ביום חורפי אחד, יצא בועז בן השלושים, איש מכירות ושופט כדורסל, לחצר ביתו בקרית-שמונה והבחין בשני עצמים שחורים בלתי מזוהים בקצה חצרו. הוא התקרב אליהם וראה שמדובר בזוג תפילין המונחות ללא קופסאותיהן על הדשא. הוא תמה על כך והתפלא עוד יותר, שכלב הגולדן שלו, שאהב מאוד לשאת אליו בפיו כל חפץ, לא נגע משום מה בתפילין. תמיד הביא לבעליו זוגות נעליים וטיטולים מחצרות השכנים, ובועז נהג להשליכם בפח הזבל כדי שהשכנים לא ידעו שכלבו נושאן בפיו.

בועז לקח את התפילין לאביו, שהיה אדם מסורתי, ואמר לו:

"מצאתי את זה אצלי בחצר. תעשה עם זה מה שאתה מבין."

האב לקחן למומחה ואמר לבנו שהן כשרות וכי ניתן להשתמש בהן ואף הציע: "קח אותן לנסיעה שלך למזרח-הרחוק!"

בועז גיחך: "מה לי ולזה?"

לאחר כמה שבועות נסע להודו וליתר הארצות באיזור, לא כדי לחפש את עצמו, אלא להתאוורר מהמירוץ אחרי הגשמיות. בין השאר הגיע מדי פעם לבתי חב"ד בבאנקוק ובמקומות נוספים והניח שם תפילין. אז יצר קשר עם אביו וביקש ממנו שישלח את התפילין שמצא בגינה לבית חב"ד בבאנקוק. התפילין הגיעו אליו אחד-עשר חודשים לאחר נסיעתו, אבל הוא לא הניחן. רק כאשר ביקר בבתי חב"ד הניח את התפילין שהציעו לו שם. ובכל זאת היתה בו איזו שמחה לא מובנת בכל פעם שארזן בתיקו לפני שנדד ליעד הבא.

לאחר שנה מתחילת הטיול, החליט בועז לחגוג בניו-זילנד בעיר כרייסטצ'רץ' יום הולדת לכבוד הטיול. מישהו אמר לו שיש לכך אפילו שם:  טיולדת. היה זה ביום החג הנוצרי סנט-פטריק, שנוהגים ילידי אירלנד הרבים לחגוג בניו-זילנד. הוא יצא עם שותפתו ועם בחור מקומי לפאב-מועדון לחגוג את שנת הטיול שלו ביחד עם החג שלהם.

ניו-זילנד היא ארץ מדהימה. נמצאים בה האנשים הכי נחמדים בעולם. המטייל מקבל תחושה שיעשו למענו הכל עם חיוך על הפנים. יש להם אמון בלתי מצוי בבני-אדם. הניו-זילנדים נוהגים לארח זרים בביתם, גם כשאינם נמצאים שם, ואף להציע להם את רכבם ואת סירתם. פעם ראה דוכן של תפוחים ללא מוכר. הוא רצה לקנות שקית וחיכה למוכר במשך כמה דקות, אך לא הגיע אף-אחד. אז הבחין בשלט "שקית קטנה – דולר, שקית גדולה – 3 דולר", ולצידו קופסה קטנה כדי לשים בתוכה את הכסף…

בועז הרגיש בטוח להוריד את הפאוץ' (מִנְשָֹא) שהיה קשור על גופו ובו היו הדרכון (שכלל אשרה), כרטיס אשראי, מצלמה, כרטיס טיסה חזרה וכמובן הכסף. הוא תלאו במקום שבו תולים תיקים בכניסה ונכנס פנימה לבלות ולרקוד. ואז, לאחר חצי דקה, הרגיש תחושה מאד לא טובה. הוא חזר לקולב והנה הפאוץ' נעלם! עדיין לא היה בטוח שמדובר בגניבה, חשב שאולי מישהו כיסה אותו בטעות עם תיקו. בדק, חיפש, ניסה לברר פה ושם, שאל בבר אם מישהו מצא פאוץ'. לאחר כמה דקות החל להבין שהוא עובר את החלום הרע של כל מטייל עלי-אדמות: כל מסמכיו וכספו נגנבו!

