מיכאל ועטרה הסופר ארזו את בגדיהם וחפציהם ההכרחיים ואת השאר חילקו בין מכריהם. הם החליטו לעבור עם ילדיהם ממושב ניר-ישראל הסמוך לאשקלון לקצהו השני של העולם, לאי טסמניה השייך לאוסטרליה. אמו של מיכאל התגוררה שם והצליחה לשכנעם שיחיו לצידה, לטובת כולם.

המשפחה הגיעה לאחר מספר טיסות לעיר הוברט שבאי טסמניה. הסבתא שמחה לקראתם ובתוך זמן קצר הסתדרו בני המשפחה במקום. מיכאל למד באוניברסיטה המקומית מתמטיקה סטטיסטית ואשתו למדה פסיכולוגיה. ילדיהם למדו בבית-הספר הממלכתי, הלא יהודי כמובן.

מיכאל נולד במצרים להורים יוצאי רוסיה וביתו היה מנותק לגמרי מהיהדות. הוא עלה לישראל עם אמו והם התגוררו בקיבוץ עין-שמר. עטרה נולדה בצרפת למשפחה מסורתית. כילדה פקחית שאלה את הוריה מהו פשר המנהגים שהם שמרו בביתם. היא לא קיבלה הסבר שיניח את דעתה והתעקשה להבין את הדברים על בוריים. הוריה גערו בה והשתיקוה בקוצר רוח. עטרה החליטה בלבה שאם אין הסבר הגיוני למנהגים הללו, אין כל טעם לשומרם ונטשה גם את המעט שהוריה קיימו. יחד עם אחותה עלתה לישראל ושם הכירה את מיכאל. הם החליטו להנשא והקימו את משפחתם במושב ניר-ישראל.

בהוברט התגוררו כשלושים משפחות יהודיות, שהיו רחוקות מאוד מקיום תורה ומצוות, ובכל זאת היה חשוב להן לשמור על קשר כלשהו ליהדות. הם באו בשבתות ובחגים לבית-הכנסת המפואר (שנבנה בשנת 1848 כאשר היגרו יהודים למקום) ומחוסר ידע הלכתי נסעו אליו בכלי רכבם.

לא היו לבני הקהילה רב שידריכם ויורה להם כיצד לנהוג. אחד מהם – ג'ק אדלסטיין – שהיה אמנם בור בענייני יהדות, אבל ביחס לשאר נחשב ידען, ידע לקרוא בלשון הקודש ומונה לאחראי על ענייני בית-הכנסת ושימש כחזן וקורא בתורה. סדרי התפילה התנהלו מתוך בורות גמורה, ובכל זאת התעקשו בני הקהילה לשמור על גחלת היהדות העוממת שדלקה בהתכנסותם.

ערב אחד נשמע צילצול פעמון בבית משפחת הסופר. עטרה ניגשה לפתוח את הדלת והשתאתה למראה המשלחת המכובדת שניצבה בפתח ביתם. אחד מהם אמר "שלום" במבטא כבד והמשיך באנגלית:

"מיסטר הסופר נמצא בבית?"

"כן, הכנסו ושבו בבקשה ואני אלך לקרוא לבעלי."

מיכאל הופתע למראה הפמליה. הוא ברכם לשלום והתיישב מולם בציפיה דרוכה. בעוד עטרה מגישה כיבוד, החל ריי, יושב-ראש וועד הקהילה להציג את הבאים. הוא סיפר למיכאל שג'ק אדלסטיין, שעד כה מילא את תפקיד הרבאיי, עוזב את העיר. מיכאל לא הבין מדוע הדבר נוגע לו וריי הסביר:

"באנו בשליחות הקהילה היהודית בהוברט כדי להודיע לך שהחלטנו פה אחד למנותך, מיסטר מיכאל הסופר, להיות החזן והקורא בתורה ולהיות הרב של הקהילה!…"

מיכאל צחק בכל פה:

"רבותי הנכבדים. אני מעריך מאוד את האמון שאתם מעניקים לי, אבל צר לי לאכזב אתכם: אני לא מתאים כלל לתפקיד החשוב שאתם מציעים עבורי…" סם התעקש בהתלהבות:

"אתה המתאים ביותר! אתה ישראלי, דובר עברית שוטפת, קורא בעברית. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים!" מיכאל הבין שהוא נקלע לסיטואציה לא פשוטה והחליט להסביר להם, ללא כחל ושרק, את הבעיה במינויו:

"אתם מוכרחים להבין… אני אדם חילוני, ולא סתם חילוני, אלא אתאיסט גמור! אין לי שום קשר לנושאים דתיים. אני האחרון שיכול לשמש כרב בקהילתכם!"

