החיבור של ניר לדרום-אמריקה החל עוד מילדותו. כבר בגיל חמש אחז במפת העולם וצייר בדמיונו להיכן יטייל. כאשר שרת כלוחם בחטיבת גבעתי, החל לרקום חלום, שלאחר הצבא יסע לנופי העד, לטבע הפראי, לג'ונגלים ולחיות הבר.

      לאחר השחרור נסע למשך חודשיים לאירופה כדי להתרענן וכאשר חזר לארץ, עבד שנה שלימה במטרה לחסוך כסף למסע הגדול בדרום-אמריקה. בסיום השנה נסע לניו-יורק, שם עבד בפרך בהובלות דירות, השתכר היטב ורכש ציוד מעולה לטיולי ההרפתקאות שעוד נכונו לו. כאשר נקעה נפשו מעבודת הפרך והוא נוכח כי השיג כסף די צורכו, רכש כרטיס טיסה לפרו.

      פניו של ניר היו מועדות לארצות של הרי האנדים, שרשרת ההרים הארוכה בעולם המשתרעת מצ'ילה בדרום היבשת ועד להרי הרוקי בארצות-הברית. הארצות הללו כוללות את צ'ילה, בוליביה ופרו, מדינות נחשלות יחסית, אבל אכזוטיות למטייליהן.   

      בתחילה הגיע ניר ללימה, עיר הבירה של פרו, והחל לערוך טיולי מסעות (טראקים) שיגרתיים למדי של כשלושה-ארבעה ימים בהרים, שם התרשם מהנופים הטרופיים המגוונים – לשונות ים (לָגוּנוֹת), הרים מושלגים וקרחונים.

      הוא נסע לאריקיפה ומשם לקו החוף, שם ראה אריות וכלבי-ים, את הנסקא-ליינס – שירטוטי קווים ענקיים שנעשו על-ידי שבטים קדומים וציורי ענק של בעלי חיים אשר צורתם השלימה יכולה להיראות רק מגבהי מטוס. עוד ראה בפרו קופים באמצע המדבר וכן דברים מיסתוריים למכביר, אך עדיין לא בא על סיפוקו.

      אז הגיע לעיר הררית שמצויה בגובה של שלושת אלפי מטר בשם קוסקו, בירת האינקא. האינקא הינו שבט קדום שעוסק בעבודת אלילים ממש, סוגד לשמש ולכוכבים ועוד. צורת שיטחה של קוסקו הנצפית ממעל היא של פומה, חית טרף שבני האינקא סוגדים לה. העיר האכזוטית ושוקקת התיירים בדרום-אמריקה, הלהיבה את דמיונו של ניר והוא חש שזכה להגשים את משאלותיו.

      בקירבת קוסקו נמצא יעד אטרקטיבי מפורסם בשם מצ'ופיצ'ו. כאשר הספרדים כבשו את דרום-אמריקה, בנו בני האינקא עיר נסתרת שנמצאת על צלע הר ושם התחבאו. בשלב מסוים גילו אותם, אך העיר נעלמה שוב למשך כמה מאות שנים ורק לפני מאה שנה גילה אותה חוקר כלשהו והיא הפכה לאחד משבעת פלאי תבל.

      היו אטרקציות נוספות בקוסקו כמו רפטינג (שייט נהרות) של שלושה ימים בנהר פראי, טיולים של שבוע במעבה הג'ונגל, הקפת הר דרך לשונות ים, עמקים, ואדיות וקרחונים. ניר השׁתכר מכל צבעי הנוף הנפלאים, שלעומתם כל המילים מחווירות.

      לאחר מכן נסע עם כמה ישראלים שהכיר לבוליביה, הפראית יותר בנופיה והמוכרת פחות למטיילים. שם ערכו טיולים על גבי סירת קאנו בביצות הג'ונגלים, לכדו נחש אנקונדה החונק הענקי הידוע ואפילו נחש קוברה, צדו תנינים ודגו דגי פירניאות. הם אכלו מה שהצליחו לדוג. אז קיבל ניר מכתב מידידה פרואנית שהכיר בקוסקו, שהציעה לו להפגש עמה בלה-פאז בירת בוליביה והוא וויתר על המשך המסע, ובסופו של דבר חזר עמה לקוסקו.

