עוזי התקשר בערב כדי להודיע לחברתו רחל שהוא עומד להגיע מחר מסיני, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת יום-כיפור. במשך כל החודשים הללו היתה נתונה בחרדה, והנה סוף-סוף הוא עומד לחזור.

      בבוקר למחרת היו לה כמה שעות פנויות, והיא מילאה אותן בשיעור מחול בתל-אביב אצל גברת שמר. לאחר שהסתיים השיעור, יצאה לרחוב כשהיא מאושרת על כל רגע שחולף לקראת הפגישה המיוחלת. משדרות רוטשילד נכנסה לשדרות בן-ציון לעבר רחוב המלך ג'ורג'. היתה זו שעת בוקר שיגרתית, שבה נחפז כל איש לדרכו. רחל צעדה בביטחה ובזקיפות קומה. בידיה נשאה תיק ובו מחברות וחפצים אישיים. היא הרהרה בעוזי ובפגישתם הצפויה, אחר הצהרים, לאחר חודשים ארוכים כל-כך של פרידה.

      כעת נכנסה לרחוב בוגרשוב. לנגד עיניה הזדקר שלד חדש של בנין בן חמש קומות המוקם והולך. היה עליה לעבור לצידו. המרצפות נעקרו מהרצפה, ערימות חול היתמרו בשטח וגזרי עצים היו מושלכים סביב. לקראתה באה אשה גדולה עם שיער מסולסל ובהיר… לפתע צנח מגג שלד הבנין פיגום עץ שאורכו ששה מטרים ופגע בראשה בחבטה אדירה, והיא נפלה מלוא קומתה לרגלי האשה הגדולה – – –

      – – – למרבה תמהונה חשה רחל שהיא נמצאת מחוץ לגופה, מרחפת בגובה של כחמשה מטרים מעל המדרכה וצופה במתרחש ממעל. לא היה לה מושג איך יצאה מגופה ואיך עלתה למעלה. היא ראתה את האשה הגדולה גוחנת לעברה ומנסה לגלות אצלה סימני חיים. אחר-כך התרוממה והחלה לזעוק לעזרה. עוברי אורח נעצרו והתבוננו בגופה המוטל ארצה של רחל והחלו לטכס עצה.

      האשה צעקה:"איפה הקבלן?" פועל צעיר הציץ מהגג ושאל "מה קרה?" האשה הצביעה על גופה של רחל ודרשה בתוקף לדבר עם הקבלן. הבחור הודיע שהקבלן נמצא למעלה, אבל הוא לא מוכן לרדת ולדבר עם אף אחד.

      רחל ראתה את גופה שרוע על המדרכה וחשבה: זה הגוף שלי, אבל אני לא בתוכו! איך יתכן שאני רואה אותו מלמעלה? באלו עיניים אני רואה ואיפה האזניים שלי? איך אני שומעת את הקולות ברחוב?

      היה מוזר מאד לראות את הגוף שבו שכנה לפני רגע. כעת ראתה לראשונה את גופה כפי שרואים אותו אנשים אחרים. תמיד היתה בטוחה שהיא הגוף. לא תארה לעצמה שהיא מציאות שמעבר לגופה הגשמי. באותו זמן לא פחדה כלל ולא כאב לה כלום. להפך, היא חשה מצוין והיתה נינוחה וחסרת דאגות. לא היתה זקוקה לגוף כדי לראות, לשמוע, או לחשוב.

      מצב הצְפִיָה החל להשתנות. היה לה רגע של אי בהירות באשר למתרחש ברחוב. ברגע זה החלו המאורעות ברחוב להתערפל, ומתוך הערפל בקע לפתע אור בהיר שהתקרב אליה והתעצם מרגע לרגע. הוא היה נפלא ואדיר והקרין שפע רוחניות נשגבה.

