לא כל אדם זוכה להוולד כיהודי.

      אלפרדו דיאז, יליד וורה-קרוז במקסיקו, נולד נוצרי, ולא סתם נוצרי, אלא בנו של הכומר בעיר. משפחתו האדוקה התמסרה לשרת את האל בדרך שהכירה. אלפרדו למד את התנ"ך – ה"סנטה ויוליה" – בספרדית, וכך רכש מאות ידיעות על עם ישראל. הוא ידע היטב שעם ישראל הינו העם הנבחר. ההיסטוריה מלאה בידע שעם ישראל העניק לאנושות. אביו לימדו להעריך את עם ישראל שקיבל את התורה. ובכל זאת היה אלפרדו רחוק לגמרי מהיהודים מפני שהיה ברור לו כשמש שהעם היהודי לוקה בעיוורון לגבי אותו האיש.

      אין מפרשים על התנ"ך המתורגם לספרדית, ובכל זאת, כיצד למדו תנ"ך? נהגו להביא את התנ"ך מביתם לכנסיה ולדון ביניהם במשמעות פסוקיו. באחד הדיונים, לאחר שכולם הסבירו מה שהבינו בפסוק מסוים, גם אלפרדו הנער הציע פירוש משלו שהפתיע את אביו ואת הקהל. האב ראה שיש לבנו סיעתא דשמיא מיוחדת והחליט לטפחו ככומר כדי לשרת כמוהו את הקהילה באהבה ובנאמנות.

      אך בניגוד לרוב האדוקים, היה אלפרדו מחפש בטבעו, ולכן השקיע זמן רב בחקר דתות, הוא התעמת עם אנשים רבים, השונים מאד בדעותיהם. ובגלל שצמח בחברה שבה מונח כי הכל יחסי, לכל אחד יש אמת משלו, היה קשה לו מאד למצוא את דרכו.

      בתור מיסיונר הלך עם כמרים נוספים מהזרם שלו כדי לנהל ויכוחים תיאולוגיים.  כאשר הפסידו בויכוח, נהג הכומר שמעליו לומר:

"לא נורא, הדת שלנו בסדר וגם הדת שלכם… כל הדרכים מובילות לרומא."

וכאשר ניצחו, אמר הצד שכנגד את משפט הקסם:

"כל הדרכים מובילות לרומא."

      אלפרדו הצעיר הירהר לעצמו: רגע, אם כולם בסדר וכולם יגיעו לאותה התכלית שהיא "רומא", אז לשם מה לנסות להשפיע על אחרים? הנח להם! כך החל לחוש שמשהו בסיסי לקוי בשיטה.

      פעם הגיעה אניה מספרד לוורה-קרוז, מקום הולדתו, עיר נמל חשובה. האניה הכילה עשרות אלפי ספרי תנ"ך שתורגמו לספרדית. כאשר הניחו לפניו עשרה תרגומים שונים, התברר שכל אחד מהם שינה את משמעות הכתובים. אז הבין שקשה להם לתרגם את התנ"ך המקורי מלשון הקודש לספרדית או לכל שפה אחרת. הוא החל להבין מדוע יש במקסיקו בלבד מעל שלושת אלפי כתות נוצריות! בגלל התרגום השונה, יש לכל כת בסיס אחר, וכך הכל הופך להיות יחסי ולא תיתכן אמת מוחלטת. הוא שאל את עצמו אם התנ"ך שנמצא בידו מתורגם נכון. ומאז החל להטיל ספק בתרגום.

      אין לנוצרים ספק באמיתות תנ"ך עצמו, בעם הנבחר שקיבל תורה מסיני. התנ"ך עומד עבורם כאכסיומה, כבסיס ראשוני – "דה הולי בייבל". אדם לא נשפט במקסיקו מבלי שיניח את יד ימינו על תנ"ך המתורגם לספרדית וישבע לומר רק את האמת. בגלל בעיית התרגום הבין אלפרדו שאם הוא רוצה לדעת את האמת המוחלטת, עליו ללמוד את התנ"ך של עם ישראל בשפה המקורית. כך החליט ללמוד עברית ולהתוודע לעם ישראל, דבר שאינו פשוט כלל.

      אביו הדגיש בפניו את הפסוק בתורה "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך…". האב השריש בלבו כי העיקר הוא להיות ירא אלקים. תמיד אמר לבנו: ילד שלא יודע מהי יראת אב, כשיגדל, קשה מאד שידע מהי יראת ה'. אם לא מכבדים אב הנראה לעין, בודאי שלא ניתן לכבד את בורא העולם.