      כאשר חזר, החל להשתלב באורח החיים המקומי הרגוע. כמי שיש לו מושג בבישול, מצא עבודה במסעדה פרואנית שהכינה גם אוכל ישראלי. לאחר חודש וחצי החליט להמשיך בטיולו, אבל הרגיש שעוד יחזור לקוסקו.  

      הוא שכר רכב עם חבר'ה ונסע למרחבים המדהימים ביופיים של צ'ילה וארגנטינה בטיול מלא חוויות מיוחדות שארך חודשיים. כך למשל, הגיע לעיר אנטופגסטה בצפון צ'ילה ומשם רצה להגיע לסנטיאגו עיר הבירה. הוא ניסה לעצור טרמפים במשך שעות ארוכות וכאשר כמעט התייאש, עצר לו איש מהודר. הצ'יליאני האמיד לקחו עמו לבתי מלון. כולם התפלאו לראות את האיש העשיר מבלה בחברת ניר, המוצ'ילר (מטייל) הפשוט. ובסוף מסע המלונות עוד אירחו בביתו והכין לכבודו סעודות כיד המלך.

       ניר חזר לקוסקו ואז החליט לשוב לישראל עם חברתו הגויה במטרה לעבוד ולחסוך כסף כדי להקים מסעדה בקוסקו. כאשר חזר, אמו כמעט התעלפה מצער כאשר נוכחה שבנה התחבר לגויה. האב לא אמר דבר, אבל גם הוא קיבל את הדבר באופן קשה ביותר.

      ומאז היו לניר, הליברלי בדעותיו, מאבקים בלתי פוסקים כנגד הוריו. הוא טען כנגדם שכל בני האדם עלי-אדמות שווים ויכולים להתחבר ביניהם, אבל ללא הועיל. לבסוף הסתלקו ניר וחברתו בחשאי מבית הוריו והתגוררו אצל סבתו שהסכימה לארחם ולאחר מכן נסעו לאילת. כל העת ניסו שניהם לחסוך כסף בכל מיני עבודות מזדמנות.

      חודש לפני חזרתם לפרו, לא היה להם היכן להתארח. חברתו אמרה שהם יכולים להתארח אצל מאסטר אחד מדרום תל-אביב. כאשר הגיעו אליו, התברר שמדובר בכומר של יהודים משיחיים ובין השאר היו בקהילתו כמה דרום-אמריקאיים. אמנם העניין של אותו האיש הרתיע את ניר, אבל כעסו על כך שמשפחתו לא מקבלת את חברתו הגויה, חיזק אותו לעשות להם 'דווקא' ולהתחבר לכומר.

      בתוך יצר ההרפתקנות של ניר היה טמון גם חיפוש רוחני והוא החליט לטעום מהפעילות במקום. הוא ירד לכנסיה ואף השתתף בתפילות, אבל עשה הכל בערבון מוגבל ובזהירות שלא לחצות קווים אדומים. הכרטיסים לפרו היו מונחים בכיסו ולכן לא חשש להעתר לשעה קלה לכל אלו שניסו לקרבו.

      הכומר נהג לשלול דעות ואמונות שסתרו את אמונתו ובין השאר הזכיר את הרבי מלובביץ' והתפאר: "אני יכול לחלוק אפילו עליו!" דווקא התרברבותו של הכומר יצרה אצל ניר הערכה כלפי הרבי מלובביץ' שלא הכיר. הוא חש שמשהו בתוכו מתקומם כנגד דברי הכומר, ואז התרחש אצלו דבר מוזר. האמונה הזרה עוררה בו את אמונת אבותיו. חמשה ימים לפני הנסיעה לפרו, ביקש מאביו שיבדוק עבורו את התפילין שקיבל בבר המצוה, מפני שהוא רוצה לקחתן עמו. האב הופתע מבקשתו, אבל הזדרז בשמחה לעשות את רצון בנו.

      ניר חזר לפרו עם חברתו והפך את ביתו בקוסקו למסעדה, שנקראה "הבית של פיסטוק", עבור חבר'ה ישראלים שמזדמנים למקום. הוא השקיע אלף וחמש מאות דולרים ונותרו לו רק חמישים דולרים לקניית מאכלים. מישהו קנה מלווח, ומכאן ואילך החל הכסף להתגלגל. הישראלים מצאו אצלו את שאהבה נפשם – חומוס, טחינה, סיגרים מרוקאיים, מלווחים, שקשוקות ויתר המאכלים. חלק מהמאכלים הגיעו אליו אפילו מישראל.