      לפתע, החלו לחלוף לנגד עיניה מאורעות חייה, כאילו שמישהו צילם, הקליט ותעד כל רגע ורגע מימי חייה, מיום הולדתה ועד לרגע שבו קרסה ארצה. התמונות היו תלת מימדיות כמו בסינמסקופ והיא היתה בתוכן. היא היתה הצופה בסרט וגם השחקנית הראשית בו. התמונות עברו במהירות עצומה מבלי להחסיר שום פרט. זה היה מעין סרט וידאו, שאגר את כל המידע של התנועות, הצלילים והצבעים של חייה, וכעת פלט אותו בדייקנות מופלאה.

      התקשורת עם האור היתה טלפתית, כמו מלים פורחות בחלל. היא חזרה לראות שוב את האור המסנוור, המבריק, הרך והעוטף. ניסתה להשוות את האור לגווני אור ממקורות שונים שהכירה בחייה בעודה בגוף, אבל גם אור השמש היה חיוור ומוגבל לעומת השפע האינסופי של האור שראתה כעת. האור השופע היה מלא באין קץ אהבה. אין מלים שיתארו את הקסם, הפלא, הטוּב, העדנה, העושר, היופי ובעיקר החמלה האינסופית שהקרין האור.

      לאחר מכן חשה שהיא לא מסוגלת להוות מציאות עצמית, שהיא עומדת להתבטל לנוכח האור העצום. לא היתה יכולה לשאת את הרגשות הנאצלים של אהבה וחסד ששפעו כלפיה. ביקשה להתגונן, לעצום את עיניה, אך לא היו לה עיניים לעצום! לא היתה לה אפשרות להסתתר מפני הזוהר.

      האני שלה עמד להאסף אל האור. היא חשה התקשרות להוויה בעלת העוצמה האדירה. היא פנתה אל האור וסיפרה לו על כח המשיכה המופלא שלו ועל כך שהיא נמשכת אליו, אך ביקשה בכל זאת לחזור אל הגוף ולקבל הזדמנות נוספת.

      רחל סיפרה לאור על עוזי, על פרידתם הממושכת בגלל המלחמה, על אהבתם, על הפגישה המתוכננת לאחר הצהרים. היא התחננה שכח המשיכה העצום לא יפריד ביניהם. היתה לה הרגשה של קריעה רוחנית מעוזי, כפי שקורעים בגשמיות בד או נייר. חשה שנשמתה נקרעת מנשמתו. שהאני שלה ושל עוזי הם אחד, וכעת מפרידים ביניהם באופן מלאכותי. ברגע הזה ידעה מדוע פגשה בו, מדוע היתה עמו. ידעה שהם ישות ומהות אחת.

      התאונה אירעה בדיוק ביום הולדתה העשרים ושניים. היתה בה תחושה שהיא כה צעירה ולא הספיקה לחיות חיים בעלי משמעות. חשבה על הצעירה המוטלת ברחוב ללא רוח חיים. הרגישה שחייה נגוזו כמו חלום ולא נותר מהם דבר. היא חשה שלא השלימה את תכלית חייה, ידעה שלא היו אמיתיים. צער עמוק קינן בה על הזמן שבזבזה, הזמן של העולם הזה שקיבלה במתנה. היא רצתה לתקן את מסכת חייה. מחד, הרגישה משיכה עזה אל האהבה העצומה והרצון של האור, ומאידך חשה רחמים על אהובה שנשאר בעולם הזה ועל גופה שהחמיץ את חייו. הרחמים מילאו אותה לגמרי עד שפרצה בבכי – – –

      האשה הגדולה רכנה ואחזה בידיה של רחל כשהיא משדלת אותה לקום על רגליה. רחל חזרה אל הגוף במהירות עצומה. גופה רעד מעוצמת הזעזוע. היא נשאה את עיני הבשר שלה כלפי השמש. מה חיוורת היא השמש! מה מוגבל כוחה בחום ובאור היחסיים שהיא מפיצה. בדרך-כלל נהגה להרכיב משקפי שמש שהגנו עליה מעוצמת הסינוור, והנה היא עומדת כעת ללא משקפיים ומישירה מבטה אל כדור השמש שנראה בעיניה כה דל…

      לפתע הבינה שאור השמש מגן עלינו, על הגוף, על המציאות של העולם הזה. אור השמש הוא המסתיר את האור הגדול! הבינה שאם האור הגדול היה מאיר בעולם הזה, לא היינו מסוגלים לחיות בתוך גוף. ידעה שהמציאות העולמית היא רק ניצוצות מאור האינסוף הפלאי.