      כמו כן הזהירו אביו שלא יפגע בשום אדם בעולם, עד כמה שניתן. אלפרדו ניסה ליישם את "ואהבת לרעך כמוך", ואביו הסביר לו שהפסוק לא מדבר על אלה שאוהבים אותך, אלא להפך – על אלה שלא מוצאים חן בעיניך, על השונאים. אלפרדו הקדיש את כל כוחותיו כדי להפוך את אלה שלא מוצאים חן בעיניו, לחבריו. הוא עבד קשה כדי להתחבר עם מתנגדיו, ולהוכיח להם שאין בלבו עליהם כלום. האב מאד רצה שבניו יהיו יראי ה' וימשיכו את דרכו אחריו ביתר שלמות.

      אלפרדו גדל בחברה שהיתה פרועה כמעט לגמרי. בשם הדמוקרטיה  והקידמה העניקו לגיטימציה לכל מעשה שלילי כמעט. הדבר כאב לו מאד והוא רצה להשתייך לחברה עם גבולות ברורים והגדרות מדויקות. הבעיה היא שהגבולות בעולם הנוצרי מטושטשים. לשיטתם, כולם צודקים. לא ידע איך למצוא את המצפן שינווטו וידריכו לתכלית. אבל הוא לא התייאש ועבר ויכוחים תיאולוגים למכביר, ואפילו התווכח עם אתאיסטים.

      מחבר דייג שמע איזו תיאוריה על החומר ומחבר מדען שמע על תיאוריית הקוואנטים. כך שמע אינספור דעות רווחות מהקצה אל הקצה והגיע למין עייפות רוחנית ותיסכול מריבוי ופיצול הדעות בעולם.

      כאשר הלך בעקבות מנהיגים מסוימים בקהילה, נוכח לדעת שישנו פער עצום בין מה שהם אומרים ומטיפים לבין מה שהם עושים בפועל. כאשר ניגשו אליהם פשוטי העם לקבל עצה, נוכח שהם עוסקים בניחושים ולא יודעים מה להשיב בדיוק לעם.

      בין השאר עסק בקבורה. כאשר הוריד גופה של אדם מתחת לפני האדמה הרגיש את התכלית. היה לו ברור שיש דין ויש דיין וכי כולם עתידים ליתן דין וחשבון לפניו.

      בקהילה שגדל לא היה סידור תפילה ולכן לא דיקלמו מילים, אלא מילמלו מילים מתוך הלב. אבל הפסדו יצא בשכרו, הקשר האינטימי שהתקיים מדי פעם במשך היום קירבוֹ לה' באמת. כך נדד אלפרדו ממקום למקום, מקהילה לקהילה, מויכוח לויכוח. ובכל עת נדודיו ליוותה אותו גיטרה, והוא מילמל מילים בניגון מיוחד מעומק לבו, וביקש מה' שיעזור לו למצוא את הדרך.

      אלפרדו הנמרץ היה גם שחקן בייסבול חצי-מקצועני בארה"ב. למרבה הפלא אין בעיה לכומר להיות גם שחקן בייסבול. הוא השתייך לקבוצת בייסבול מקסיקנית בשם לוסטיגלוס מקסיקו ואף נסע פעמיים ליוסטון כדי לייצג את נבחרת מקסיקו.

      הוא עבר, כמו בחורים רבים, בלבולים רבים שנבעו מריבוי הדעות. אמנם הלך בחושך רוחני, אבל התפילה, שליוותה אותו באותם ימים, האירה את דרכו. הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" נכון לכל אדם. הרי אליהו הנביא אומר שכל אחד, עבד או שפחה ואף גוי, נמדד לפי מעשיו בלבד, ואף יכול לזכות לרוח הקודש! גם לגוי יש בחירה חופשית להתקרב לאמת.

      כאשר אלפרדו פגש לראשונה בבצלאל סבר שמדובר בגוי. לא היתה לו כיפה או סממן אחר של יהדות, אבל ההילה הקדושה, האנרגיה החיובית שהקרין, שבו את לבו של אלפרדו והוא התקרב לבצלאל ושוחח עמו.

