע דבר שהדהים את יתר הנוכחים, שלא היו מודעים למלחמת הנשמות. הזקן האינדיאני הפליט זעקה חנוקה ונפל לארץ, הוא פרץ בבכיות משונות לעיני כל, התפתל כנחש על הארץ והשתחווה כלפיה! בשפה אנגלית עילגת ביקש ממנה שתרחם עליו ותסלח לו. דיקלה הרגישה שכוחותיה חוזרים אליה ביתר שאת, ולאחר רגע ממושך של תדהמה, הבטיחה למכשף המיוסר שלא תפגע בו לרעה… 

      היא המשיכה במסעה, ולאחר חמשה חודשים, גדושים בחוויות שונות ומשונות בהן סיירה בצ'ילה, בוליביה ופרו, הגיעה לאקוודור. התלבטה אם לחזור לישראל הקטנה והמוכרת, או להמשיך לשוטט בעולם הרחב. היא התפרנסה מהיופי. היתה מיומנת בעשיית תכשיטים, שאותם מכרה בהזדמנויות שונות. 

      באקוודור התחזקה אצלה התחושה שלא תחזור לארץ בשנים הקרובות. יום ששי אחד התקשרה לאמה ובנשימה ארוכה רצתה לבשר לה על כוונתה להמשיך עוד ועוד במסעה, כנראה לכיוון המזרח-הרחוק, אבל אמה קטעה את דבריה באומרה שכבר רשמה אותה לבית-ספר לרפואה סינית בתל-אביב, כפי שביקשה ממנה לפני שיצאה מהארץ.

      האֵם עוררה אצלה את האדמה, את געגועי הנפש לארץ ישראל, לעירה, למשפחתה. מלבד זאת דיקלה פחדה בסתר לבה ממה שעתיד לקרות לה, כאילו ניחשה את העתיד. לפתע נראה לה הכי הגיוני בעולם לשמוע בקול אמה ולחזור בעוד חודש. הופתעה מהשינוי שחל באופן לא צפוי בתוכניותיה, אבל בתוכה שמחה על כך.

      כעת רכשה כרטיס טיסה לישראל דרך אמסטרדם בעוד חודש. תכננה לטייל בחודש שנותר לאורך קו הגבול האקוודורי. ישראלי מבוגר שהשתקע באקוודור המליץ לה להגיע לכפר יפהפה ומיסטי במיוחד שכולם הולכים אליו. החליטה לשמוע לעצתו ולהגיע לביקור קצר בכפר ואחר-כך להמשיך במסלולה.

      כאשר הגיעה לכפר, הרגישה שלא תוכל לצאת ממנו לעולם. אמנם היתה בכמה וכמה כפרים קסומים, כמו הכפר של אותו מכשף, אבל כולם היו כאין וכאפס לעומת הכפר האגדי הזה. המקום היה מוקף בהרים ומלא במעיינות, נחלים, צמחים מרהיבים ובעיקר פרחים בשלל צבעים, שמילאו את האויר בריח משכר. אנשי הכפר היו לבושים בבגדי לבן בסגנון אינדיאני. בקיצור, אם יש גן-עדן עלי אדמות, דיקלה הגיעה אליו. 

      לפתע שמעה קולות שירה ומוזיקה בוקעים מתוך ביקתה גדולה. היא נכנסה וראתה בני-אדם יחפים עם שיער ארוך, לבושים בגדי לבן, כשהם רוקדים בטראנס. מבלי לחשוב הרבה, החלה גם היא לרקוד. אחד מהרוקדים הבחין במגן-דוד שהיה תלוי על צוארה ושאלה על כך. היא הסבירה לו שהיא יהודיה מארץ ישראל. כאשר גילתה את דתה ומוצאה, עטו עליה שניים נוספים. כולם המטירו עליה שאלות קיומיות למיניהן שלא ידעה להשיב עליהן.