      היא חשה שמחת אין קץ על הזכות שניתנה לה לחזור לחיי העולם הזה. כאשר הביטה על הקרש הענקי שפגע בה והיה מונח על הכביש, הבינה שאירע לה נס שאינו מתרחש לכל אחד.

      גופה המבועת והחבול רעד מבכי. הגוף קם, עמד, בכה, הגיב לפקודות שנתנה לו, אך כושר ביטויו היה משותק. אותו רגע חשה שגופה הוא בעצם השותף, הכְּלִי בעולם הזה לנשמתה, ודרכו היא מתבטאת, יוצרת ומתעלה.

      לא ידעה כמה זמן שהתה מחוץ לגופה, אולי שניות, אולי דקות ואולי יותר. הכל התרחש מעבר למימדי הזמן והמקום. כאשר ראתה שהאנשים עדיין צועקים לעבר הקבלן, הבינה שחלפו רק כמה שניות או דקות מאז האירוע. גברתן אחד התקרב לכבש המדרגות של הבנין וצעק בזעם שאם הקבלן לא ירד למטה, הוא יעלה למעלה. האיום עזר והבחור הצעיר הודיע שהקבלן ירד.

      האנשים מסביבה היו נבוכים, מפני שרחל לא דיברה כלל ורק הגיבה על דבריהם בבכי. האשה הגדולה אחזה בה בהתרגשות ואמרה, שעליה ללכת בשבת לבית-כנסת ולומר "הגומל". רחל הנהנה בראשה, אבל היה לה ברור, בעקבות החינוך הקיבוצי שספגה, כי לבית-כנסת הולכים רק אנשים פרימיטיביים אשר פוחדים להתמודד עם החיים, ומקיימים שם טקסים מוזרים וחסרי הגיון.

      האשה המשיכה לדבר בהתרגשות ואמרה, שעל רחל לתבוע את הקבלן וכי אסור לה לוותר לו. היא אספה את חפציה שהיו פזורים על המדרכה, הכניסה אותם לתיק ורשמה על פתק כתובת של עורך-דין מסוים ברחוב אלנבי.

      כעת נשמע ויכוח קולני שהתנהל בין הקבלן היורד בכבש המדרגות לבין הגברתן המאיים. הקבלן ירד, והאנשים דרשו שיעביר מיד את רחל לבית-חולים. הוא סרב ואמר, שלדעתו היא נראית בסדר גמור. כל אותו הזמן המשיכה רחל לבכות ולא היתה יכולה להוציא מלה מפיה. היתה בלבה אפילו רחמנות על הקבלן. מראהו היה נורא: גבר בשנות החמישים לחייו, קומתו נמוכה ופניו חרושות קמטים. לראשו חבש כובע בעל שוליים נוקשים, וסרבל עבודה אפור מיושן היה מונח ברישול על גופו הצנום. על אפו היו תלויים משקפי ראיה בעלי זכוכית עבה.

      האיש בהה באדישות סביבו, והיה נראה כמי שהאירוע לא נוגע לו כלל. הסתבר, שהפיגום נשמט מידיו באקראי. כל שטח הבניה היה מוזנח, ללא אמצעי בטיחות מינימליים. לא הבינה מה מניע אדם כזה לבנות בנין. מראהו העיד על כך שאין בו אפילו רצון לחיות.

      האשה הגדולה פרצה בצעקות רמות לנוכח אדישותו המופגנת, ורחל המשיכה לבכות. הוא הביט בה ואחר-כך בקרש המוטל על הכביש. אז הרים את ידו בתקווה להשיג מונית. האנשים התפזרו בהנחה שהיא מטופלת, ורק מעטים, כולל האשה הגדולה שלא חדלה לדבר, המתינו בחוסר אמון ודרשו לקבל מהקבלן את פרטיו.