      יום ששי אחד התנוצץ לו רעיון לערוך קידוש פומבי עם הישראלים בליל שבת. הוא קידש על היין, כולם אכלו בשר ושרו שירי שבת ארץ-ישראליים והמנהג המוצלח הפך לקבוע ואפילו התפשט למסעדות הפרואניות. מדי ליל שבת נרשמו אצלו חמישים וחמשה ישראלים ששילמו מראש לארוחת הקידוש.

      כחודש לאחר שהגיע ראה להפתעתו שני צעירים הלבושים בלבוש חרדי. הם סיפרו לו שהם מגיעים לקוסקו לתקופת תשרי כדי לאפשר לישראלים המטיילים לחגוג את החגים. ביתו של ניר היה ממילא מקום מפגש לישראלים והוא שיתף עמם פעולה, למרות שהיה שמאלני בדעותיו וביתו הכפרי עוטר בסטיקרים נוסח "ישראל לא תהיה איראן!" 

      לאחר תקופת החגים נפרד ניר מהחבדניקים. לקראת חנוכה הגיע צמד חבדי נוסף. הם קירבו את ניר ונתנו לו להדליק את הנר החמישי. לאחר סיומו של החג, התעורר בבוקר והחליט בעצמו בפעם הראשונה להניח תפילין. הוא התרגש מאד ואף בכה. הניצוץ היהודי נדלק בבת אחת, אבל הדבר נותר בגדר פעולה חד פעמית.

      בנוסף לפעילות במסעדה, פתח משרד לטיולים נועזים – רפטינג, סנפלינג, וטראקים והשתדל לספק את כל צרכי המטייל הישראלי המצוי שהגיע לאיזור.

       במקביל להשתתפותו בפעילותם של החבדניקים שהגיעו מדי חג, ולחיפוש הרוחני שהיה לו בתחום המדיטציה, נדבק ניר בחיידק טיפוס ההרים. טיפוס הרים, עם היותו אחד מתחביבי הספורט המסוכנים ביותר, הינו עניין ממכר. לאחר שאדם טיפס על פיסגה כלשהי, לא ירגע עד שיטפס על פיסגה גבוהה או קשה ממנה.

      באחד מטיפוסיו הראשונים, הצטרף למדריך מנוסה כדי להגיע לראש הר געש בשם אל-מיסטי המתנשא לגובה של 5,880 מטר. עיקר החוויה היה בכך שלא היה מידע רב על אותו הר. הם לקחו עמם מים בכמות מספקת, בהנחה שיוכלו להפשיר את הקרח שנמצא בקירבת הפיסגה. הטיפוס ארך שלושה ימים והזמן המתוכנן לעליה לפיסגה היה שתיים בצהריים. זו השעה שאחריה חייבים לרדת למטה כדי שלא להכנס לחשיכה, המסוכנת מאד בגבהים הללו, במזג האויר הקפוא ובסופות הליליות.

      הם איחרו את מועד זמן הפיסגה והחליטו בחופזה להגיע אליה בכל זאת. בשעה ארבע הגיעו לפיסגה ומיד ירדו למטה מבלי לקחת עמם קרח. השעה היתה מאוחרת, המים אזלו והצמאון הלך וגבר. החשיכה ירדה עליהם ופחד החל להציף את נפשו של ניר. רק לאחר כמה שעות הצליחו למצוא את המאהל שהקימו במורד ההר. למזלם מצאו עצי לימון פראיים. ניר סחט לימון כדי להרטיב מעט את גרונו הניחר. לא היה מסוגל אפילו לדבר מרוב צמא. הם תיכננו לרדת מיד עם זריחת החמה כדי להנצל מהחום ולהספיק לשתות.

      מוקדם בבוקר ירדו במהירות רבה לכיוון כפר פרימיטיבי ששכן למרגלות ההר. ניר ידע שהכפר הזה מסוכן לזרים, אבל סכנת ההתייבשות היתה גדולה בהרבה. הם השתוקקו לטיפת מים אחת. מרחוק ראה ניר אשה נושאת שני דליים ורץ לעברה. היא נדהמה ונבהלה לראות את המטייל הזר רץ לעברה, תוחב מבלי אומר את ראשו בתוך הדלי וגומע מים בשקיקה.

