אלדד, בחור עדין נפש, למד באוניברסיטה חינוך וספרות ולאחר שנישא לענת, עברו להתגורר בהרצליה. המסלול הטבעי עבורו היה הוראה ובעיקר הוראת ספרות. תקופה מסויימת עבד בעבודות פקידות מזדמנות ובסופו של דבר הצליח למצוא עבודה כמורה לספרות בבית-ספר תיכון.

הוא היה מאושר לעסוק במה שאהבה נפשו. חודשיים לפני פתיחת שנת הלימודים, החל לדפדף ולהתעמק מחדש ביצירות ספרות מהארץ ומהעולם, התעדכן בתוכניות הלימודים לספרות והכין את עצמו היטב למשימה העומדת בפניו. הוא נקרא לשיחה עם מנהל בית-הספר, זאב ראובני, שדגל בהקניית ערכים מערביים-אוניברסליים והיה אדם  קשוח ובלתי מתפשר בעמדותיו.

"עיקר תפקידך הוא לפתוח את הראש של התלמידים לאפיקים נרחבים ככל שניתן, להעניק להם מעוף ומחשבה חופשית. הספרות היא ביטוי מרכזי של הרוח האנושית. התלמידים צריכים להכיר מוטיבים מכל תרבויות העולם ולא להצטמצם בתרבות היהודית", כך גרס המנהל.

כבר בשיעורים הראשונים הבין אלדד שמשימתו החינוכית לא תהיה קלה. התלמידים זילזלו במקצוע הספרות, ראו בסיפורים ובפרט בשירים דבר מיותר ולא רלבנטי לחייהם והפריעו למהלך השיעור.

המילים המרוממות בשירי ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן והסיפורים הנוקבים של ברנר לא דיברו כמעט לנפשם. הוא ניסה להעביר באופן מוחשי ומעניין את סיפורי צ'כוב הקצרים. היו שתיים או שלוש תלמידות שגילו ענין בשיעור, אבל הכל נבלע בפרץ ההפרעות הכללי. 

היו כמה "כוכבים" שניסו להפריע בקביעות למהלך השיעור והשמיעו דברי ליצנות ואף ניבול פה. הבולט מכולם היה תלמיד בשם נדב ורוב התלמידים נגררו אחריו. פעם אחת הגיע אלדד לשיעור וראה לתדהמתו שאין כסאות בכיתה. התלמידים ניצבו מחייכים ליד השולחנות. הוא ניגש לחלון וראה שכל הכסאות הושלכו ממרומי הקומה השלישית…  

אלדד היה מותש מההתמודדות עם תלמידיו. כבר החל למאוס במקצוע ההוראה ואף התגעגע למקצוע הפקידות שהיה אמנם משעמם במקצת, אבל הרבה יותר קל ונעים. הרי אי-אפשר לבוא כל בוקר לבית-ספר בהרגשה שעליך לנהל מלחמת עולם. 

הוא נוכח לדעת שהבעיה חריפה ואינה נחלת שיעורי הספרות בלבד, אלא קיימת בכל מקצועות הלימוד. גם יתר המורים לא נראו הרבה יותר מאושרים ממנו. המורים המוצלחים יותר היו אלה שהצליחו להטיל משמעת כלשהי על כיתתם. אלדד התרשם כי הדברים שהחזיקו את התלמידים במסגרת היו מבחני הבגרות והאימה מפני המנהל ראובני.

עם זאת השתדל להתכונן היטב לשיעורים ובילה שעות רבות בספריה לשם כך. כבר התגעגע לימים שבהם היה סטודנט חופשי. אבל כעת, מה לעשות, הוא אדם נשוי ועול הפרנסה כפול ומכופל ולא כדאי לאבד משרת מורה, עם כל הקשיים.

באחת הפעמים שבהן בילה בספריה נתקל בספר שנקרא "סיפורי הבעל-שם-טוב". היה לו זמן פנוי והוא עילעל בסיפורים. קרא סיפור ועוד סיפור ועוד אחד. הסיפורים הללו נראו לו קסומים ומרתקים יותר מהסיפורים שלימד. קודם כל היו אלו סיפורים אמיתיים ולא פרי הדמיון, אבל חשוב מכך, היה בכל הסיפורים איזה מוסר השכל אמיתי על החיים והקניית מידות טובות.