      הקבלן ביקש מהנותרים להתפזר. הוא נטל את ידה של רחל וגרר אותה לרחוב המלך ג'ורג' ההומה בתקווה לעצור מונית. רחל הלכה אחריו גועה בבכי. הוא שידלה לחדול מכך וניסה להרגיעה שהכל יהיה בסדר. לא יכלה לעצור את הבכי כפי שלא יכלה לדבר, אבל ידעה שיהיה בסדר, שהרי היא עומדת לפגוש את עוזי אחר הצהריים, ואין שמחה גדולה מזו. הקבלן המשיך לגרור אותה בנסיון נואש להשיג מונית, אך ללא הצלחה. לבסוף הגיעו ברגל עד למרפאת "זמנהוף".

      הקבלן נגש אל הפקידה שישבה באולם הכניסה וסיפר לה על התאונה. הפקידה שלחה אותם אל מחלקת הרנטגן. הוא ניסה לדבר שוב עם רחל, ולאחר שהתייאש מלדובבה, רשם את שמו ושם משפחתו על פיסת נייר ותחבה לידי רחל. הוא הושיבהּ על הספסל בכניסה לחדר הרנטגן וישב לצידה. האנשים הממתינים הביטו בתמהון במחזה המוזר, שבו אדם מבוגר ומסכן מביא צעירה הבוכה ללא הרף. הוא סיפר להם שהאשה קיבלה מכה חזקה בראשה כתוצאה מתאונה, ביקש שיביאו לה קצת מים לשתות ואז פנה והסתלק לדרכו.

      רחל המשיכה לשבת בתור לחדר הצילומים ודמעותיה זלגו מאליהן. בתור חיכו כעשרה אנשים שלא יכלו לשאת את בכיה והם דנו ביניהם באפשרות שתכנס בתור לפניהם. אשה צעירה, בעלת שיער שחור ומתולתל ועיני שקד כהות, הודיעה לרחל שכולם מוותרים על תורם והיא יכולה להכנס כעת. היא לא היתה מסוגלת לדבר, אבל היתה אסירת תודה על טוב ליבם של האנשים, ואולי על חוסר יכולתם לסובלה…

      תוצאות הצילום היו טובות. מצבה נראה תקין לחלוטין ולא ניכרו סימני פגיעה בגולגולת. היא היתה נרגשת מן הנס, הרי איך יתכן שהגולגולת נשארה שלמה אחרי מכה נוראה שכזאת?!

      מפענח תוצאות הרנטגן ניסה לשאול אותה פרטים על התאונה, אך היא לא הצליחה לענות לו, ובגלל תוצאות הצילום הטובות החליט לשולחה לביתה. היא לא היתה מסוגלת לנסוע ללימודיה וביקשה לחזור הביתה ולהירגע. כסף למונית לא היה לה והיא נאלצה לנסוע באוטובוס.

      רחל יצאה לרחוב מאושרת. מעולם לא נראה לה העולם כה נפלא. האויר צח וצלול וגופה שלם. תהתה אם רק היא חוותה את מה שמעֵבר, האם יש עוד מישהו שיודע על המציאות העוטפת את העולם? הרי לא יתכן שרק אשה פשוטה כמוה יודעת סוד נורא שכזה. מבחינה רציונלית לא יכולה להיות מציאות כזאת, אבל היה לה ברור שלא חזתה בתעתועי שוא וכי דעתה לא נטרפה עליה. היא הניחה שיש אנשים נוספים שיודעים על מציאות האור העליון, אבל לא היה לה מושג כיצד לאתרם.

      היא התפעלה מיכולתה להסתובב לבד ברחוב אחרי אירוע כזה, לעלות לאוטובוס, לשלם לנהג. היא צחקה בנפשה לעומת גופה שהמשיך למרר בבכי. המבטים התמהים שננעצו בה לא הפריעו לה כלל.