דבריו לא שינו את דעת האורחים. ריי הגיב:

"אף-אחד לא דורש ממך לשנות את השקפת עולמך. אינך צריך להפוך למאמין ולשומר תורה ומצוות. אנחנו רק מבקשים ממך שתעקוב אחרי ההוראות בסידור וכך תהיה חזן ותקרא עבורינו בתורה. אתה היחידי בהוברט שמסוגל לעשות זאת."

לפני שהספיק להגיב, סיכם ריי:

"אנחנו רואים את הענין כסגור!"

האורחים קמו, לחצו את ידי מיכאל ויצאו מהבית, כשהם מותירים אותו משתומם לחלוטין. הוא נותר על כורסתו ופנה לאשתו, ספק בחיוך, ספק ברצינות:

"מה דעתך על ההצעה המטורפת שלהם? את יכולה לדמיין אותי, בוגר 'השומר הצעיר', אקדמאי חילוני ואתאיסט מוצהר, משמש כרב בישראל?…"

עטרה הפתיעה אותו בתשובתה:

"אתה צריך להסתכל על הדברים באופן קצת אחר. יש כאן קהילה יהודית שזקוקה לעזרתך ואתה האדם היחיד שמסוגל לעזור לה. לדעתי עליך לעשות זאת מתוך חובה הומניסטית ותו לא. מיכאל שקע לרגע ארוך בהירהוריו. דבריה של אשתו נתנו לו כיוון מחשבה חדש.

"בעצם את צודקת. אם אתייחס לענין כאל הושטת עזרה סוציאלית, הוא לא ייראה לי כה מופרך ואפילו מבהיל. ואת יודעת מה? כך אוכל לשמור על העברית השוטפת שלי, אבל… איך אוכל להתפלל, הרי איני בקי כלל בניגוני התפילה?! הם בטח לא מעוניינים שאהיה סתם קריין… אם אני עושה כבר משהו, אני רוצה לעשותו כמו שצריך!"

אשתו הרגיעה אותו שוב:

"אל תדאג. אתה הרי יודע שגדלתי בבית מסורתי וביקרתי בבית-הכנסת עם משפחתי. אנסה להזכר בניגוני התפילות."

וכך היה. עטרה לימדה את בעלה כמה ניגונים והוא שיננם היטב. כעת היה רגוע. הוא יוכל לעמוד לפני המתפללים כחזן ולא כקריין.

מיכאל התרגל לקראת תפקידו החדש. הוא נהג לעלות על אוטובוס או לנסוע על קטנועו לבית-הכנסת בשבתות ובחגים ואף ביום-כיפור, שם התפלל לפני העמוד מתוך הסידור, וקרא בחומש כאשר ספר תורה מקלף מונח לצידו, ולאחר מכן נסע לביתו, לשיגרת החיים החילונית של משפחתו.

אט-אט החלו התפילות והקריאה בתורה לחלחל לנפשו. הוא קלט שיש לעם ישראל מסורת מפוארת בת אלפי שנים, ועם זאת אין להם ולילדיהם כמעט שום קשר אליה. עדיין לא העלה את הנושא על דל שפתיו. יום אחד פנתה אליו אשתו:

"חשוב לי שילדינו לא יתנתקו ממורשת עם ישראל."

מיכאל הודה:

"את יודעת, לאחרונה גם אני חשבתי על כך… ילדינו חיים בין הגויים ואין להם שום סימן שיחדיר בהם את ההכרה שהם יהודים."

עטרה נאנחה:

"אנחנו חייבים למצוא עצה לחזק אצלם את הזהות היהודית."

"יש לך איזה רעיון?"

עטרה שתקה מעט וענתה:

"לפי דעתי, עלינו להנהיג בבית קצת אורח-חיים יהודי…"

מיכאל נבהל. אמנם קרא בתורה והתפלל לפני בני הקהילה בבית-הכנסת, אבל לא העלה בדעתו שהדבר יחדור גם לביתו הפרטי.

"למה את מתכוונת?"

"אנחנו צריכים להתחיל לקיים מעט מצוות. זו הדרך היחידה לחיזוק הקשר עם העם היהודי."

"מה קרה לך עטרה, את רוצה שנקיים חוקים עתיקים ופרימיטיביים שנקבעו לפני אלפי שנים, הרי אנחנו אנשי מדע משכילים?!"