האחראי על הבר הציע לחפש בפחי הזבל ליד הפאב. אולי מישהו גנב את הפאוץ', לקח את הכסף וזרק את המסמכים. בועז וחבריו חיפשו היטב ולא מצאו דבר. הוא השאיר הודעה בבר שאם ימצאו את הפאוץ', יתקשרו לאכסניה שבה התגורר. כעת החל להשלים עם העובדה שהוא נמצא בתוך סרט רע. הוא חזר לאכסניה והבין שאם לא יתרחש נס, יהיה עליו לארגן דרכון חדש וכן אישור שהייה, ולשם כך יהיה עליו להגיע לשגרירות ישראל, שמיקומה בחלק הצפוני של ניו-זילנד, כלומר להפסיד כמה ימי טיול ולא מעט כסף עבור הנסיעה הארוכה.

היה עליו להתקשר לישראל, לחברת ויזה, כדי לבטל את כרטיס האשראי שלו. משום מה התגנבה לראשו מחשבה שאינו צריך לעשות זאת, אבל שכלו אמר לו שהוא מוכרח לעשות כן, הרי אף אחד בעולם לא ישאיר כרטיס אשראי אצל מישהו אחר, ובודאי שלא אצל גנב… הוא ביטל את הכרטיס והזמין חדש והלך לישון מתוך ידיעה שצפוי לו למחרת יום קשה – לנסוע למשטרה ולהגיע לשגרירות ישראל בדרך הכי קצרה וזולה.

לפני שהלך לישון, הביט למעלה בתקרה והבטיח חרש בפיו:

"השם, אם תחזיר לי מחר את הפאוץ', אני מבטיח לך להניח תפילין בכל יום! ואם תחזיר לי אותו עם הכסף, גם אשמור שבת…"

בבוקר התעורר כשהוא מחייך ומלא אופטימיות. חבריו, שידעו על הגניבה, לא הבינו מה הסיבה לחיוכיו וסברו שלקח איזה כדור כדי לשכוח את מצבו… הוא אמר לשותפתו ליאת:

"אני הולך כעת למשטרה לקבל את הפאוץ' שלי!"

"מה, באמת? אמרו לך שמצאו אותו?"

"לא. אבל אני יודע שאקבל אותו בחזרה!"

הוא הלך לתחנת המשטרה בוודאות מוחלטת שהוא עומד לקבל את הפאוץ' בקרוב. כאשר נכנס לתחנת המשטרה המהודרת, המתין בלובי הרחב על כורסת עור, עד שאשה מקומית תסיים לדבר עם הפקיד. הפקיד הבחין בו באמצע הטיפול וקרא:

"כן. מה רצונך?"

"באתי לדווח על גניבה מאתמול."

"אם כך, תמתין עוד מעט עד שאסיים לטפל בתלונת הגברת."

האשה סיימה ובועז ניגש לפקיד וסיפר כל מה שאירע אמש. הפקיד רשם הכל ובועז היה בטוח שהוא עושה זאת רק למען הפרוטוקול, ועוד מעט יפתח את המגירה, יוציא את הפאוץ' וימסור לו בחיוך… הפקיד סיים וביקש את כתובת הדוא"ל של בועז. לאחר מכן נתן לו ארבעה העתקים, עבור ביטוח הנסיעות, השגרירות, חברת התעופה ועבורו. בועז נדהם:

"מה?! הפאוץ' לא אצלך?!…" הוא קם לאט, מוודא במבטו שהפקיד לא מתלוצץ עמו. הוא יצא מתחנת המשטרה, לא מבין היכן טעה, הרי היה בטוח לחלוטין שיקבל את הפאוץ'…

בועז הגיע ללובי של אכסנייתו ופגש בליאת. פקידת הקבלה הבחינה בו ואמרה בחיוך:

"בוקר טוב. האם איבדת משהו הלילה?"

"כן. את כל החיים שלי בערך…"

הפקידה הוציאה את הפאוץ' המיוחל והגישה לבועז.

ליאת קפצה בהתלהבות:

"הנה הפאוץ'! הנה הפאוץ'! אי אפשר להאמין!"