הוא הצטער על כך שלא יוכל ללמד את הסיפורים הללו. קודם כל, הם לא היו כלולים בתוכנית הלימודים, ושנית, אוי לו אם המנהל ראובני ישמע על כך. זה יהיה סוף הקריירה הקצרה שלו.

אז עלה בדעתו רעיון לשנות את העלילה, הדמויות והרקע, וכך יוכל להעביר את הסיפורים מבלי להסתכן כמעט.

הוא ניגש למלאכה במרץ רב. בחר בסיפור אחד, בינוני באורכו, שינה את השמות ואת הפרטים האחרים, אבל הותיר את ההתרחשות והרעיונות המרכזיים בעינם. לאחר מכן העתיק הכל מחדש, עד שהיה בידו סיפור מחודש.

למחרת הגיע לכיתה. כרגיל היתה המולה ומחצית מהתלמידים נעדרו. מבלי לגעור כלל בתלמידיו וללא הקדמות החל לקרוא את הסיפור. כמה תלמידים גילו ענין במעשה שהתרחש באוירה כפרית קסומה ונושנה והיסו את המפטפטים. בתוך עשר דקות שרר שקט בכיתה. כולם הקשיבו לסיפור בקול דממה דקה. אלדד נדהם מהשינוי. חשב שאולי הוא חולם חלום או הוזה בהקיץ, אבל עיני התלמידים הפעורות המחישו לו שהוא חי בהחלט במציאות. לאחר קריאת הסיפור, כתב כמה שאלות על הלוח. רובם העתיקו וענו כמיטב יכולתם.

ההצלחה עודדה את אלדד להמשיך במלאכת עיבוד הסיפורים. הוא עיבד סיפור נוסף וגם הוא נחל הצלחה. גם מספר התלמידים שהשתתפו בשיעורים גדל בהדרגה, וחשוב מכל – בעיית המשמעת נעלמה. לא היו כמעט הפרות סדר. הפלא הגדול מכל היה התנהגותו של נדב שהשתנתה מהקצה לקצה. הוא נהג לגשת למורה אלדד בסיום השיעור והמשיך לדון עמו בסיפור הנלמד.

מדי פעם ביקר בכיתה המנהל ראובני, שהופתע לראות את המשמעת המופתית בכיתה. מעודו לא ראה מחזה שכזה ועוד אצל מורה מתחיל לספרות. הוא ניגש לאלדד באחת ההפסקות:

"אני מבין שאתה משקיע מאוד בהכנת השיעורים."

אלדד לא רצה להרחיב בנושא ולכן חייך במבוכה והינהן בראשו לאישור הדברים. היה לו ברור שאם המנהל ידע מהיכן הוא דולה את סיפוריו, יפוטר מיד.

כך עברו הימים עד שהסתיימה שנת הלימודים והגיע טקס הענקת התעודות השנתי. את אולם בית-הספר מילאו הורי התלמידים ואף היו כמה סבים וסבתות. אלדד ישב לא הרחק מהמנהל וראה שאחד הסבים משוחח עמו. הקשיש אמר:

"… אני רוצה לומר לך, אדוני המנהל, שאף פעם לא ראיתי ככה את נדב, הנכד שלי. הוא כל-כך נהנה משיעורי הספרות ולא מפסיק לספר לי עליהם…"

המנהל היה מרוצה מהשבחים והעיף מבט אוהד לעבר אלדד שהסמיק מהנאה לשמע הדברים.

"נו, גם אני מרוצה מהשיעורים האלה…"

אלדד חש שהוא נמצא ברקיע השביעי. אם רק היו יודעים מאין שאב את הסיפורים… חשב לעצמו וגיחך. הסב המשיך לדבר:

"בקטנותי גרתי בפולניה, אבי נהג לספר לי בכל שבת סיפורי צדיקים…", והסב המשיך להפליג בזכרונותיו. המנהל ראובני זע על כסאו בקוצר רוח. הטקס עמד להתחיל בכל רגע והוא לא הבין מה הזקן הזה מבלבל לו את המוח על סיפורי צדיקים בפולניה. מה, לכל הרוחות, הקשר בין סיפורי צדיקים לבין ספרות יפה?! אלדד שידע היטב מה הקשר ביניהם קיווה שהטקס יתחיל מיד ושהזקן לא ידבר יותר מדי באזני המנהל… 