"מנין לך שתורת ישראל היא פרימיטיבית? אנחנו לא מכירים אותה כמעט. ויש עוד דבר מעניין, כשאתה חוזר מבית-הכנסת, אני מרגישה שאתה רגוע ושמח יותר. אולי יש לך איזה הסבר לכך?…"

בני הזוג המשיכו להתלבט ולבסוף סיכמו שיתחילו לקיים כמה מצוות, לאו דווקא מתוך אמונה, אלא מתוך רצון שילדיהם לא יתנתקו לגמרי משורשי עמם. מיכאל צחק:

"יש לך מושג איך מקיימים מצוות?"

עטרה אימצה את זכרונה:

"אמא נהגה להדליק נרות בערב שבת ואבא קידש על היין… אני זוכרת גם שהם נטלו ידיים בסעודת שבת וברכו על המזון… הא, וגם אסור לבשל ולנסוע בשבת…"

בני המשפחה החלו לקיים את מעט המצוות שזכרה עטרה. וככל שהקפידו על קיום המצוות, כך גבר אצלם החשק לקיים עוד, אבל לא היה מי שיורה להם כיצד להתקדם הלאה. בשלב מסוים אמרה עטרה:

"יהודים גם שומרים על כשרות ומפרידים בין בשר לחלב."

מיכאל הסכים לרכוש מערכת כלים חדשה. עטרה חזרה עם מערכת הכלים שרכשה, אבל הבעת פניה היתה מוטרדת. בעלה השתומם:

"מה הבעיה כעת?"

"מה יעזרו הכלים החדשים, אם כל הכלים הישנים וגם השיש שעליו אנחנו מניחים אותם, אינם כשרים?! חייבים להכשיר את המטבח!"

לא היה להם מושג איך מכשירים מטבח, וכך לצערם, הכלים החדשים הוטמנו בינתיים בארון. שניהם היו נתונים במצוקה. הם רצו ללמוד ולדעת יותר, אבל לא נראה באופק מישהו שילמדם הלכות במקום שכוח-האל הזה.

עטרה היתה מדוכדכת מעט. בשעת בין-ערביים אחת שקעה בהרהורים על חוסר המוצא שבמצבם. ואז, בתכלית העצב, עלה במוחה רעיון. לאחרונה הרבתה לקרוא סיפורי תנ"ך ושמה לב לעובדה מעניינת. מאז אברהם אבינו, היה לעם ישראל בכל דור ודור מנהיג מסוים, שאליו נשאו בני העם את עיניהם. לאחר שלושת האבות הגיע יוסף ואחריו משה, שהוציא את בני ישראל ממצרים והוריש את ההנהגה ליהושע. לאחר מכן הגיעו השופטים ואחריהם הנביאים והמלכים, וכך בכל דור היה מנהיג. ואז חשבה שגם כיום חייב להיות איזה מנהיג, שמתפקידו לעזור לכל יהודי באשר הוא שם.

היא החלה להתפלל על כך. לעתים התפללה מלבה ללא מילים ולעתים התפללה בקול, לעתים אף פרצה בבכי והתחננה לבורא העולם שיצילם:

"אתה מוכרח לשמוע אותנו! אם מה שמסופר בתנ"ך נכון ועם ישראל הינו העם הנבחר, הרי ישנו בודאי מנהיג שתפקידו לעזור לכל יהודי. המנהיג הזה חייב לעזור לנו לקיים את המצוות כמו שצריך!"

גם הימים הבאים חלפו עליה בבכיות ותחנונים.

יום אחד הגיע במפתיע לבית-הכנסת יהודי בשם הרב חיים גוטניק מארגון "בני ברית". מיכאל פגש בו והזמינו לביתם. כאשר הגיע, שמחה עטרה על האורח הדתי הבלתי צפוי ושניהם הציפו אותו בשאלות הלכתיות שהתקשו בהן. הם שוחחו עם האיש נעים ההליכות במשך שעות ארוכות ושטחו בפניו את כל ספקותיהם. הוא לימד אותם בסבלנות ובאורך רוח כיצד לקיים מצוות. מיכאל ועטרה ישבו לפניו כתלמידים ממושמעים ורשמו כמעט כל מילה שיצאה מפיו. לאחר מכן נפרד מהם האיש ויצא לדרכו. השניים הביטו זה בזה בהשתוממות ומיכאל הירהר בקול רם:

"מעניין מי האיש הזה ומה הוא עושה בטסמניה?"

