מספרים על הרה"ח ר' ראובן דונין, שבעת היותו תלמיד בתומכי תמימים, ואחרי שנסע והסתופף בצלו של הרבי שליט"א מלך המשיח, קירב אותו הרבי מאד. הייתה לו דלת פתוחה אצל הרבי ופעמים רבות היה נכנס לחדרו הקדוש והרבי היה מורה לו לעשות כך וכך, תוך שהוא מסביר מה התועלת שתצמח לו כשיעשה כך. באותם הזדמנויות קרה לא פעם שר' ראובן היה פורץ בבכי ואומר: רבי, אינני רוצה שתגיד לי למה לעשות כך – רצוני לעשות זאת אך ורק בגלל שהרבי אומר! ומספרים שפעם, באחת ההתוועדויות שהתקיימו באותה תקופה, כאשר הרבי דיבר אז אודות משהו שצריך, חייך ואמר: כמו שראובן דונין אומר שצריך לעשות בלי לדעת את הסיבה והתועלת, רק בגלל שאומרים…

בשיחת ש"פ מטות ומסעי תשל"ו אומר הרבי (בלתי מוגה, תרגום חופשי): "שמעתי פעם מיהודי כי בטוח הוא שתהיה לו אריכות ימים. שאלתי אותו: מדוע אתה כה בטוח? ואמר לי, שהייתה לו הבטחה מכ"ק מו"ח אדמו"ר שיהיה ירא שמים. ומכיוון שהוא יודע שעדיין הוא רחוק מיראת שמים, וכדי שיהיה ירא שמים צריך לקחת ריבוי זמן, במילא בטוח הוא כי הוא יאריך ימים ושנים… שאלתי אותו (ממשיך הרבי): מה אתה עושה כדי לקיים את מה שהרבי אמר? והוא אומר לי: אשרי ובא לציון הרי "מהיכא תיתי" (הוא לא כל-כך מקפיד על זה), אבל את השיעורים של חת"ת, את זאת שומר הוא בכל התוקף. שכן אשרי ובא לציון זהו הרי דבר שיש בזה שינויי המנהגים, והוא אינו רוצה להכניס עצמו בשינויי המנהגים. אבל חת"ת זהו דבר שהוא שמע מהרבי, שגופא בתר רישא אזיל (שהגוף הולך אחרי הראש), אם כן הרי שמע זאת מהראש שלו – ואיך יוכל לשכוח על זה?! ומסיים הרבי: "מילא את הרש"י או את הרמב"ם וכו' הוא שכח, אבל דבר ששמע בעצמו כיצד "מ'קאכט זיך" בזה בהתוועדות – איך אפשר לשכוח על זה?!".