בועז ענה לה בישוב דעת:

"הרי הבטחתי לך שאחזור מהמשטרה עם הפאוץ'. אז על מה כל ההתלהבות?!…"

הוא אפילו התפלא כלפי ההשגחה העליונה: מדוע שלחו אותו משמים לכתת את רגליו עד לתחנת המשטרה?! כאשר פתח את הפאוץ', ראה כי הכסף  נלקח עם המצלמה, אבל כל מסמכיו נמצאים, כולל כרטיס האשראי שבוטל בלילה הקודם. כלומר, עליו להניח תפילין מדי יום, אבל אינו חייב עדיין לשמור שבת…

הסתבר כי המנקה של העיריה ניקה בבוקר את פחי הפאב, ומצא את הפאוץ', ולפי כרטיס הביקור של האכסניה שהיה בתוכו, החזירו. בעיית כרטיס האשראי שבועז ביטל, כבר נפתרה. ממילא תוקפו עמד לפוג בעוד שלושה חודשים. לאחר חמישה ימים קיבל במשלוח מיוחד מהארץ כרטיס חדש שתוקפו שלוש שנים. ולגבי הכסף, ובכן יש לדעת כי המטיילים הישראלים במזרח-הרחוק ערבים זה לזה. חבריו אירגנו לו מגבית, כך שהסתדר עד שקיבל את כרטיס האשראי החדש, והבעיה נפתרה ברובה. ובכל אופן, הוא החל להניח בקביעות תפילין מדי יום.

שלושה חודשים לאחר מקרה הגניבה, הגיע לתאילנד, לאי שנקרא קופנגהן – אי עצי הקוקוס. היה הישראלי היחיד בחוף הנידח למדי שבו בחר לשהות. עברה עליו תקופת התבוננות מיוחדת והוא קרא ספרים לרוב, בנושאי פסיכולוגיה, מיסטיקה, מסעות ועוד. אחת לשבוע יצא לחוף מאוכלס יותר, שם פגש בישראלים, החליף עמם כמה ספרים וחזר לקוראם בחוף המבודד.

מדי פעם הגיעו לחוף מטיילים בודדים והמשיכו הלאה לאחר שראו כי הוא שומם כמעט לחלוטין. לאחר כמה שבועות הגיע לשם זוג יפנים, האיש – קאזו והאשה – מאדוקה. החוף הנידח מצא חן בעיניהם והם התיידדו עם בועז ושכנו בבונגלו סמוך. בסך הכל היו בחוף כחמישה-עשר בונגלוסים שהוקמו בין עצי קוקוס ענקיים.

ערב אחד צצה זקנה תאילנדית, שלא ידעה אף מילה באנגלית כשבידה עיתון מגולגל, וקראה לבועז במסתוריות. היא פתחה את העיתון והראתה לו כמות גדולה של פטריות הזיה, סם נפוץ. בועז כבר התנסה בהן. מנת פטריות רגילה שנוהגים לאכול בתוך חביתה עולה שנים-עשר דולר. היתה שם כמות גדולה פי ששה והיא הציעה לו הכל במחיר שנים-עשר דולר, עיסקה משתלמת לכל איש הזיות מצוי. לפני ששילם התייעץ עם קאזו בקשר לטיב הפטריות. הוא המליץ והם סיכמו לקנותן במשותף.

היפנים הינם טיפוסים משונים. כאשר הם חיים בארצם, הם נתונים במסגרות ממושמעות מאוד, ומאידך, כשהם יוצאים ממנה, הם עשויים לשבור לחלוטין את כל הרגליהם, להשתמש בסמים ובכלל לפרוק עול. בועז וקאזו ביקשו מהתאילנדי שיכין להם מהפטריות שבידם חביתות, אחת לבועז ואחת לבני הזוג. הוא הגיש להם שלוש חביתות והם חילקו את השלוש לשתיים שהיו גדולות במיוחד, וכך בועז אכל כמות כפולה ממה שהיה רגיל עד כה.

השעה היתה תשע בערב. בתחילה תגובתו לסם היתה רגילה למדי. לאחר כחצי שעה החל לחוש את השפעתו. בעל המסעדה התאילנדי הפעיל מוזיקת רגאיי המתאימה לאוירת ההזיה. בועז בהה לעבר השמיים השחורים וראה פסי צבעים זורחים באפילה. זו היתה הפעם הראשונה שאכל פטריית הזיה בלילה. מישהו הזהירו לפני כן שלא יעז לאוכלן בלילה, מפני שהוא עלול לעבור 'סרט רע'. בועז הרגיש בינתיים נעימות וחיוך התפשט על שפתיו כשראה את החול מבעבע במין קסם שנלקח מסיפורי עליסה בארץ הפלאות.