      כאשר נודע לו כי בצלאל יהודי, התרגש מאד מכך. כעת יש לו הזדמנות פז לברר את כל שאלותיו! אלפרדו הירהר: רגע, התנ"ך שייך לעם ישראל. למה לא לשאול יהודי מה ההסבר לתנ"ך? למה תמיד שאלתי רק את הנוצרים? הנחת היסוד שהיהודים עיוורים ביחסם לאותו האיש כבר  התרופפה מעט בקירבו וכעת החליט לנצל את ההזדמנות שפגש את בצלאל.

      לאחר כמה שיחות מעניינות, העז אלפרדו להזמין את בצלאל לביתו. אלפרדו למד שעם ישראל הינו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וידע שהיהודים לא נוגעים במאכלי הגויים ולכן תאר לעצמו שבצלאל יסרב להזמנתו. להפתעתו הסכים להתארח בביתו. אלפרדו הרים טלפון לאביו הכומר וסיפר על ההזמנה ואילו האב הזמין את כל אנשי קהילתו לכבדו בנוכחותם, ואף ביקש מהמנגנים בגיטרה ובשאר כלי הנגינה שיבואו להנעים את הביקור.

      בצלאל הגיע ולא הבין מה פשר קבלת הפנים המיוחדת שעורכת לכבודו הקהילה הנוצרית. הוא דיבר בספרדית עילגת, אבל אנושיותו וטוב לבו המהפנטים הקרינו על כולם.

      אנשי הקהילה שאלו אותו שאלות רבות על התנ"ך ואף על מדרשי חז"ל והוא ענה תשובות מרתקות. אז החל אלפרדו להרגיש שהוא מתחיל להבין באמת את התנ"ך. בצלאל הסביר שעם ישראל קיבל גם תורה שבעל-פה, ובאר מדרשי חז"ל שהציגו תמונה הוליסטית הדרושה להבנת פשט התנ"ך.

      לבסוף ביקשו ממנו שישיר להם שירים מארץ ישראל, ארץ הקודש. ואז החל ללמד את השיר "ציון הלא תשאלי." כל מילה ששר נספגה בקהל ובפרט בנפשו של אלפרדו. כולם היו צמאים לדבר ה', למשהו אותנטי הקשור לתכלית, הרי בני ישראל קיבלו את התורה ובודאי הם יודעים כיצד לשרת את ה'.

      בצלאל השתאה לנוכח האהבה שהרעיפו עליו בני המקום התמימים והחל לבכות ואחר-כך התחבק עם אלפרדו. הוא לא נגע באוכל ושתה רק מים. הפגישה הבלתי נשכחת נמשכה עד השעות המאוחרות של הלילה. זו היתה הפעם הראשונה שבה אלפרדו התרשם מנציג של עם ישראל, שגריריו של בורא עולם, של האינסוף ברוך הוא.

      לאחר סיום ההרצאה העביר אלפרדו לבצלאל רשימת שאלות נוספת, שהציבור שאל ממנו בעבר, אך לא ידע להשיב עליהן, שאלות על בורא העולם ועל תכלית הבריאה.

      בצלאל השיב היטב, ולעתים, כאשר לא ידע את התשובה, אמר לאלפרדו:

"איני יודע את התשובה, אבל אין הדבר אומר שאין תשובה. אם אתה רוצה באמת לדעת, תבוא עמי למקסיקו-סיטי. שם ישנה קהילה גדולה של יהודים. תפנה את שאלותיך הקשות לרב המקומי וכן לבקיאים אחרים והם בודאי יענו לך היטב."

      למחרת היה על אלפרדו לנסוע למשחק בייסבול בגווטמלה, אבל כשם שבעבר לא החמיץ שום הזדמנות לברר את האמת, החליט גם הפעם להיענות לאתגר וביטל את השתתפותו במשחק.

      מהיום שבו התוודע לבצלאל, כל ענייני העולם החיצוני התגמדו ושום דבר לא נחשב בעיניו, פרט לעובדה שהוא חייב להכיר את עם ישראל. צמאה נפשו לקירבת העם היהודי.

      אלפרדו נסע לקהילה היהודית במקסיקו. הוא נדהם לראות את האהבה והאחדות ששררו בין אנשיה. למרות שהיו ביניהם עשירים מופלגים, נתנו לכל אורח הרגשה של מלך. ראה חברה עם מצפן ומצפון, חברה עם ערכים, והעיקר – עם גבולות ותכלית.