      פעם אחרת השאיר ניר את העסק בידי שותפו יוסי ונסע עם ידיד בשם יונתן לווארז בצפון פרו, אחד המרכזים הגדולים בעולם לטיפוס הרים. מצויים שם הרים מרהיבים בגובה ששת אלפי מטר. היתה להם תוכנית טיפוס למשך חודש ימים, שבסיומה יגיעו לפיסגה הגבוהה ביותר בפרו.

      הם עלו על ההר הראשון שנקרא פיסקו, שהיווה רק תירגול מעורר חשק להעפיל לפסגות הגבוהות יותר שנשקפו מרחוק. אז נודע ליונתן שחבר טוב שלו נרצח בהונדורס והוא נסע ללווייתו בארץ. ניר שנותר לבדו, ידע שכדאי לטפס רק עם מישהו שיש עמו כימיה ולכן ויתר בצער רב על המשך הטיפוסים.

      לאחר מכן נסע לברזיל עם חברתו הפרואנית, שם שכב על ערש דווי אביה שהיה יהודי, אך נטמע בקרב הגויים. כאשר הגיעו נפטר אביה ולניר היתה תחושה מעיקה מאד ללוות יהודי בלוויה נוצרית.

      שוב חזרו לקוסקו, שם המשיך בחיפושיו הרוחניים ובטיפוסיו ההרריים, ושוב הגיעו החבדניקים שבישרו את בוא חגי תשרי. בימי ראש-השנה חווה את הכנת הסעודה לחמש-מאות מטיילים ואת ההשתתפות המשמחת בה.

      ואילו ביום-כיפור עבר חוויה מרעידת נפש. הוא הרגיש בעת התפילות את הקדוש-ברוך-הוא בעצמותיו. אי-אפשר לתאר זאת. כאשר התוודה, עשה זאת ברעדה, כאשר אמר "אשמנו", הרגיש את ה"אשמנו" של כל ימי חייו, ואחריו את ה"בגדנו" של כל חייו וכך הלאה. המילים האירו לו באור עצום, נפשו התגלתה לו והוא חש ברגשי תשובה נעלים הבוקעים ממעמקיה. הכל האיר מבפנים. אז חש בבירור שה' סובב מלמעלה את כל דרכיו עד כה, רק כדי שיגיע לנקודת ההכרה הזאת. משהו בתוכו הזדעזע, אבל עדיין הודחק ולא הוקבע סופית.

      חלף יום-כיפור, חלף חג סוכות וניר שב לשיגרת ארגון טיולי ההרפתקאות, אירגן מסעות גילוי של שבועיים לעומק הג'ונגל, כחמש-מאות קילומטר, שם נתקלו בשבטים אינדיאנים, חלקם מבויתים למחצה וחלקם פראיים ומסוכנים. במשך המסעות הללו התעוררו בו לעתים הרהורי תשובה ובילבלו אותו. לעתים הניח תפילין וקרא קריאת שמע לתדהמת המשתתפים, ולעתים לא.

      שותפו יוסי הציע שכדי להרחיב את העסק יסעו לארצות-הברית למשך שלושה חודשים, יעבדו קשה וירוויחו כסף. ניר הסכים ויוסי קנה את הכרטיסים ומסרם לניר כדי לשומרם. ערב לפני שהיו אמורים לנסוע ללימה כדי לטוס משם לארה"ב, התברר לניר שהכרטיסים שברשותו נעלמו. הוא התאמץ להזכר היכן הסתובב עמם וכל אותו לילה עבר בחיפושים כדי למוצאם, אבל לשוא. ניר קיבל זאת קשה מאוד, אבל ראה בכך סימן שמיימי שאינם צריכים לנסוע.

      לחילופין הציע יוסי שיטוסו לישראל וניר הסכים. הם רכשו כרטיסים ונסעו ללימה כדי לטוס. בדיוק אז נודע להם בשיחת טלפון שנהג מונית אחד הביא את הכרטיסים שניר שכח במוניתו, אבל היה מאוחר מדי. 