כדי להעשיר את חוויית הסם יצא להסתובב באיזור. הוא התקרב לקבוצת בונגלוסים סמוכה ואז בא לעומתו כלב שנראה לו ענקי ונבח עליו בעוצמה רבה. בועז ניסה לשמור על שיווי משקלו ונסוג לאחור. אז מצא פינת ישיבה עם כריות. היתה שם מוזיקת רקע מתאימה. במקום היו בני-זוג, גווטמאלי בשם נתנאל ואמריקאית בשם דיאנה, שהגיעו באותו יום. בני הזוג קמו לשחק בכדור, ובועז ראה את דמויותיהם נתלשות כמו בסרט חתוך. הוא החל להתרגז מחוסר השליטה שלו בהזיה.

כאשר חזרו לשבת, בועז התכנס בעצמו ושאל אותם "מה השעה?", שאלה מוזרה למטייל במקומות נידחים במזרח-הרחוק המנותק מהזמן, והם ענו שאינם יודעים. משום מה הלחיץ אותו לדעת מתי לקח את הפטריות. איבוד תחושת הזמן גרם לו לחרדה והוא שאלם שוב ושוב "מה השעה?" הם ביררו אצל התאילנדי וענו לבועז שהשעה אחת-עשרה וחצי. עדיין לא זכר מתי אכל את הפטריות.

היתה לו מצלמה שהשתמש בה מדי פעם. כעת רצה להניחה בנרתיק המיועד לה וראה שהיא גדולה מנרתיקה. הוא ניסה שוב ושוב, אך לשוא. ואז הגיע נתנאל, חייך והכניסה למקומה. אחר-כך ניסה בועז להלביש על עצמו את הפאוץ' שהיה מונח ממילא על גופו… הסם גרם לו לחוש צמא עצום. הוא ביקש בהיסטריה לשתות וסיים ללגום בקבוק ליטר מים בפעם אחת. השיגו לו בקבוק נוסף שגם אותו סיים מיד. לאחר מכן הקיא, כשנתנאל תומך בו ומרגיעו.

ההקאה, אי-ידיעת הזמן והתחושה הכללית השלילית גרמו לו לרצות לשנות מיקום ואוירה. הוא רצה להגיע לבונגלו שלו שהיה במרחק כמה עשרות מטרים. לא ידע כיצד יעשה זאת. החוף השחור מנגד נראה לו לפתע מפחיד. הוא התחנן לנתנאל שיאחז בידו וייקחהו לבונגלו. נתנאל ליווהו מעט ואז רצה לחזור, מפני שלא רצה להשאיר את חברתו לבד. הוא הצביע על הבונגלו של בועז ונפרד ממנו.

בועז החל לצעוד מעולף ואז התעורר ומצא את עצמו נשען על הבונגלו הראשון בשורה. לא ידע כמה זמן עבר מאז שנפרד מנתנאל, כמה שניות ואולי כמה שעות. זכר שהבונגלו שלו הוא הרביעי בשורת הבונגלוסים ואילו החמישי, המואר, שייך ליפנים, והמרחק בין אחד לשני כחמישה מטרים. לא כל-כך מסובך להגיע. אט-אט הגיע לבונגלו הרביעי ואז הביט לפניו ושוב ראה לתדהמתו שיש עוד ששה בונגלוסים כשהחמישי מואר… שוב החליט ללכת והגיע סוף-סוף לבונגלו הרביעי, ואז הביט שוב, ושוב ראה שורה של ששה בונגלוסים כשהחמישי מואר… כך נשנה הדבר כמה פעמים.

בסופו של דבר הגיע לבונגלו הרביעי והפעם התברר שזה הבונגלו שלו. הוא עלה במדרגות אל חדר העץ המקורה בנצרים. הגיע למרפסת עם הערסל לפני הדלת. כאשר רצה להכנס, דבר מה חסם בעדו. הוא קפץ למטה, שוב עלה ושוב נחסם ואז קפץ למטה, עד שמצא את עצמו שוכב על הערסל.