      הוא התפלא מכך שלמרות השואה הנוראה, עדיין יש לעם ישראל רצון להחזיק ביהדותו. אמר לעצמו: חייב להיות כאן משהו מוחלט, לא איזו אשליה. הגויים יודעים היטב בנפשם שהם סוגדים לדברים שהם המציאו, לדברים שאינם יכולים להוכיח שקיבלו, ואילו אצל היהודים זה כנראה אחרת.

      אלפרדו שוחח רבות עם הרב המקומי. הדבר העיקרי בשיחותיהם היה רצונו העז של אלפרדו להבין את התכלית. הוא התרשם מכך שהרב לא מבקש לקרבו בכל מחיר, ואדרבא, יש ענין ביהדות להקשות על הגוי כדי שלא יתגייר מתוך אינטרס רגעי או התלהבות חולפת.

      לאחר תלאות רבות, הגיע אלפרדו לרב מסוים בארצות-הברית ואמר לו שהוא רוצה מאוד להתגייר. הרב ענה לו:

"מה לך וליהדות? יש לנו אלפיים שנים מלאות בדם. עם ישראל נרדף מאז ומעולם. יש לנו שש מאות ושלוש-עשרה התחייבויות…" ואלפרדו ענה:

"מה?! אין לכם שש מאות ושלוש-עשרה חובות, אלא זכויות! אתם העם היחיד שיכול להוכיח את האמת בעולם. אתם מייצגים בעולם החומרי את בורא העולם!"

      אלפרדו נכנס לבית-הכנסת ואהב מאוד להתפלל בו. אמנם התפלל רבות בכנסיה, אבל אין לתאר את אושרו הנצחי כאשר התפלל בשבת בבית-הכנסת עם היהודים. בסיום התפילה פנה אליו חסיד אמריקאי והזמין אותו להתארח אצלו בסעודת שבת. אלפרדו ענה:

"כן, אשמח לבוא אתך…"

החסיד התבונן בו שוב, ואז שאל:

"תגיד, אתה יהודי?"

"לא…"

      אלפרדו הרגיש שהחסיד הסתבך אתו וכנראה הוא עומד להתחרט, אבל להפתעתו לא נסוג מהזמנתו. אלפרדו הלך עם החסיד לביתו. בבית המתינו אשתו וילדיו ואורח ישראלי. הגישו אוכל עשיר, שרו ואמרו דברי תורה. אלפרדו הרגיש שהוא נתון בחוויה רוחנית מטפיזית והדבר נחרט בלבו.

      במשך תקופה שהה בשכונת בורו-פארק מלאת היהודים החסידים, ואמר לעצמו: אם כך נראית בורו-פארק, איך נראית ארץ ישראל? בטח קודש-קודשים, גן-עדן…

      לאחר תקופה נוספת החליט לנסוע לארץ ישראל, ארץ הקודש. הוא נחת בלילה בישראל והרגיש בזכות העצומה שנפלה בחלקו. הנה, משה רבינו לא זכה להכנס לארץ המובטחת, ואילו הוא, גוי ערל, זוכה להגיע על כנפי מטוסים.

      אלפרדו ירד מהמטוס והגיע לתל-אביב. את הלילה עבר במלון. בבוקר התעורר, יצא מהמעלית ועמד סוף-סוף מול רחוב תל-אביבי. במקום לחזות בסימני קדושה מכל פינה ועבר, נדהם לראות רחוב רגיל לגמרי, כמעט כמו בארצו.

      באותו יום הוזמן לברית מילה בתל-אביב. הגיעו אנשים רבים שאינם שומרי תורה ומצוות, אבל כולם הניחו על ראשם כיפות ואז מלו את הילד. אמר לעצמו: אל תשפוט את עם ישראל למראה עיניך. כאשר אתה רואה יהודי שאינו שומר מצוות, אל תזלזל בו. בודאי מסתתרת בו אמונה.

      אלפרדו החל לנסות להתגייר. החליט להשתייך בכל מחיר לעם שעליו נאמר "בנים אתם לה' א-להיכם". כל הגויים, ובעיקר כל מי שלמד אי-פעם תנ"ך, מקנאים בתת-מודע בעם הנבחר.

      הוא החל ללמוד יהדות באופן מסודר והגיע למשרד הרבנות העוסק בגיור. היה בטוח שהוא הגוי היחיד ונדהם לראות תור משתרך של מבקשי גיור כמוהו.

כאשר הגיע לרב בראל, אמר לו בפשטות:

"הרב אני רוצה להתגייר…"

"לא! כעת אני רק פותח עבורך תיק בקשה לגיור, אבל עליך לחכות בתור לפחות שנתיים."