      אחד מהם, בחור כריזמטי, היה דומה להפליא לחבר שהיה לה בארץ, ממש תאומו. כל הלילה דיבר עמה על תורה ויהדות. דיקלה לימדה אותו אותיות עבריות והיה נדמה לה שהיא מגיירת אותו. מאידך הוא ניסה, עם יתר חבריו, ללמדהּ את הברית-החדשה. הם טענו בפניה כל העת שהיהודים הם משבט יהודה, וכי נמסרה להם חכמת הקבלה ומפתח הגאולה, אבל הם לא חילקו את אוצרם הטוב ליתר בני העולם, ולכן העולם מצפה כעת לכך שיהודה יודה על כך שמנע מבני העולם את הגאולה במשך שנים כה רבות ויבטח בבורא העולם שיסלח לו. הם טענו שכל הטומאה בעולם נובעת מכך שהיהודים מסתירים את מפתח הגאולה. דיקלה ניסתה להתעקש ולטעון שהם בודאי טועים, אבל מעבר למגן-הדוד שעל צוארה, הקריאה ללא הבנה כמעט בחת"ת, ופניו המאירות של הרבי מלובביץ', לא ידעה הרבה.

      כל הזמן עישנו מריחואנה. בחוץ נפוץ ריח הפרחים המרהיבים ובתוך הביקתה היה הכל אפוף עשן מתוק. תוך כדי הויכוח התיאולוגי הציעו לדיקלה לעשן עמם, אבל היא התנגדה. בשלב מסוים לא הצליחה להתנגד יותר והצטרפה לעישון הקבוצתי. ואז, כמו סכר שנפרץ, הרגישה לפתע שבלבולים עזים תוקפים אותה וממלאים את ראשה בספקות לגבי צידקת היהדות. חשה שהיא מכושפת, שהיא נתונה במערבולת ענקית ואינה יודעת מה לחשוב.

      לאחר מכן, העישון הבלתי פוסק גרם לה לכל מיני הארות עצומות, תובנות בסדר גודל שלא חוותה מעולם. בעיצומו של העישון היה נדמה לה שהיא מסוגלת לחדור לנפשו של בן שיחתה ולהרגיש את כל הרגשותיו. למרות ענני העשן המיתמרים, הכל היה כה ברור לה. האנשים שקירבו אותה אל האמת החדשה נראו לה עדינים, זכים וגבוהים בנפשם כמעט עד השחקים, אנשים עם אהבת הבריאה והעולם, שמשום מה ניסו בכל הזדמנות ובכל רגע כמעט לכוונה אל האח הגדול, אל אותו האיש, אל מרכזו של הצלב.

      לאחר ששהתה באותו כפר במשך שלושה שבועות, נאלצה להפרד מגן-העדן כדי להגיע בזמן לטיסה לאמסטרדם. היא לבשה בגדים לבנים כמו בני הכפר, אבל קיצצה את שיערה הארוך מאד מפני שהרגישה שיש בו אנרגיה חזקה ביותר, ולאחר מכן כיסתה והידקה את ראשה במטפחת לבנה. רצתה להיות צנועה בתכלית הצניעות מפני שהבינה שהיא השליחה להביא לעם ישראל את האמת האוניברסלית עלי אדמות. היא נושאת הבשורה!…

      דיקלה נחתה באמסטרדם בחמש בבוקר ונקלעה בשוטטות רגלית לרחוב החלונות האדומים. רגליה היו פצועות והיא חלצה את נעליה. היתה עייפה עד מוות ולא ידעה מה לעשות עם עצמה במקום המביש הזה. לא נותר לה כמעט כסף כדי לשכור חדר במלון או אפילו באכסניה. הרגישה תחושה כבדה של גועל, שהיא נמצאת במקום הכי מטונף בעולם. בתיקה היו מונחים זה לצד זה החת"ת והברית-החדשה. דברי חסידות מופשטים לצד אל אחר שיש לו גוף ויש לו דמות הגוף, תכלית האַיִן מול תכלית היש. בתוך כל העירבוביה פגשה בחור ישראלי אחד, שהיפנה אותה לאכסניה בשם שלטר, שהינה הזולה ביותר באמסטרדם.

      דיקלה הבינה לפי הפסלים שבחזית שמדובר באכסניה מיסיונרית. דיירי המקום קיבלו את פני הבחורה הישראלית בחום עצום, באור של אהבה מסַנוור לחלוטין. היתה מוארת בדיוק כמו באותו כפר אקוודורי קסום, שאפילו את שמו לא ידעה. הרגישה שהאמת בכבודה ובעצמה מוליכה אותה בהשגחה פרטית. לא ידעה היכן השמים והיכן הארץ, מהי האמת ומהו השקר, אבל האור אפף אותה מכל עבר.