      בשעת צהרים מאוחרת הגיעה לביתה. בכיה פסק, לא חשה כל כאב, הכל היה בהיר ומאושר, נשגב ובלתי ניתן להסבר. הכינה תה חם ונכנסה למיטתה בנסיון להרגע ולנוח מעט. לגמה מן המשקה החם וניסתה לארגן את מחשבותיה. בקוצר רוח חיכתה לעוזי, שאמור היה להגיע בתוך זמן קצר. רצתה לראותו חי ונושם בתוך גוף שאפשר לראות ולשמוע.

      הזמן עבר לאט. רחל צלצלה לגברת שמר, המורה למחול, והצליחה לספר לה על התאונה, בלי להזכיר את חווית יציאת הנשמה מהגוף. היא תיארה את הפיגום שנפל עליה, את המכה האיומה שניחתה על ראשה, את מה שעבר עליה אחר-כך ברחוב, את השתרכותה אחרי הקבלן למרפאה, צילום הרטנגן, ולבסוף שיבתה לביתה.

      גברת שמר היתה מזועזעת, והשביעה את רחל שתיכנס למיטתה ולא תסתובב במשך שבוע ימים. היא תיארה לה את הנזק העצום שיכול להיגרם למוח כתוצאה מטלטול לאחר מכה כזאת ואמרה לה שהיא חסרת אחריות לחלוטין, מפני שהיה עליה להתאשפז מיד בבית-חולים ולעבור בדיקות כלליות. רחל ענתה שלא יאמינו לסיפור שלה, מפני שהקבלן נטש אותה במרפאת "זמנהוף" ונעלם, וחוץ מזה לא ניכרים עליה סימנים והיא אינה חשה בכאבים.

      גברת שמר לא התרשמה. היא הסבירה שהסימנים עוד יופיעו וגם מן הכאבים לא תמלט. לבסוף הודיעה שהיא מבטלת את השיעורים אצלה עד שיתברר המצב לאשורו. היא גרמה לרחל להבין שהענין רציני וכי עליה להשמר מאד.

      בשלב זה לא רצתה רחל להודיע דבר להוריה כדי שלא ידאגו. היא נמנמה מעט עד שצילצל הטלפון. עוזי היה על הקו. היא סיפרה לו בהתרגשות על התאונה, והוא הודיע שכעת הוא ניגש לבקר אצל הוריו, וכי יגיע אליה בתוך שעה.

      עוזי נכנס והתיישב על הכסא שליד המיטה בפנים מודאגות. רחל סיפרה לו על התאונה וגם תיארה את החוויה העל-טבעית שחוותה. הוא היה המום בדיוק כמוה. שניהם לא נתקלו מעולם בסיפור כזה. לא היה להם מושג מה קרה, היכן הייתה רחל ומה ראתה. תחושה אינטואיטיבית חדרה להכרת שניהם שהיא פשוט חזרה מן המוות. יותר מכך לא היו יכולים להסביר לעצמם.

      עוזי החליט שגברת שמר צודקת וכי על רחל להישאר במיטתה. הוא ביקש שתצלצל להוריה, מפני שהיה צריך לחזור לצבא למחרת בבוקר וחשש להשאירה לבדה. הם החליטו כי ישמרו לעצמם את החוויה שעברה ולא יספרו עליה לאיש. היה ברור להם כי היא שפויה בדעתה, אבל תארו לעצמם שאם יפיצו את הסיפור, קיים חשש שמישהו ידאג לאשפזה בבית משוגעים.

      כך שכבה רחל במיטת חוליה ולא יצאה מן הבית, למרות שבתחילה לא הרגישה דבר מיוחד פרט לכאב ראש קל. ביום השלישי לתאונה היתה לה תחושה מוזרה. המצח החל להתנפח וקיבל צבע כחלחל. היא נגעה בראשה וגילתה נפיחות רכה על הקרקפת. כאבי הראש התחזקו. באחד הימים גילתה לתדהמתה, קרחת בקודקוד ראשה. מדי יום התפשטו סימנים של שטף דם על פניה, תחילה במצח, אחר-כך בעיניים, בלחיים, עד שהראש והצוואר התנפחו והכחילו. מתחת לעיניה היו שני עיגולים שחורים שהחרידו את כל רואיה.