הטקס התמהמה והסב המשיך:

"כשהגענו לארץ, עזבתי את הדת ועבדתי בעבודת כפיים בקיבוץ. תמיד קינן בי הרצון לחזור למקורות, אבל לא זכיתי לכך…"

המנהל החל לאבד את סבלנותו. צירוף המילים "לחזור למקורות" הרגיזו. אין לזקן הטרחן הזה על מה לדבר עמו בערב כה חגיגי?… אבל הזקן לא חש בכלום והמשיך לספר בחביבות:

"… הבנים והנכדים שלי המשיכו בדרך החילונית ונשארו רחוקים מאוד מהתורה, עד שערב אחד פתחתי את מחברת הספרות של נדב, ומה אני רואה בה?…"

אלדד האזין לדברי הסב בחשש הולך וגובר. המנהל היפנה את ראשו כלפי הבמה, מקווה שיחל הטקס ומאזין בעל-כורחו:

"… לא תאמין, המנהל: סיפורי הבעל-שם-טוב! אמנם המורה שלך שינה אותם, אבל את עיקרי הדברים אי אפשר להסתיר…"

המנהל העיף מבט נזעם לעבר אלדד שהחוויר כמת, ואז בדיוק כבו האורות והטקס החל… המחמאה שרוממה את נפשו של אלדד נמחקה לחלוטין במבט הזועם. הוא הבין שהסתבך.

למחרת בבוקר הזמין המנהל את אלדד לחדרו. לא היה צורך בחכמת אלקים כדי להבין מהי מטרת הפגישה. אלדד נכנס לחדר בדחילו ורחימו ונתקל בפניו חמורות הסבר של מר ראובני, שאפילו לא הציע לו לשבת.

"התפלאתי מהשקט שהשתרר בשיעורים שלך. אף מורה, ובטח שלא חדש כמוך, לא הצליח להחזיק את הכיתה ככה… והנה אתמול קבלתי סוף-סוף את התשובה…"

"מר ראובני, תן לי להסביר…"

"מה יש פה להסביר!?"

צעק המנהל בזעם ונופף במחברת עטופה בצבע צהוב. אלדד ראה את המדבקה שעל המחברת:

נדב גרינפלד

כיתה י"א 2

מחברת ספרות

המנהל המשיך:

"סיפורי הבעל-שם-טוב… סיפורי צדיקים… אה?! מה אתה חושב לעצמך, שאתה מלמד במיסיון?! במקום ללמד את ביאליק וטשרניחובסקי, אתה מלמד לי את סיפורי הבעל-שם-טוב?!" ואז הרים את קולו, כמעט צעק: 

"אתה מנסה להחזיר אותם בתשובה!"

אלדד ניסה להתגונן:

"איך אני יכול להחזיר בתשובה כשאין לי אפילו כיפה?!"

"שמעתי כבר על המיסיונרים. מה הם לא יעשו כדי להחזיר בתשובה…"

"אבל המנהל…"

דבר לא עזר. מר ראובני היה נחרץ:

"לא עמדת בתנאי העבודה, פגמת בשמו הטוב של בית-ספרנו. ראה את עצמך מפוטר!"

הרגשתו של אלדד היתה משונה. לכאורה היה צריך להצטער עד עמקי נפשו מהעוול שנעשה לו, ובמקום זאת חש בשלווה. מר ראובני נראה לו לפתע כה מרוחק ואפילו מגוחך.

גם כאשר סיפר לאשתו על הפיטורין, לא היה נסער כלל. אפילו הרגיש איזו הקלה. הרי ידע היטב שסיפורי הבעל-שם-טוב הצילו את שיעורי הספרות מהתמוטטות, וההערמה שלו היתה מתגלה מן הסתם במוקדם או במאוחר.

את הבקרים הבאים בילה אלדד בספריה. הוא מצא ספרי צדיקים נוספים וקראם בשקיקה. אחר-כך חיפש ספרים בנושא האמונה. וכך, אט-אט החל להתקרב ליהדות. היו מניעות מצד משפחתו המשכילה, אבל הוא התגבר עליהן. לבסוף אשתו הסכימה ללכת עמו לסמינר להכרת היהדות.

במשך הזמן הם התחזקו מאוד והקימו בית יהודי, והילדים שנולדו להם צעדו בדרכם, אבל סיפורינו לא תם בכך.