      בערב שלמחרת נכנסה לחדר מרכזי אחד וראתה שכולם שקועים בלימוד ספר הברית-החדשה, כאשר לצידו מונח התנ"ך. שלושים משתתפים ומשתתפות ישבו סביב שולחן עגול גדול, וכאשר עמדה בפתח החדר הביטו בה כולם כאיש אחד. נפלה דממה באולם. דיקלה הלכה והתיישבה במקום היחיד שנותר פנוי, ועל חלקת שולחנה היה מונח ספר שחור של הברית-החדשה בלשון הקודש, דבר והיפוכו.

      באופן טבעי, ובעצם על-טבעי, נטלה את רשות הדיבור. זרמים עצומים עברו דרכה. כולם שתקו והקשיבו לדבריה כאילו היתה כוהנת דת ותיקה. היא חשה שמישהו אחר מדבר מתוך גרונה. לא היה לה שום מושג כמה זמן דיברה, אולי כמה רגעים ואולי שעות ארוכות. כל מה שקלטה בכפר האקוודורי המכושף פרץ מתוכה באכסניה באמסטרדם. דיברה על אותו האיש ועל תפקידם של היהודים עלי-אדמות, שראתה עצמה כנציגתם. 

      לאחר המפגש המחשמל לא הניחו לה ללכת. בכל מקום שאליו פנתה, התקבצו סביבה אנשים אשר רצו שתדבר עוד ועוד. הם פנו אליה בלשון: "אחות יקרה! ברוכה הבאה! טוב שהגעת לאמת!" מבוקר ועד ערב התעסקו עם אותו האיש, שלטענתם התגלה פעם, וכעת הוא מחכה שכולם יגלוהו שוב.

      הנוצרים באכסניה התנגדו לעישון המריחואנה, אבל דיקלה הוכרחה לעשן. הסם הרחיב את הצינור שממנו קיבלה ודרכו השפיעה. בעצם היתה חייבת לעשן כדי שלא לעמוד מול עצמה. אוי ואבוי לה מרגע אחד של שפיות! בכל הימים שהיתה באמסטרדם לא נרדמה כלל. עדיין הסתובבה יחפה עם הבגדים והמטפחת הלבנים. אנשים נעצרו ברחוב ובהו בה. התחילה להבין שעוברים דרכה כוחות אחרים שאינם שלה כלל.

      פעם אחת נוכחה בכך כאשר ישבה לבדה בבית קפה ועישנה ללא הרף. דמותה והתנהגותה בלטו מאוד. תושב מקומי הביט בה באופן מוזר. לא היתה מסוגלת לעמוד במבטיו וקמה מכסאה. כאשר קמה, נותר כסאה מוטה בזוית על רגליו האחוריות במשך דקות ארוכות, ממש ניתק מכח המשיכה! לאחר רגע ארוך נבהל אותו איש והחל לזעוק: "מה זה!? תראו מה הולך פה! מי הבחורה הזאת?!…". דיקלה הרגישה שמאגיה עוברת דרכה ופחדה מעצמה.

      דיקלה הגיעה לשדה-התעופה, כשהיא נראית כמו נזירה לבנה ומטורפת. אנשי הבטחון ההולנדים ערכו עליה חיפוש שתי וערב. הפכו את כל חפציה המעטים שוב ושוב. שוטרת אחת בדקה בבגדיה והריחה את תיקה המדיף ריחות קטורת. דיקלה אפילו לא הבינה שמחפשים עליה סמים. הרגישה מושפלת לגמרי ואפילו פנתה לבורא:

"למה אתה עושה לי את זה?! הרי אני באה עם מסר של אהבה שהכל טוב?! למה אני צריכה להיות כל-כך מושפלת?!…"

      גם כאשר נחתה בארץ הקודש, לאחר טיסה מנומנמת לחלוטין, עוררה מיד את חשד אנשי הבטחון ואנשי המכס כנַשָּׂאִית סמים בטוחה. מילא, ההולנדים חושדים בה, אבל הישראלים?… כמעט נחנקה מרוב בושה, ורק המחשבות על פגישתה הצפויה עם בני משפחתה, המחכים לה בשדה-התעופה, שימחו אותה מעט. לאחר שיצאה הבחינה במסוף קבלת הפנים באמהּ ובאחותהּ, וכן בבן-דוד נוסף שהיה עמהן. לתדהמתה, הם עברו לידה ולא הבחינו בה כלל!