      רחל החלה לסבול מסיוטים. פחד לא הגיוני תקף אותה בעיקר בערב לאחר שקיעת השמש. אז שכבה במיטה, בוהה בקירות ובתקרה, אחוזת חרדה. אמנם הסבירה לעצמה שאין כל סיבה לתחושות הללו, אך דמיונה היה מייצר צלילים מפחידים וקולות הדהדו בחלל ראשה. רק ביקוריהם של ידידיה וקרוביה הצליחו להפיג מעט את הסיוטים הללו.

      לאחר תקופת ההחלמה הראשונית, ניסתה לברר אפשרות לקבלת פיצויים מאותו קבלן שהתרשל. אז נודע לה שבנו היחיד נהרג במלחמת יום-כיפור. רחל הבינה למפרע את האדישות המשונה שלו בעת האירוע, וויתרה על התביעה.

      חלפו שנים. רחל השתקמה אט-אט מנזקי התאונה, סיימה את לימודיה בהצלחה ונישאה לעוזי. בעקבות התאונה נמשכה למדיטציה, מפני שלראשונה פגשה בתיאוריה המסבירה את המציאות שמעבר לחומר. יחד עם אנשים נוספים שעסקו במדיטציה, הקימו במרכז הגליל ישוב של מוֹדֶטִים בשם פיסגית. עוזי שמח להשתתף בהקמת ישוב חדש, ועבור רחל היתה זו הזדמנות לבדוק אם המדיטציה אמיתית או שיקרית.

      הפחד שממנו סבלה לאחר התאונה נעלם כליל ובמקומו חשה בטחון רב, בטחון באור הגדול השומר עליה בכל אשר תפנה. כעת לא פחדה מכלום. היתה נוסעת במסגרת עבודתה, לבדה, בדרכי הגליל הנידחות ללא כל חשש, בבטחון גמור, כי האור הגדול נמצא בכל מקום.

      במשך שהותם בפיסגית נוכחו כי המדיטציה אינה רק טכניקה, אלא גם כת. הם הרגישו מרומים ומתוסכלים מהכת, שמרכיבה הפנימי היה בעצם סגידה לאגו. כל אחד חי לעצמו, מפתח את אישיותו ובונה חומת זרוּת כלפי זולתו, יושב שעות על גבי שעות עם עצמו ומנסה להכנס בשקט לרבדים העדינים של הבריאה, כאשר המטרה האמיתית היא לגייס את הטבע למימוש שאיפותיו הפרטיות. היה ברור להם שלא ישארו בישוב לאורך ימים.

      יום אחד, כשבע שנים לאחר התאונה, נסעה רחל לסידורים בירושלים. היא סיכמה עם אסתר, ידידת נעוריה מהקיבוץ שהתגוררה בירושלים, שתשאר ללון אצלה. כאשר הגיעה אל ביתם של אסתר ובעלה יהודה, סיפרה להם על אכזבתם מפיסגית. היא הבחינה בכך שיהודה חובש כיפה קטנה לראשו והתפלאה לשמוע שהחליט לאמץ אורח חיים דתי.

      לאחר שנפרדו כדי לישון, התכוננה רחל לעלות לחדר האורחים בקומה השניה. לפני שעלתה, קלטו עיניה ספר כלשהו שהונח על השולחן בחדר-האוכל. בהיותה חובבת קריאה החליטה לקרוא משהו לפני השינה. היא לקחה את הספר ועלתה לחדר. בבית עדיין נשמעו קריאות הילדים והמולת שעת ההשכבה. רחל סידרה את חפציה ושכבה במיטה. על כריכת הספר היה כתוב: "סידור תפילת ישרים". רחל החלה לקרוא:

מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה. רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:

      היא נבהלה מהפסוק. מיד הבינה שספר זה אינו כספרים הרגילים שהכירה ויש להתייחס אליו אחרת לגמרי. אותיותיו לא היו רגילות, חלקן היו גדולות, חלקן קטנות. אט-אט החלו לעלות לפניה התמונות שראתה בזמן התאונה כמו מתוך מסך ערפל. המשיכה לקרוא:

אֱ-לֹהַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּה, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְלָהּ מִמֶּנִי, וּלְהַחְזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא…

      התרגשותה של רחל הלכה וגברה. היא רצתה לצעוק: זה נכון! אני יודעת שזה נכון! הרי נשמתה ניטלה מגופה והוחזרה לתוכו, אך מי יאמין לה?! מאידך הדבר כתוב במפורש בספר שהונח על השולחן בחדר-האוכל ומן הסתם זהו ספר שאנשים קוראים בו. מה קורה כאן? מי כתב את הספר הזה? השאלות התרוצצו במוחה והיא המשיכה לקרוא:

כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי, מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהַי וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתַי, רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אָדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת: בָּרוּך אַתָּה ה' הַמַחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרים מֵתִים:

      כאן הגיעה ההתרגשות לשיאה. רחל הרגישה מחנק בגרונה והדמעות החלו זולגות על לחייה – אדון כל הנשמות… המחזיר נשמות לפגרים מתים… מה שלא העזה לספר במשך שנים, כתוב כאן במפורש! היא המשיכה לקרוא לפי הסדר:

… בָּרוּך אַתָּה ה', אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל: הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלָדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים…

      מי מכיר כמוה את עוצמת הרחמים בהם מאירה השמש במוגבלותה בעולם הזה. כמה רחמים יש באור השמש המגן עלינו מפני השפע האדיר של האור הגדול, שפע שגופנו אינו יכול להכיל בשל מוגבלותו. נזכרה ברגע שבו חזרה נשמתה לגופה ואיך הישירה לאחר מכן מבט אל השמש. איזו שמחה הרגישה במוגבלותה המאפשרת את הקיום הגשמי בעולם הזה! כמה רחמים מרעיף עלינו הבורא אשר מצמצם את עצמו למעננו!

      היתה מרותקת לסידור, קראה וקראה בו ללא הפסק כמו בספר מתח בלשי. במשך שעתיים קראה את כל התפילות – שחרית, מנחה, ערבית, שבת ומוסף, ולאחריהן פרקי אבות ופרקי תהלים. תוך כדי הקריאה זלגו דמעותיה והיא רצתה לצעוק באישון הליל: אמת! אמת! כל מה שכתוב כאן, הכל אמת!

      לא נרדמה במשך כל הלילה. דפדפה שוב ושוב בדפי הסידור, כשהיא מנסה לעכל מה שעיניה רואות. הבינה שהספר הוא ספר של התקשרות ושיחה עם ההויה שראתה, ספר של תחנונים, הבטחות וצווים. לא הבינה בדיוק את פשר הצווים הללו וכיצד הם מתקשרים אל האור הגדול, אבל הבינה בחוש שהם מושכים את שפעו העצום.

      הדמעות שזלגו מעיניה הזכירו לה את הבכי שבכתה לאחר התאונה. בדרך-כלל היתה אשה מאופקת, פחות או יותר. שנים ארוכות מאז האירוע לא בכתה כך, והנה הכל חזר. כעת תהתה איך יתכן שבמשך שלושים שנות חייה לא הציצה בסידור אפילו פעם אחת?!

      אור ראשון של בוקר חדש החל לצוץ. רחל ידעה שהשתנתה, שלא תוכל להשאר כפי שהיתה קודם, ידעה שהיא יהודיה וכי עליה לעשות מה שיהודים חייבים לעשות. בהשפעת תפילות השבת בסידור, קיבלה על עצמה לשמור שבת.

      היא שמעה את קולות הילדים המתעוררים וירדה למטה. אסתר עמדה במטבח, אמרה "בוקר טוב" במאור פנים ומיהרה להגיש לה עוגה ריחנית וכוס חלב חם. הילדים התרוצצו סביבה. רחל לגמה מהחלב החם, שעה שיהודה חזר מבית-הכנסת והסב עמהן במטבח. אז אמרה רחל:

"יש לי משהו לספר לכם… קראתי את הסידור הזה בלילה ולא יכולתי לישון מרוב התרגשות. דעו לכם, שכל מה שכתוב בסידור הוא אמת לאמיתה! בטח אתם מתפלאים איך אני יודעת, אבל תכף אסביר…"

      מכאן ואילך החלה לספר על התאונה וכל מה שעבר עליה בעקבותיה. הילדים השתתקו והבית כמו נרגע והקשיב. סיפורה קלח, המאורעות עלו וצפו במטבח שטוף השמש. מעולם לא סיפרה על חווייתה לאנשים אחרים, פרט לעוזי, והנה כעת הרגישה שמותר לה לספר הכל.