כשעומדים אנו, ובפרט בימי ההכנה ליום הגדול והקדוש, "ראש השנה להתקשרות", היום העשירי והאחד-עשר בחודש עשתי-עשר, לקראת סיום הרמב"ם של "ויהי בשלושים שנה", כאשר מהדהדים באזננו דברי הרבי שוב ושוב אודות החיוב וההכרח לעשות "שטורעם" גדול ביותר מסיום הרמב"ם, כדי שזה יעורר רבים להצטרף גם הם ללימוד היומי ברמב"ם. וכבר סיפרתי במסגרת זו, שכתבתי בעצמי בשנת תשמ"ה מכתב פרטי לרבי בו דיווחתי בין השאר אודות סיום הרמב"ם שערכתי בשיעור שמסרתי אז, שיעור לנשים בתניא, שהיו בו רק משתתפות מועטות, כך שהסתפקתי אם בכלל לכתוב על כך, ולא ייחסתי לזה כמעט חשיבות – אך הרבי לא התייחס לכל המכתב וענה דווקא במתיחת שני קוים מתחת למילים "סיום הרמב"ם"! הרבי רוצה שנערוך "הדרן" על הרמב"ם בכל מקום אפשרי. הן ברמה המקומית, בכל מקום, בכל עיר ועיירה ובכל פינה אפשרית. ובמיוחד ברמה הארצית והעולמית, ב"שטורעם" גדול במקומות גדולים וציבוריים ארציים ועולמיים. ולא פחות חשוב גם במקומות קטנים ביותר – בכל שיעור תורה שמתקיים, ובכל הזדמנות אפשרית של פגישה עם מספר יהודים. ולהדגיש תמיד את ה"בכן" בנוגע לפועל ממש – שעוד יהודי ועוד יהודי יצטרף בקביעות ללימוד הרמב"ם היומי באחד המסלולים, ועל ידי זה יהיה לו קשר חזק וקבוע יום יומי, עם הרבי שליט"א מלך המשיח. והרי כולנו זוכרים כמה הדגיש הרבי שוב ושוב אודות גודל הזכות והחובה להשתתף בזה בגופו דווקא, ואף התבטא כי גם הוא עצמו נמצא שם, ושלח דולר, שליחות מצוה לצדקה, לכל משתתף. והעיקר – שיותר ויותר יצטרפו כפשוטו ללימוד השיעור היומי ברמב"ם באחד משלושת המסלולים, ובפרט במסלול העיקרי של ג' פרקים ליום. ולהקפיד ולהתמיד ללמוד זאת בכל יום ויום ללא אף יוצא מן הכלל, שתהיה זו "קביעות בנפש" ששום דבר לא יזיז אותה ממקומה. וגם אם קרה ונשארו עד מאוחר מאד בלילה ועדיין לא למדו את השיעור היומי, שאז בא היצר ומנסה להטיף שאין שום תועלת בכך ש"יקראו" את השיעור ויירדמו על הספר בלי לקלוט מאומה, שלכן טוען היצר, עדיף לדחות זאת למחר ואז ילמדו זאת בעיון וכראוי וכו' –  יש לדעת שאין זה אלא תכסיס של היצר, הרוצה שיוותרו לו על עוד שעל ועל עוד שטח, כדי שיוכל להוסיף ולדרוש ולתבוע עוד ועוד. כל כוונתו אינה אלא לדחות שלא ילמדו זאת היום, וכשיגיע מחר, והמחר יהפוך להיות "היום", הוא יעשה הכל לדחות זאת שוב למחר שלאחר זמן. ולכן אין להתחשב בו כלל ואין לוותר לו על אף שעל ועל אף נקודה, אלא להקפיד וללמוד את השיעור היומי דווקא באותו יום. ובאיזה אופן שיהיה, בין אם מבינים זאת כראוי ובין אם לא, שכן הדבר נוגע ל"חיי נפשו" ועל כך אין שום אפשרות להתפשר. ויוצאים ידי חובה בדיעבד (למרות שבוודאי רצון קדשו של הרבי שליט"א לכתחילה הוא דווקא שילמדו ויבינו ויחיו עם זה וכו') גם אם קוראים ולא מבינים. וכפי שאומר הרבי בשיחת ש"פ מטות ומסעי תשמ"ו (מוגה. לקוטי שיחות חלק כ"ח עמוד 682. תרגום חופשי): "כולל – שיעורי חת"ת (חומש, תהלים ותניא) שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו קבע אותם כשיעורים השוים לכל נפש, לכל יהודי בדורנו (שהרי נשיא דורנו הוא הנשיא של כל אנשי הדור): השיעור בכל יום: בחומש (כפי שנחלק לכל יום). השיעור בתהלים (כפי שנחלק לחודש). והשיעור בספר התניא (כפי שנחלק לשנה). ושלא כדעת הטועים, ששיעורים אלו הינם (רק) חלק ממצות תלמוד תורה, שאז יש מקום לומר שהשיעור בספר התניא (שהוא חלק מהתורה שבעל פה) אין מקיימים אותו אלא אם יש בזה הבנה והשגה כדרוש (שזהו הכרח בלימוד תורה שבעל פה), אלא בעיקר נוגעים שיעורי חת"ת לחיי נפשו [והשיעור בתניא, פנימיות התורה – לחיי פנימיות נפשו, כידוע שהסתים דישראל קשור עם סתים דאורייתא], וכשם שהשיעור בחומש והשיעור תהלים (תורה שבכתב) מקיימים גם כאשר לא ידע מאי קאמר, יש לומר שכן הוא גם בנוגע לשיעור התניא. וכן, כיון שנתקבל ונתפשט לאחרונה, שיעור בספר הרמב"ם, באחד מהג' אופנים: ג' פרקים ליום, או ספר המצוות, או פרק אחד ליום".

וכמה מילים אודות היחס המיוחד שהיה למשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס לתקנת לימוד הרמב"ם היומי, שהי' לומד אותו יום יום עם חברותא מיוחדת לכך. מה ש"לקח" בעיקר את ר' מענדל היא לא רק השכל הנפלא והסדר המדויק להפליא ברמב"ם, אלא בעיקר העובדה שהרמב"ם מלא באמונה לוהטת: מזכיר הוא שם שמים בכל מקום אפשרי, הרבה יותר מבספרי הלכה אחרים. תמיד שגור על לשונו "ציוה הא-ל ברוך הוא", "בריך רחמנא דסייען", "הא-ל הנכבד והנורא הזה" וכיוצא באלו. ובפרט שהרמב"ם הוא הקובע כי "מעיקרי הדת, שהא-ל יתעלה מנבא את בני האדם", והוא מזכיר ומדגיש שמוכרח להאמין בנביא כדי להתקשר להקב"ה, שזה מדגיש עד כמה חשוב וחיוני להתקשר לרבי כדי להיות קשור להקב"ה.