ערב אחד התקשרו מארגני סמינר ליהדות וביקשו מאלדד לספר את סיפורו המיוחד. בתחילה סרב, אבל במחשבה נוספת עלה בדעתו שאם אדם אחד יחזור בתשובה בזכות סיפורו, הרי שיציל נפש מישראל ותקוים בו הבטחת הפתגם הנודע "כאילו הציל עולם מלא", ומדוע שיחמיץ מצווה כה גדולה?!

הרצאתו של אלדד נקבעה לאחר ארוחת הערב. הוא סיפר את סיפור חייו והתמקד במציאת סיפורי הבעל-שם-טוב, שגרמו למהפך בשיעורי הספרות בשלב הראשון, ולמהפך בחייו לאחר מכן.

לאחר ההרצאה המעניינת ניגשו כמה מהמשתתפים והודו לאלדד. לפני שעמד לצאת, ניגש אליו לפתע בחור צעיר. אלדד הביט בעיני הבחור והיה נדמה לו שהוא מכירו, אבל לא זכר מהיכן. הבחור הושיט את ידו ללחיצה ואמר בהתרגשות:

"המורה, תודה רבה על ההרצאה הנפלאה שלך…"

אלדד שאל בסקרנות:

"אולי למדת בתיכון שבו לימדתי?" הבחור חייך:

"אני מתפלא עליך המורה שאתה לא זוכר אותי. אני נדב גרינפלד, התלמיד המצטיין שלך, והנכד של מי שהרס לך את מקום העבודה…"

אלדד חייך וטפח על שכמו:

"סבא שלך לא הרס לי שום דבר, להפך, בזכותו זכיתי לכל מה שיש לי היום… והוא בטח יקבל על כך שכר רב משמים. אבל מה אתה עושה פה?!"

"הרבה זמן אני מחפש אותך, המורה. מאז שעזבת אין לי מנוחה. התלמידים בכיתה ידעו שהמנהל ראובני סילק אותך בגלל סבא שלי, ובגלל שהם הצטערו על עזיבתך, החלו להציק לי. פיתחתי רגשי אשמה בגלל שפוטרת, וכך, מתלמיד מרכזי בכיתה הפכתי למסכן ובודד."

נדב המשיך לספר בהתרגשות:

"… פעם אחת, בעת המשבר, הלכתי לבקר את סבא שלי והוא קידם את פני עם ספר ישן שהיה כתוב עליו 'סיפורי הבעל-שם-טוב' והכריז: 'זה הספר שממנו מכין המורה לספרות שלך את השיעורים שלו!'

'הוא כבר לא המורה לספרות', עניתי לו בפנים נפולות, והסברתי לו גם מדוע…

סבא הצטער לשמוע על מה שאירע בגללו. הוא חשב לרגע ואמר:

'קח את הספר ותקרא אותו בבית. רק שאבא ואמא לא יראו…'

קראתי את הספר בשקיקה. חזרתי לסבא והוא החל לספק לי ספרים נוספים של סיפורי צדיקים. מצד אחד נפתח לי עולם נפלא, ומצד שני לא מצאתי את מקומי בבית-הספר. אבא הבחין בכך שאני יוצא מהמסגרת וכעס עלי עוד יותר. מה אומר לך, המורה…. הרב… אלדד, אין לי חיים ומאז אני מחפש אותך…"

אלדד נפעם מדבריו של נדב ואמר:

"דלת ביתי פתוחה לפניך עשרים וארבע שעות ביממה."

הם קבעו ללמוד למחרת בבוקר שיעור בפרשת השבוע. לאחר מכן אלדד סידר לנדב מקום באחת הישיבות הטובות בארץ, שם דאגו לכל מחסורו בגשמיות ובעיקר ברוחניות.

שנה לאחר מכן הגיע נדב לביתו של אלדד ובידו מתנה. אלדד פתח אותה בזהירות וראה להפתעתו ספר עתיק-יומין בעל דפים צהובים מתפוררים. הוא עילעל בו בחרדת קודש וראה שמדובר בספר "סיפורי הבעל-שם-טוב" המקורי שהודפס בפולניה, הספר שברבות הימים הצליח לקרב באורח פלא שתי נפשות תועות למקור מחצבתן.