      דיקלה קראה "אמא!" האם הסתובבה ולא הצליחה לאתר את בתה. לאחר רגע ארוך נחרדה לגלות שהיצור העומד מולה אינו אלא בתהּ האהובה. ששה חודשים חלפו בסך-הכל, אבל דיקלה השתנתה כליל. ממש עברה מטרמורפוזה. אחותה צעקה כאשר זיהתה אותה מבעד ללבושים המטורפים והמבטים ההזויים. רק בן-הדוד ניסה להרגיע את המצב ולעזור לה לסחוב את חפציה המסמורטטים בדרך למכונית שבה המתין אביה.

      כאשר ראה האב את בתו חשכו עיניו.

"דיקלה!… מה עשית לעצמך?… אוי ואבוי לך…"

      בגדיה המקומטים הונחו בתיק מאחור, ואילו בתיק הצד נשאה עמה את החת"ת, הברית-החדשה ושאריות של ריחות קטורת. במשך הנסיעה דיברה עם משפחתה ללא הרף על הגילויים ועל הבשורה החדשה שחזרה עמה. כולם שתקו בצער בעודה מדברת בלהט על השלום העולמי בחסות אותו האיש.

      הגיעו בצהרי יום ששי לבית החצר של משפחתה באשקלון.

     "את חייבת להתרחץ מיד ולהחליף בגדים!" פסקה האם על סף הכניסה לבית. היא הסתכלה מקרוב על ראשה מקוצץ השיער של דיקלה והסירה מעט את מטפחתה.

      "ווי, את מלאה כינים! לא ראיתי בחיים שלי דבר כזה… כל הכינים שמצאתי לך ולאחותך כשהייתן קטנות לא מגיעות ביחד לרבע מהכינים שהבאת אתך מחוץ לארץ!… איך לא הרגשת בהן?! בואי אתי עכשיו לחצר כדי שנעיף את כל הברחשים מהראש שלך… את לא תכנסי ככה הביתה!"

      דיקלה ישבה בחצר והמשיכה להרצות על שליחותה הקדושה לעשיית שלום בין היהודים לבין האח הגדול, בעוד אמה פולה את כיניה במסרק המיוחד לכך. "די, דיקלה, די!", התחננה האם שתפסיק לדבר, אבל דיקלה לא היתה מסוגלת. רק בתום המלאכה, כעבור שעתיים של פליית כינים שתי וערב, נרגעה מדיבוריה.

      בכניסה לבית חיכתה לדיקלה הפתעה. למעלה מעשרים מעטפות של שיחות הרבי מלובביץ' חיכו בערימה על שולחנה. כעת נזכרה שהזמינה את השיחות באתר האינטרנט של הרבי המחייך, כאשר היתה בדרום-אמריקה. בטיול הסתפקה בפניו המאירות של הרבי, שנראה לה כמו אב, וכעת, בדיוק בזמן הנכון, הגיעו ממנו גם האותיות. בתוך ראשה הרטוב מפליית הכינים התחוללה עדיין מלחמה, אבל היא הרגישה לפתע שלא הכל אבוד.

      בליל שבת למדה עם אביה את השיחה של הרבי על חודש אלול שבפיתחו ניצבו. הוריה, שהיו רחוקים לגמרי מתורה ומצוות, הבינו שעליהם לעזור לדיקלה לחזור לעצמה ולעמה לפני שתסתבך לגמרי עם הנצרות. בימים כתיקונם אולי היו מנסים למנוע ממנה לחזור בתשובה, אבל כעת הפכה היהדות לברירת מחדל.  

      בשיחה היה מדובר על אלה היוצאים לקבל את פני המלך בשדה, בדיוק ביום שבו קיבלו את פניה בשדה-התעופה! היה מדובר שם על רחמי ה' ועל התשובה של עם ישראל. הכל הסתדר לה להפליא. אמנם קראה את החת"ת מדי יום ביומו, אבל בעיקר  כסגולה, ואילו כעת טעמה לראשונה באמת מתכני החסידות.

      בכל זאת המשיכה להתפלל באותה שבת דרך אותו האיש, האח הגדול. היתה לה מלחמה פנימית אם לקרוא בחת"ת או בברית החדשה. מחד היה קל יותר לקרוא בברית החדשה, אך ככל שביקשה מה' שיראה לה את האמת, כך התקשתה לפותחו. וכאשר הברית-החדשה נופלת, הברית הישנה קמה. היא חזרה לקרוא בחת"ת. 