      אלפרדו הלך לביתו בתחושה שהוא משתוקק מאד להיות יהודי ואינו מסוגל להמתין כלל תקופה כה ארוכה. כעבור חודש וחצי חזר למשרד הגיור. הרב בראל הביט בו:

"היי, אתה מוכר לי…"

"הרב, אני רוצה להתגייר…"

הרב בראל פתח את תיקו ועיין.

"שמע, היית פה לפני חודש וחצי. אמרתי לך לחכות שנתיים, לא חודשיים…"

      אלפרדו לא ידע לדבר עברית היטב ולא יכול היה להסביר את עצמו. ובמקום לדבר החל לבכות. הרב בראל המשיך לעסוק עם דורשי הגיור הרבים שבאו אליו. אלפרדו עמד בצד ובכה ללא הרף עד אחת בצהרים, שעת סיום עבודתו של הרב. הרב הבחין בו ואמר:

"למה אתה בוכה? מצדי אתה יכול להכנס, אבל הדיינים לא יקבלו אותך כעת."

"מה אכפת לך אם יקבלו אותי או לא. תן לי רק להכנס אליהם…"

      הרב בראל לא הצליח לעמוד בפני תחנוני אלפרדו והניח לו להכנס לבית הדין. הוא נכנס והתייצב לפני שלושת הדיינים. הם שוחחו עמו, בחנו את ידיעותיו. לפני שיצא, שאל אותם:

"מה הפסק דין?"

"לא נאמר את התשובה בפניך, אלא נביא אותה לרב בראל."

הוא יצא בהתלהבות ושאל:

"מה הם אמרו לך?…" והרב קטע את התלהבותו:

"נו, מה אמרתי לך?! הם לא קיבלו אותך בגלל שהקדמת לבוא! תבוא בעוד שנתיים ותתגייר. יש אצלנו פרוצדורה."

      כאב מאוד לאלפרדו שהם לא מיישמים עבורו חוק מיוחד. אמנם זו זכותם, אבל… הוא הלך לביתו שבור ורצוץ, אך לא הסכים לוותר על מאבקו להתגייר בהקדם. הקינאה בעם ישראל לא הניחה לו.

      לאחר כשבוע וחצי שב למשרד הרבנות. הרב בראל ראה אותו עולה במדרגות. לאלפרדו לא היה אכפת כלל שהרב רואה בו עקשן ובכיין, הרי הגיע בשביל ה' ולא מעניין אותו דבר. הרב המשיך לנהל את פעילות המשרד, עסק עם האנשים וכל אותה העת עמד אלפרדו ובכה. בשעה אחת, לאחר סיום העבודה, נגש אליו הרב:

"ריבונו של עולם, למה אתה בוכה? מה תרוויח מזה? אינך מבין, זה לא בידיים שלי. אם תכנס עוד פעם הם יכעסו עלי. יש פרוצדורה. תבוא בעוד שנתיים. אלפרדו לא ענה ורק המשיך לבכות. ידע שאם ידבר הוא עלול לומר שטויות. הכי טוב לשתוק ולבכות…

      הרב לא יכול לשאת את צערו של אלפרדו:

"אסור לי להכניס אותך, אבל בגלל שאתה בוכה ללא הפסקה אעשה איתך עסק. אני מוכן לקבוע לך תאריך לדיון, בתנאי שתבטיח לי שאם תכשל, לא תפריע לי עד שיסתיימו השנתיים…"

"אני מבטיח!"

"תזכור!"

      אלפרדו קיבל תאריך קרוב לדיון. הוא הגיע במועד לבית הדין, נשאל שאלות והשיב תשובות. ולבסוף שאל שוב:

"מה פסק הדין?"

"לא נאמר בפניך, אלא נעביר לרב בראל."

"לא, אני רוצה לשמוע את התשובה מכם!"

"תשמע, לא ברור לנו איך נכנסת בפעם השניה לפני זמנך. אף אחד לא נכנס לכאן אפילו פעם אחת לפני שעברו שנתיים. אנחנו לא מבינים מה קורה פה…"

      היה ברור לאלפרדו שהם עושים את מלאכתם נאמנה ומעכבים את המבקש כדי שישתלם ביהדות וכדי לדעת אם הוא רציני, אבל הוא לא היה מוכן לחכות יותר. רצה לגלות להם את תשוקתו העזה להיות יהודי, אבל לא היו בפיו מילים מתאימות. לא ידע מה לומר להם, הרי אין לו עורך דין, אין לו טוען רבני. מי יעזור לו לשכנעם שהוא מוכרח להתגייר כעת? מאידך לא רצה לפגוע בכבוד הדיינים, הרי לא בשמיים היא. הם הנציגים של האינסוף עלי אדמות ומה שיקבעו, כך יקבע בשמיים.