      כאשר סיימה את דבריה, ראתה כי הם נדהמים. שנים רבות הכירוה מקרוב ולא נודע להם דבר על האירוע. פניו של יהודה אורו, כאילו קיבל אישור לדבר מה שחיפש. הוא סיפר על מחקרים שנעשו בארצות-הברית על-ידי ד"ר מודי וד"ר קובלר-רוס, שליקטו עדויות מפי מאות אנשים שחוו מוות קליני. כולם סיפרו סיפור דומה לשלה, ומהם הסיקו החוקרים שיש חיים לאחר המוות הגופני. רחל שמחה מאד להווכח כי אינה בודדה בחווייתה העצומה. יהודה שאל בתמימות:

"האם ראית את הקדוש-ברוך-הוא?"

"כן ולא…"

"איך יכול להיות?"

"גם אני שואלת את עצמי. מצד אחד לא נראה לי שאפשרי לראות ממש את הבורא, אבל ראיתי אותו הרבה יותר ממה שניתן לראותו כאשר נמצאים בתוך הגוף, שלא מסוגל לסבול כלל הארה כזאת."

"לפי התיאורים שלך, נראה שהיית שעות ארוכות מחוץ לגוף?"

"שוב, נכון ולא נכון. הייתי במצב שמעבר לזמן ולחומר. בזמן של העולם הייתי כנראה רק כמה דקות מחוץ לגוף, אבל השהייה שם היתה מעבר לזמן, לכן יכולתי לחוות ולהבין כל-כך הרבה דברים בו זמנית." יהודה הוסיף לאחר הירהור:

"צריך לחשוב על הסיפור שלך… קשה לבני-אדם החיים בעולם יחסי, להבין עניינים כל-כך מופשטים."

"אתה צודק, ולכן, כדי שהגוף יהיה כלי לאלקות, החלטתי לקבל על עצמי התנהגות שתאפשר זאת." לאחר מכן סיפרה רחל ליהודה ואסתר שהחליטה לשמור שבת, וכן ביקשה שיהודה יקח אותה למקום שבו תוכל לקנות סידור וספרים נוספים העוסקים ביהדות.

      הם נסעו לשכונת גאולה בירושלים. רחל נכנסה כשהיא לבושה במכנסי ג'ינס ובחולצה קצרה, ונפגשה לראשונה בחייה בחרדים לובשי חליפות שחורות. למרות לבושה התייחסו אליה באדיבות ובחביבות. היא בחנה את המדפים ובחרה באקראי את הספרים "מסילת ישרים", "דרך ה'", "שערי תשובה", "שמירת שבת כהלכתה", "מכתב מאליהו", "גשר  החיים", וכמובן – סידור תפילה.

      כאשר הגיעה רחל לביתה, מצאה את בעלה יושב בסלון וקורא עיתון. היא הניחה את ערימת הספרים על השולחן ואמרה בחיוך:

"החלטתי לשמור שבת!"

"קודם כל תאמרי שלום, תשתי כוס תה, ואולי תאכלי משהו לפני שאת מצהירה הצהרות בומבסטיות כאלה…" רחל אמרה בהחלטיות:

"לא! אני רוצה שתדע כי מהיום והלאה אני שומרת שבת! לא נוסעת, לא מדליקה אש, לא מפעילה חשמל, ולא פותחת טלביזיה!…"

"תגידי, השתגעת?…"

"כשסיפרתי לך את הסיפור על הנשמה שיצאה מהגוף האמנת לי, אבל כעת, כשאני רוצה בסך-הכל לשמור שבת, אתה טוען שהשתגעתי?!…"