      ניר טס לישראל עם יוסי. הוריו, שלא ראוהו במשך שלוש שנים, שמחו לראותו ושמחו שבעתיים כאשר נודע להם שנפרד מחברתו הגויה. כעת התעורר אצלו דחף לחפש רוחניות ביהדות. הוא קרא כל ספר שהזדמן לו ואפילו רצה לשמור מעט שבת, אבל נרתע בגלל חבריו וסביבתו.

      תומר, החבדניק שקירבו בפרו, הזמינו להתוועדות חסידית לכבוד י"ט כסלו, ראש-השנה לחסידות שהתקיים בבית חב"ד ברמת-אביב. "בוא נרים שם לחיים!" הציע, וניר נעתר. כך החלה תקופת התנדנדות קשה בחייו שלוותה במאבקי נפש עצומים. מצד אחד היתה אצלו התעוררות, ומאידך, משהו בו התנגד.

      לאחר שלושה חודשים חזר עם יוסי ועם הכסף שחסכו לפרו. כאשר נחת בלימה והגיע למלון, פגש להפתעתו בשני החבדניקים שהכיר. הוא בילה במחיצתם שלושה שבועות שבהם התעורר ליהדות ביתר שאת. מבחינה מסוימת היה לו קל יותר להתקרב דווקא בחוץ לארץ, שם חבש כיפה ולבש טלית מצויצת מבלי לחשוש מתגובת הסביבה.

      כאשר חזר לקוסקו נכנס מחדש לעסקיו והשתלב שוב בהווי המקומי שהכיר היטב, אבל הרגיש שהוא קרוע בין שני העולמות. אמנם התקרב יותר ליהדותו, אבל גם חיידק טיפוס ההרים פשה בקרבו. הוא פתח משרד תיורים חדש שנקרא "המשרד של חביתוּש" והחל לארגן מסעות גילוי מכל הסוגים.

      יום אחד פרס מפת דרכים על שולחנו והחל לתכנן מסע שעובר דרך קרחון. בגלל מזג האויר המסע בוטל ובכל זאת הוא הרגיש שהוא מוכרח להגיע לאותו איזור. הוא הצביע על הר מושלג שנקרא ימור ואמר:

"אני מוכרח לטפס על ההר הזה!"

      ההר, שגובהו 6,100 מטר, הצריך חמשה ימי טיפוס. ניר אירגן עמו צוות של שני חבר'ה ישראלים, מדריך מקומי מעולה בשם חורחה וסבל שסוחב את הציוד הכללי על גופו. שלושה שבועות לפני הטיפוס החלו להתאמן על ההר, קמו מוקדם בבוקר, רצו כדי לשמור על כושר וטיפסו על פסגות נמוכות יחסית לשם תירגול. ניר לא הכיר היטב את האיזור, אבל מזג האויר הנוח נתן לו תחושה שעומד בפניהם טיפוס מוצלח.

      ביום המיועד לטיפוס הגיעו עם המיניבוס לאיזור והקימו מחנה בסיס. אחד מהחבר'ה החל לחוש בסימנים ראשונים של מחלת גבהים הנובעת מחוסר חמצן, מצב שעלול להגיע אפילו לפיקוח נפש. בעצה אחת עם ניר הוחלט שהחבר ישאר בבסיס וימתין להם.

      לאחר מכן עבר הצוות דרך רכס הרים קטן והגיע לואדי ענקי שממנו נשקף רכס ההרים הגבוהים. הם התקדמו ישירות לכיוון ההר המיועד. האדמה היתה בוצית וההליכה מפרכת והם הבינו שנקלעו בעצם ללשון ים שהתייבשה. כעת נאלצו לחזור על עקבותיהם והדבר גזל מהם כוחות רבים וזמן יקר. אז התמקמו במחנה נוסף שהקימו. חבר נוסף הרגיש שתש כוחו וכן חש כאבי ראש עזים המאפיינים את מחלת הגבהים. הוא לא היה מסוגל לטפס הלאה ונותר במחנה. כך נותרו במערכה רק ניר וחורחה.