      הוא עמד מול הדיינים הנדהמים ובכה ללא הפסקה. לאחר שקרע את לבם הוסיף ואמר:

"אם חלילה אצא מבית הדין כגוי, אעבור את הכביש כגוי, אדרס למוות  ואעלה לשמיים כגוי… אתבע אתכם על כך! אני רוצה להיות יהודי ורוצה למות כיהודי…"

      שערי דמעה לא ננעלו בשמים וגם בארץ. הדיינים הביטו זה בזה והחלו לשאלו עוד מספר שאלות. לבסוף שאלו:

"האם תשאר נאמן לעם ישראל?"

אז נזכר לפתע בדברי אביו שצעק עליו פעם:

"אל תהיה בוגד, תשאר נאמן לאמת!" והוא ענה, ספק לאביו וספק לדיינים:

"בודאי שאהיה נאמן לאמת!"

      הדיינים הפכו את פסק דינם והחליטו שיש לגיירו בהקדם האפשרי. אלפרדו יצא מבית הדין והרב בראל היושב בחדר הקבלה ניגש לקראתו ולחץ את ידו בחום, בעודו מביע בתדהמה משינוי הפסק.

      אלפרדו לא הסתפק בהחלטה לגיירו בהקדם. לצערו הרב, ראש-השנה עמד בפתח והוא נאלץ לעבור את ראש-השנה, יום-הכיפורים וסוכות, עדיין כגוי המשתוקק בכל מאודו להתגייר.

      ביום חמישי של פרשת "בראשית" התייצב בבית הדין כשהוא מבטיח לעצמו שיהיה יהודי מבראשית. הרב בראל ראה את אלפרדו והקדים לדבר:

"אתה לא תגיד לי מה לעשות… תבוא בשבוע הבא… יש לי תור לשלושה גרים נוספים שזקוקים לטבול ואתה יכול להצטרף אליהם. תבוא אתם ואל תנסה לשכנע אותי…" 

      לאחר שסיים את דבריו הנחרצים, פנה הרב לעיסוקיו הרבים. אלפרדו חיכה לו עד לסיום עבודתו בשעה אחת. הוא ידע שביום ששי משרדי הרבנות סגורים ואם הוא רוצה להיות יהודי בפרשת "בראשית", הוא חייב להתגייר כעת. אבל איך יעשה זאת?

      הרב בראל הכיר את אלפרדו העקשן ומצד שני לא היה מעוניין לחרוג מהנוהלים בגללו שוב ושוב. הוא סגר את המשרד בשעה אחת והרכין את ראשו כדי שעיניו לא יתקלו באלפרדו הבוכה ושוב יכמרו רחמיו…

      אלפרדו היה אדם רציונלי ללא חזיונות ודמיונות שוא. כעת, לראשונה בחייו, נחשכו עיניו בצהרי היום מרוב צער על כך שהשבת הראשונה של השנה תעבור עליו סתם כך. הרב בראל הספיק לרדת למטה ואילו אלפרדו נותר ליד פתח המשרד כשהוא בוכה ואף צועק בקולות מחרידים. הרב נבהל ועלה במהירות בחזרה כשהוא מתחנן:

"ריבונו של עולם… למה אתה צועק?!"

"כבוד הרב, אני מכבד אותך, אבל רק בגלל שלושה מתגיירים שמוכנים לחכות במשך השבת, אני צריך לסבול? הרי לגבי אין דיונים. אני צריך רק לטבול… שבת בראשית  שייכת לי, למה אתה רוצה לגזול אותה ממני?…"

      הרב התרגש ובכה עם אלפרדו ואחר-כך חיבק אותו. 

"תראה, אני לא מכיר אותך, אבל אני מברך אותך שעם העקשנות שלך תזכה להגיע לגדולה. תבוא מחר בבוקר מוקדם ואני אטביל אותך…"

      למחרת הגיע אלפרדו למקוה הטהרה ולאחר שטבל ועלה ממימי בראשית, נקרא שמו בישראל – יהודה.