עטרה הוסיפה:

"לא יודעת, אבל נראה לי ששמעו לתפילותי …"

"והעיקר הוא, שאנחנו יודעים כעת איך לקיים מצוות."

מכאן ואילך ידעו איך להכשיר את מטבחם ואיך לשמור על כשרותו. מצוות רבות נוספות התחדשו להם באותה פגישה והם קיימו אותן לפי דבריו.

משפחת הסופר הפכה בהדרגה לבעלת תשובה. בגלל השינוי באורח חייהם כבר לא יכלו להמשיך ולהתגורר בטסמניה והם עברו להתגורר בעיר קנברה באוסטרליה.

מדי פעם ביקרו במלבורן ובסידני, שבהם היו ריכוזים גדולים של יהודים שומרי תורה ומצוות והם התוודעו אליהם ורכשו ידידים חדשים.

עטרה הכירה במלבורן את פנינה. היא סיפרה לה בדרך אגב, שלפני כן הם התגוררו בטסמניה הנידחת. פנינה קראה בהתפעלות:

"מה את אומרת?! בואי ואספר לך דבר מופלא! לפני כמה שנים קיבל אבי, הרב חיים גוטניק, מכתב מהרבי מלובביץ'. הרבי הורה לו לנסוע לטסמניה. אבי התפלא מאוד על השליחות, שכן הרבי לא כתב מהי מטרת הנסיעה. אבל חסיד נאמן לא שואל שאלות על הוראה של הרבי ואבי ארז את חפציו ונסע.

לשמע הדברים פערה עטרה את פיה ועיניה. פנינה נבהלה:

"מה קרה? להגיש לך כוס מים?" לאחר רגע ארוך הצליחה עטרה למלמל:

"כעת הבנתי מה היתה מטרת ביקורו של הרב גוטניק בטסמניה!… אותו יהודי שפגש אביך הוא בעלי, מיכאל!…"

עטרה המשיכה בדבריה:

"שמעתי על הרבי, אבל לא העליתי בדעתי שהוא טרח לכתוב מכתב לאביך ובו ביקש שיסע אלינו במיוחד כדי ללמד אותנו יהדות…"

היא הרהרה רגע נוסף, כיווצה את מצחה ושאלה:

"רגע אחד… אבל מעולם לא כתבנו מכתב לרבי… איך ידע שאנחנו זקוקים לעזרה?"

פנינה התפלאה אף היא. כל הענין נראה תמוה ופלאי מרגע לרגע. ואז, אחזה עטרה בראשה וקראה:

"עכשיו הבנתי הכל! כל הזמן התפללתי לקדוש-ברוך-הוא ובקשתי שהמנהיג שנמצא בדורנו ישלח לנו עזרה והנה הוא שלח…"

עטרה מיהרה לביתה לשתף את בעלה בגילוי המדהים. היא החליטה מיד שעליה לנסוע לאמריקה כדי לבקר אצל הרבי, לראותו ולהודות לו וכן עשתה. לאחר מכן נסעו שניהם יחדיו. לפני הכניסה ליחידות עם הרבי, הסבירו להם החסידים שנהוג לכתוב את כל השאלות והבקשות על דף ולהושיטו לרבי בכניסה ליחידות. עטרה נכנסה ראשונה. מרוב התרגשות קפאה על מקומה. היא אחזה בדף והיססה אם למוסרו לרבי או להשאירו אצלה מחשש שתשכח כל מה שרצתה לומר.

הרבי חייך ופנה אליה בדברים. להפתעתה ענה על כל השאלות הכתובות בדף, אבל בסדר הפוך, החל בשאלה האחרונה וסיים בראשונה. הרבי הטיל עליהם תפקידים רבים. הם בקשו לצאת מאוסטרליה, אבל הרבי ביקש שדווקא ישארו שם. היתה למיכאל, שהחזיק בעמדה בכירה באוניברסיטת ניו-סאוט-ווילס בסידני, השפעה רבה והרבי הטיל עליו לקרב סטודנטים יהודים לחיי תורה ומצוות.

וכך היה. הסטודנטים היהודים בסידני קיבלו אצל משפחת הסופר הסבר אינטלקטואלי מספק על כל קושיותיהם ביהדות וגם זכו לאירוח חם ולבבי בביתם. כך מילאו מיכאל ועטרה את שליחותם וקירבו ליהדות מאות סטודנטים.