      הם קמו בשעה אחת לפנות בבוקר כדי להגיע למעלה ב'זמן פיסגה' – שתיים בצהריים. ניר הניח ספר תהילים קטן בתוך מעילו שהיה קשור מאחור ותיכנן להניח תפילין כאשר יחזרו. כעת החלו להתקדם לכיוון קו הקרח במטרה להגיע לאיזור הקרח כאשר יאיר היום. כשזרחה השמש בשעה חמש בבוקר הגיעו לאיזור הקרח, שמו לגופם ציוד טכני מתאים, נקשרו זה לזה בחבל שאורכו שמונה מטר והחלו לטפס במעלה הצוק. 

      הדרך היתה זרועה בנקיקי קרח רבים (קרבסים), גושי קרח ענקיים שנבקעו לשניים וכך נוצרו בורות עמוקים מאוד שעלולים להגיע לעומק של מאה מטר. לאחר זמן מה אמר חורחה לניר:

"יש כאן יותר מדי נקיקים. אי אפשר לעבור!"

"מה עלינו לעשות?"

"לפי דעתי לא כדאי להמשיך. בוא נרד למטה…"

      למרות אכזבתו, לא עירער ניר על קביעתו של חורחה המנוסה. הם החלו להתארגן לכיוון הירידה. חורחה פנה שמאלה ואמר:

"רק רגע, נראה לי שיש פה איזה מעבר. תן לי לבדוק אותו…", ולאחר כמה דקות הוסיף:

"אתה יודע מה? אפשר להמשיך!"

      הם המשיכו לנוע למעלה. הנקיקים יצרו כעת מעין גשר של שלג. היה עליהם לבדוק היטב אם השלג קשה דיו ורק אז לעבור, אחרת ניתן ליפול לבור עמוק ואז המצב אבוד. חורחה בדק את השלג וניר הלך בעקבותיו כשהוא קשור אליו בחבל. כשנוכח חורחה שהשלג קשה, הציע לחצות את גשר השלג עם כל גופם כמו חתולים כדי שלא להעמיס עליו את כל משקל הגוף בבת אחת. שניהם זחלו על הגשר, עד שהצליחו לעבור את הקרחון.

      הטיפוס התנהל כעת בקצב סביר. הם צעדו חמישה צעדים איטיים ואחריהם נחו מעט כדי לשמור על כוחם. במהלך הטיפוס נתקלו בנקיקים נסתרים וחורחה בדק את עבִירוּתם. אם התברר שהנקיק אינו בטוח דיו, ביצעו תרגיל אבטחה. ניר הניף את הגרזן ותקעוֹ בקרח, העביר את החבל דרך הגרזן, כך שאם תהיה חלילה נפילה, הגרזן הנעוץ ימנע אותה.

      בשעה אחת-עשרה היו בטוחים שהפיסגה מובטחת להם. נותרה שעה וחצי לשעת הפיסגה ונותרו מאה וחמישים מטר בלבד כדי להגיע אליה. כעת הגיעו לנקיק נוסף וניר איבטח את חורחה עם הגרזן. חורחה הצנום, שמשקלו חמישים קילוגרם, קפץ על הגשר בקלילות והגיע לעֶבֶר השני ואז עבר לאבטח את ניר.

      נותרה שיכבת קרח דקה שכיסתה את הנקיק והותירה פתח קטן. ניר אמר לעצמו שידרוך בדיוק במקום שבו דרך חורחה. כפי הנראה הגשר חזק דיו. ניר הגבוה והרחב, השוקל מאה קילוגרם, קפץ קפיצה קלה ואז הרגיש לחרדתו שהוא נופל לתוך תהום – – –

– – – כאשר חורחה חש בנפילתו של ניר לתהום, קפץ עם כל גופו על הגרזן וכך הצליח למנוע את נפילת שניהם כאחד.

      פחד עצום מילא את ניר, פחד מוות. בשברירי השניה של הנפילה נזכר באינסוף הפרטים הקטנטנים של כל ימי חייו. לאחר שנפל ברגליים פתוחות כדי שלא לפצוע את עצמו מנעליו המסומרות, נשאר תלוי באויר בגובה שלושה מטר, כאשר החבל שבו נקשר במותניו לחורחה מחזיקו מעל לתהום הקרח. הוא ראה מצדדיו שני קירות קרח ענקיים ואפלים והגביה מיד את רגליו לכיוון הקיר שמולו. ממעל ראה רק פיסת שמיים תכולה. כשהציץ למטה נחרד לגמרי מעומק התהום הקפוא, ומכאן ואילך לא הביט למטה כלל. הוא איבד כח גופני בנפילה גם מחמת הפחד המכחיש כוחו של אדם.