כל הזמן היה חרד מאי-ידיעת הזמן ואז הגיע לפתע לאיזו הארה וודאית שאין בעצם זמן ומקום! כל זה הינו המצאה של בני-אדם. אז החל לחוש שכל המציאות כולה, השמש הזורחת וכל מה שמתרחש מתחתיה, אינה אלא הזיה ענקית משותפת של כלל המין האנושי. הוא הגיע להכרה שבתוך ה'טריפ' של כולם, הוא נמצא ב'טריפ' שלו שאומר: עכשיו אתה בחושך ולעולם תשאר בתוכו! מחר כולם יקומו אל הדמיון של השמש הזורחת, אבל אתה תשאר בדמיון של החושך הנצחי.

בועז העדיף להשתתף בהזיה הכללית מאשר לחוות הזיה נפרדת. הוא נלחץ יותר ויותר, כאשר ברקע נשמע קול תיפוף קל. אז קרא בהיסטריה לקאזו היפני שיבוא לעזרתו. קאזו, שהבין את מצבו של בועז, הגיע עם מים והסביר לו שהם אכלו פיטריות חזקות במיוחד פרט לכך שהוא אכל כמות כפולה. בועז ראה לפתע את קאזו בדמות של סיני חביב שהיה מבעלי החוף. לאחר שקאזו חזר לבונגלו שלו, נפל בועז ביתר שאת למחשבות של חושך ובדידות. אז נזכר שעליו לנסוע לעיירת החוף כדי להאריך את אשרת הדרכון הישראלי שלו בתאילנד.

החל לחשוב: רגע? מה זה בכלל ישראלי? מה זה גרמני? צרפתי? יש מיליארדי אנשים בעולם הזה. נדמה לכולם שאלה גרמנים, אלה צרפתים, נוצרים, ישראלים, יהודים… איזה פנאטיים! כולם נלחמים נגד ארצות ונגד דתות, בעוד שכל זה לא קיים באמת…

הוא המשיך לחשוב על פרטי ההזיה העולמית, איך שכולם הוזים את הקור בחורף ואת החום בקיץ, שיש אור ביום וחושך בלילה וכל היתר, ושוב חזר להילחץ מכך שמחר בבוקר כולם יתעוררו להזיה העולמית הרגילה והוא יישאר קבור בהזיה הפרטית שלו, בסרט הרע שלו. הוא חיפש מוצא למצוקתו, ירד מהבונגלו והסתובב בין עצי הקוקוס. מדי פעם דאה לידו עטלף מצייץ.

המשיך לחשוב: קרה לי הנורא מכל! לא אשתחרר לעולם מההזיה הזאת! לעולם אשאר תקוע בלילה השחור הזה בין עצי הקוקוס העקומים הללו! מה יהיה אתי?! הבין שהוא תקוע ב'טריפ' וככל הנראה ישראלי כלשהו יזהה את מצבו וישלח אותו במטוס לישראל להוסטל לנפגעי סמים כדי להמשיך את הסרט הרע. חשש שהרב נחמיה מבאנקוק, שכבר שלח לארץ ישראלים 'תקועים' רבים, ישלח גם אותו. רק זה חסר לו… הרי הרב מכירו כאדם רגיל ונחמד שקצת התעורר ליהדות וכעת יראהו כמסומם חסר תקנה…

דמיין שהוא מגיע כך להוריו בקרית-שמונה. עבור אביו עישון סם קל או הזרקת הירואין הם היינו הך. איך יקבל זאת אביו?! לאחר שיספר לאביו על ההזיה שחווה, יאמר לו האב: מה פירוש הזית?! כעת אתה הוזה! וחוץ מזה, אני בכלל לא אביך, רק איש טוב שמשתף איתך פעולה כדי שלא תתמוטט לגמרי…

גם את המחשבה הזאת, כמו המחשבה על הרב נחמיה, לא אהב ורצה למוחקה ממוחו. ואז נזכר בזוג ידידים שהיו לו בארץ, פסיכולוג ועובדת סוציאלית, שהזהירוהו כמה פעמים מפני מה שעלול לקרות למטיילים ישראלים במזרח-הרחוק הנוגעים בסמים. בדמיונו ראה איך שהוא משוחח עמם ומספר להם שלקח טריפים והם עונים במבטם: תשמע, אנחנו בכלל לא מכירים אותך ורק משתפים איתך פעולה כדי שלא תתמוטט…