      בבוקר יום ראשון ביקשה מאביה להסיעה לכותל המערבי. כאשר הגיעו, נפרדה ממנו לשלום ופנתה לעבר שערי הכניסה הרחבים. בעודה הולכת לכיוון הכותל, ראתה לפתע, ליד תחנת המשטרה, שלט גדול המבשר על בית תפילתם של "היהודים המשיחיים". מבלי לחשוב נכנסה פנימה. היא ראתה כומר עומד ומשוחח עם קבוצת תיירים, נגשה אליו ומבלי שתציג את עצמה כלל, ביקשה ממנו בהחלטיות:

"אני רוצה שתטבילו אותי!"   

        דווקא בכניסה לכותל הגיעה מלחמת העולמות שהתנהלה בנפשה לשיאה. עצביה היו מתוחים לגמרי, והיא רצתה לסיים בתוכה את ההתלבטות. היא ראתה בעובדה, שבית התפילה של "היהודים המשיחיים" נמצא על סף הכותל, סימן שמיימי לכך שזהו מקומה האמיתי, וקיותה שסוף-סוף תיגאל מיסורי נפשה.

      איש הכמורה נדהם לראות צעירה יהודיה שמגיעה אליהם ללא הכרות מוקדמת וללא כל הכנה ומבקשת לטבול לנצרות ושאל:

"מתי את רוצה לטבול?"

"עכשיו!"

      הכומר לא ידע איך להתייחס אליה ולאחר שחשב מעט אמר :

"תראי זה לא כל-כך פשוט… אני מציע שתחשבי על כך שלושה ימים ואחר-כך תבואי לכאן ונטביל אותך."

      דיקלה התרגזה על כך שאינו מוכן להטבילה מיד, הרי בדרך-כלל הם כמהים לחטוף כל אחד והנה הוא מעז לעכבה… בכל זאת נטלה משם ספרון ירקרק, יצאה מפתח בית התפילה הנוצרי ופנתה לעבר הכותל.

      כאשר הגיעה לעזרת הנשים בכותל, הניחה את ראשה על האבן הענקית כדי לצננו מיסורי מחשבותיה. חמש דקות לאחר שביקשה לטבול למען אותו האיש, התפללה בכותל של היהודים!… היא שוחחה עם הקדוש-ברוך-הוא ללא הפסק עד הלילה. מהרגע שיצאה מרחבת הכותל, לא היתה מסוגלת יותר לפתוח את הברית-החדשה ואת הספרון הירקרק, שגרמו לה מכאן ואילך לתחושת סלידה כמעט.   

      כעבור שלושה ימים החליטה להרגע מכל ההתלבטויות הנוגעות לרומו של עולם, ויצאה עם חברה טובה לטייל בחוף בת-ים. היתה מאושרת לראות את מרחבי הים בחופי הארץ. לאחר כמה שעות נפרדו שתיהן מהים ופנו לכיוון העיר להשיג אוטובוס.

      לפתע נעצרה דיקלה וביקשה מחברתה להמתין לה רגע. היא רצה בחזרה לעבר חוף הים, שלפה מתיקה את ספר הברית-החדשה, כאשר הספרון הירקרק טמון בתוכו, ופשוט השליכה אותו בכל כוחה לים. היא חיכתה כמה שניות עד שנמוגו כל עיגולי הטביעה. לאחר מכן שבה אל חברתה ואמרה לה בשמחה:

"זהו! עכשיו הכל ברור לגמרי!"

      כאשר עלתה לאוטובוס והתמזגה עם שיגרת היום-יום, נזכרה לפתע שלפי הצעת אותו כומר היה עליה לטבול לנצרות בדיוק כעת, וכתחליף 'הטבילה' את הברית-החדשה…

      ומהרגע שהטביעה את הברית-החדשה במצולות ים, הרגישה בודאות שהכל יסתדר, שה' איתה ואין לה מה לדאוג יותר, הרגישה גאולה. עלה בדעתה שאינה צריכה להרשם לבית-הספר התל-אביבי לרפואה סינית, אלא להגיע לצפת ללמוד תורה.

      באותו לילה ממש הגיעה לצפת ונקלעה, בעצת עוברים ושבים, למכון "אסנט" לקבלה וחסידות. בדיוק באותו יום נערכה שם הדפסה חגיגית של ספר התניא שליוה אותה בתרמיל בכל המסע המסוכן ושמר עליה מפני המכשף, מפני אותו האיש, מפני הסמים ומפני טירוף הדעת. כעת הודפס ברוב פאר והדר, כאילו לכבודה, לכבוד בת המלך האבודה שחזרה לעצמה.