אז צעק בקולי קולות שלוש פעמים:

"שמע ישראל א-דני א-לוהינו א-דני אחד!"

      קולו חילחל מהתהום שבה היה נתון כלפי מעלה עד לפיסת השמיים שמעליו. אחרי קריאות ה"שמע ישראל", חשב ניר על הוריו ובכלל על חייו. איך הוא יוצא מכאן? פרט לקושי העצום לצאת מהתהום, נותרו רק חמש שעות של אור יום, והרי לא ניתן לשרוד את הלילות הסוערים והקפואים על ההר המושלג? הבין היטב שהוא מפרפר מכל הבחינות בין חיים למוות. אז אמר לקדוש-ברוך-הוא:

"ריבונו של עולם, תעזור לי לצאת מכאן… אם אתה מוציא אותי בחיים, אני מבטיח לך לעזוב הכל, למכור כל מה שיש לי, לחזור לארץ ולהכנס מיד לישיבה…"

      לאחר הדברים הללו, קיבל לפתע בטחון עצמי והשתחרר לגמרי מהפחד הנורא. אמר לעצמו: אין שום דבר למטה, יש רק למעלה! אתה רואה את הפתח? לשם אתה צריך להגיע!

      בקיר שממול היתה שיכבת קרח כחולה וקשה כמו סלע. לא היה ניתן לתקוע בה גרזן. אז החל שלב התיקשור בספרדית עם חורחה.

"חורחה, אתה שומע אותי… אין לי שיכבת שלג מתאימה לתקוע את הגרזן. אין לי דרך לטפס למעלה. אתה חייב להרים אותי…"

      חורחה, שמפאת מצבו לא היה מסוגל להסתכל למטה, הבין שעליו להרים את ניר לגובה שלושה מטר, אבל איך יעשה זאת, הרי ניר שוקל כפול ממשקלו… הוא החל למשוך את החבל ועבד בטירוף, אבל במיומנות. שני ס"מ… ועוד שני ס"מ… ועוד חמישה ס"מ… מלמטה ניסה ניר לסייע לו בתנועות גב, בניפנופי רגליים, עד שהצליח להגיע לשיכבת קרח רכה יותר. אז נעץ שני גרזנים בתוך הקיר. חורחה שילשל אליו חבל נוסף מבעד לחצי הגשר השבור.

      השעתיים הבאות חלפו במאמצי חילוץ אדירים. ניר עלה מטר, ירד חצי מטר ושוב עלה מטר וירד חצי. ברגע מסוים נח מהמאמץ ואז שמע לחרדתו קול פיצוץ – – –

      קיר הגג החל לקרוס… שוב חזר אליו גל של פחד עצום. לאחר רגע קל התעשת ודחה את הפחד מתודעתו: הלאה. הלאה. אין לנו זמן… חייבים להזדרז… זמן החיים כאן קצוב מאוד…

      לבסוף הגיע ניר לשיכבת הקרח של הגשר השבור שחסמה את יציאתו. הוא הבין שעליו לשבור את הקרח כמה שיותר מהר כדי להחלץ. בכוחותיו האחרונים הצליח לשבור את גשר הקרח שנפל על גופו והרטיבוֹ לגמרי. כעת החל לחוש כוויות קור באצבעותיו שהסתתרו בכפפותיו הרטובות. לאחר שהיכה בגרזן לא חש עוד את שרירי ידיו החסונות.