החושך בנפשו של בועז הלך והתעצם ועמו תחושת החרדה מכך שמחר, ללא כל ספק, לא תזרח עבורו השמש. שוב עלה לבונגלו והתנדנד בערסל. לאחר מכן הלך לשירותים, מרחק של דקה וחצי שנראה לו כמסע ארוך מעבר להרי החושך. כאשר הגיע, ראה את האור ונרגע מעט מכך שהוא עדיין מסוגל לראות אור. לאחר שחזר לבונגלו, חשב על המחר הנורא, שאז כל העולם יהזה את הזריחה ואילו הוא יתקע עם החושך. כעת חש ששתי ההזיות הינן שקר והירהר בנפשו: ומהי, אם כן, האפשרות השלישית, הנכונה?

בקושי הצליח לחזור לבונגלו, לתוך החדר. אור קטן דלק. הוא הביט על המדף ואז ראה את התפילין שלו מונחות. מאוד הפריע לו שיש כאן תפילין. עד כה חש בבירור שכל העולם מבחוץ ומבפנים הינו שקר, ולפתע ראה את שני בתי התפילין וחש בבירור גמור שהם אמיתיים. התחושה הפריעה לכל שיווי המשקל של ההזיה. איך יכולה להיות מציאות אמיתית בתוך עולם השקר הזה?!

הוא ניסה לסלק את שני העצמים הללו ממוחו בניענוע ראש, בעצימת עיניים, בתרגילי חשיבה, אך לשוא. לאחר מכן נשכב על המיטה. המחשבות הרעות הלכו ודעכו ובועז נרדם בעלות השחר.

למחרת התעורר אחר הצהרים. עדיין היה תחת השפעת הסם. היה מפוחד ומבוהל והביט סביבו. האור חדר בקווים דקים לתוך הבונגלו. הוא מיהר לפתוח את דלת העץ כדי לראות אם יש אור בחוץ ושמח לראות את המרחבים שטופי השמש ממעל. עדיין לא היה משוכנע באמיתות המראות וניסה להבין האם הינם מציאות או דמיון.

לאחר שנרגע מעט, נסע למשרד ההגירה בעיירה הסמוכה כדי להאריך את הדרכון הישראלי. הוא נוכח לדעת שיש דבר כזה… אז נזכר היטב איך שכל המציאות אמש בליל ההזיות נחוותה כשקר אחד גדול ורק בתי התפילין היו אמיתיים והחוויה נחרטה בקרבו.

בראש-השנה נסע מוייטנאם ללאוס ואחר-כך הגיע לבאנקוק כדי לעבור את יום כיפור יחד עם הרב נחמיה וחבר'ה רבים נוספים. שם התעורר ביתר שאת. אחר המשיך לסרי-לנקה ולהודו כשהרהורי התשובה מתגברים אצלו ואף זכה לפתוח מסעדה בשרית כשרה למהדרין בבית חב"ד בדראמסלה בצפון הודו.

בתום שלוש שנות מסע, חזר לישראל בהחלטה לבדוק את דרך היהדות. הוא החל ללמוד בישיבת חב"ד באילת. כאשר למד בישיבה עדיין היה שרוי בהשפעה של הודו, בתחושת החופש הלא מוגבל. גבולות היהדות היו קשים עדיין עבורו. לאחר חצי שנה יצא משם בתחושה מרדנית ש"הדוסים עם המגבעת והזקן לא ילמדו אותי להיות יהודי מאמין!…"

לאחר מכן התגורר במשך שנה בירושלים, מחוץ לכל מסגרת, והגיע בעקבות חבר שהכיר בהודו לישיבת "דעת" ברחובות, בה הוא נמצא למעלה משנה (עם מגבעת וזקן…) ואז סיפר את סיפורו.

בלימודי החסידות למד, שכל מה שיש בעולם הזה ונראה בעינינו כמציאות הוא בעצם "יש מדומה" ורק הקדוש-ברוך-הוא, שאין עוד מלבדו, הוא "היש האמיתי", כלומר המציאות היחידה בעולם הדמיון.