      הוא הצליח להחלץ מעט מהבור. חורחה שלח אליו לולאות חבל כדי להכניס בהן את ידיו וכך להתרומם סופית… עוד רגע… ניר התרומם במאמץ אחרון עם פלג גופו העליון… חורחה ניסה לאחוז בידיו, אבל בגלל אפיסת הכוחות המוחלטת צנח בחזרה שני מטרים לתוך התהום – – –

      זהו. כעת איבד את כוחותיו לגמרי. הוא הביט למעלה על פיסת השמים התכולה שהתכסתה בעבים. שוב עבר בו גל של פחד שנמהל הפעם גם ביאוש. מה קורה כאן? אני לא מצליח להחלץ מהמקום הזה… הזמן דוחק… האם הגיע הקץ?…

      ברגע הראשון שתק חורחה. עם כל מיומנותו לא ידע מה עוד ניתן לעשות. איך יעלה את ניר, ואפילו אם יצליח, הרי השעה הולכת ומתאחרת? ניר שמט את ראשו. כבר לא הרגיש מאומה באצבעותיו. הוא לא זע ולא נע במשך עשרים דקות. חורחה ניסה לדרבנו מלמעלה:

"ניר, תנסה… תנסה… כבר הגעת. אתה חייב לצאת מכאן…"

"אני לא מסוגל… לא מסוגל…"

      חורחה שלח לולאת חבל נוספת כדי שניר ישחיל לתוכה את ידו, אך ניר לא היה יכול להניע את ידיו. הקור התגבר ובחוץ החל לרדת שלג. ניר חשב לעצמו: היית כבר כמעט בחוץ, איך תוכל להשאר קבור כאן?…

      אז הבזיק לחורחה רעיון והוא צעק לניר:

"אם אין לך כח בידיים, תשתמש ברגליים! אשלח לך לולאה ותנסה להשחיל את הרגל ללולאה וכך להתרומם…"

      הוא השליך לולאה וניר ניסה במשך עשר דקות להשחיל את רגלו לתוכה עד שהצליח לבסוף. ואז בעזרת הדחיפות של הרגל הצליח חורחה להרימו עוד… ועוד… ועוד… עד שהגיע שוב לפתח. חורחה התקרב לניר ומשך אותו ביד… ברגל… בגוף… עד שניר חולץ לחלוטין מתהום הקרח.

      שניהם התחבקו בחיבוק עז. ניר היה מבולבל ונסער והרגיש במוחש שקיבל את חייו במתנה. ידע שהוא חייב לקדוש-ברוך-הוא דבר כה גדול שאי אפשר לתארו. הוא התפלא להווכח שמעילו, בו הטמין את ספר התהלים הקטן, נמצא בחוץ ולא נפל עמו לתהום בעת הנפילה. הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו והתכסה מיד במעיל שהצילו מקפאון.

      כעת מיהרו לרדת למטה והגיעו לנקיק הקודם שעברו מעליו עם פלג גופם. הפחד פן יפול לתהום צץ שוב אצל ניר, אבל הוא הצליח לעבור מעליו בזהירות מופלגת. 

      כאשר ירדו למטה כבר החשיך היום והם לא מצאו את המאהל. חבריהם שציפו למטה ידעו שהם מאחרים והחלו לשרוק כדי שיאתרו אותם. לבסוף מצאו ניר וחורחה את המאהל. החברים נבהלו לראות את פניו הכחולות מקור של ניר. הם הפשיטוהו והחלו לחמם בדחיפות את גופו וכן טיפלו בגבו שספג מכה קשה בעת הנפילה. גם ידיו של חורחה נחרכו ממש מהפעילות בחבל ההצלה.

      בבוקר התעורר ניר וראה שהאוהל כוסה כולו בקרח. הוא הניח תפילין ובכה בכיות עצומות. חש בבהירות שנעשה לו נס, שה' חולל דבר שלגמרי מעבר להבנתו. שנים ארוכות יקח לו להבין מה קרה באותן שעות בתהום הקרח הנורא. לפני המקרה התנדנד ניר בין חיים סתמיים לחיי אמונה ולא היה מסוגל להכריע ביניהם, ואילו כעת גשר הקרח שנשבר בגשמיות, הפך בקירבו לגשר של אמונה לוהטת.

      לאחר שהגיע לביתו חי וקיים, נסע במיוחד ללימה כדי לומר ברכת הגומל עם החסידים. אז חזר לקוסקו כדי לחסל את כל עסקיו וענייניו, ולאחר חודש שב ללימה ומשם טס לניו-יורק לבית מדרשו של הרבי מלובביץ'. לאחר שלושה שבועות טס לישראל, ויום אחד בלבד לאחר שובו, נכנס לישיבת רמת-אביב, ובה למד בהתמדה עד ליום חתונתו עם זהבית.