ר' מענדל לא אהב את אלו שטענו כי רוצים הם ללמוד בעיון ובהבנה ולכן הם מסתפקים בלימוד פרק אחד (במקום שלשה פרקים) ליום, כדי שיוכלו להבין יותר טוב ולהתעמק יותר. הרי רואים אנו, היה טוען בלהט, שהרבי שליט"א "קאכט זיך" במיוחד דווקא באופן הלימוד של שלשה פרקים – כל ההסברים של הרבי ברמב"ם היו תמיד בשיעור היומי לפי המסלול של שלשה פרקים ליום, ואפילו לא פעם אחת לפי השיעור של פרק אחד ליום. ובכלל, אם לא אנ"ש ותלמידי תומכי תמימים, מי ילמד את הרמב"ם באופן הרצוי ביותר. ונוסף לזה, היה ר' מענדל מוסיף ואומר: אלו שטוענים כך בדרך כלל לבסוף אינם לומדים בעיון גם את הפרק האחד, ולפעמים אינם לומדים אותו בכלל. כי פירושו של דבר הוא פשרה וויתור על הידור בקיום התקנה וההוראה. ואמרו רז"ל שכך היא אומנותו של היצר-הרע: בתחילה אומר לו עשה כך – דבר טוב כשלעצמו, אבל אחר-כך אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה-זרה. הדרך להצלחה בכלל, ובעבודת ה' בפרט, הי' ר' מענדל מדגיש, היא דווקא בנחישות וללא ויתור על קוצו של יו"ד. לעשות את הדברים בהידור המירבי, ואז הקב"ה עוזרו שהלימוד יהיה כראוי ויפעל פעולתו. וכבר סופר במסגרת זו שלאחרונה קיבל גם הרה"ח ר' מנחם מענדל הכהן פרידמאן, שליח הרבי מלך המשיח שליט"א באור יהודה, העוסק בלהט גם בהפצת בשורת הגאולה והגואל, בתשובה לשאלה כזו, את מענה הרבי שליט"א באגרות-קודש (כרך יד ע' רפח-ט): "במענה על מכתבו .. בו כותב אשר מפני שעמוס הוא בלימודים, שומר רק על שיעור דחומש עם פירוש רש"י, אבל אינו שומר שיעור תהלים חדשי וכן השיעור בתניא, ומבקש אם אפשר לשחררו משני שיעורים האחרונים. ותמיהני עליו, כי אין שמירת השיעורים לטובת מי שהוא אחר אלא לטובתו הוא. וככל ענייני תורה ומצוות, שהם לטובת אדם הלומד ומקיים המצווה. ומזה מובן ששחרור משמירת השיעורים "משחרר" גם כן מהתוצאות הטובות הבאות על ידי שיעורים אלו. ובמה שכותב אודות קוצר הזמן, ניצול הזמן תלוי כשאר עניני האדם בהצלחה וסיוע מלמעלה. וכנראה במוחש אשר לפעמים נקלטות הסברות ועניינים הנלמדים בקל וטוב, ולפעמים צריכים יגיעה רבה וריבוי זמן, וגם לאחרי זה אין ההבנה ברורה כל צרכה, אף שהמדובר הוא באדם אחד, אלא שבזמנים שונים. וסגולת כל מצווה (והשיעורים בכלל זה) כמאמר המשנה מצווה גוררת מצווה. זאת אומרת שעל ידי קיומה, בנקל יותר לקיים מצווה אחרת. שבזה גם כן שבנקל יותר להבין עניינים הנלמדים ובטוב. ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור. בברכה."

ולהעיר על דבר פלא, שהוזכר במסגרת זו לא פעם – שבשנים האחרונות, כמעט בכל פעם שהגיע זמן סיום הרמב"ם (והרי בכל שנה זה בתאריך אחר), ישנו אזכור והדגשה בדבר-מלכות השבועי בקשר לרמב"ם ולסיומו. שזה מדגיש ביותר עד כמה הדבר-מלכות הוא עכשווי ואקטואלי עכשיו ממש, עד שגם עתה, בשנת תשע"ד, עורך הרבי שליט"א מעין סיום הרמב"ם. והשנה, בשבוע של סיום הרמב"ם, בדבר-מלכות לפרשת בשלח, מדבר הרבי כמה פעמים בשיחה על הרמב"ם בתחילת הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח "שלשה מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ. למנות להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה". ובהמשך לזה (סי"א) על הרמב"ם המפורסם בסוף פרק י"א שם "יעמוד מלך מבית דוד (מינוי מלך) .. וילחום מלחמות ה' ("מלחמה לה' בעמלק") .. ובנה מקדש במקומו (בנין בית הבחירה)". ומקשר זה גם (ראה הערה 137) ליו"ד שבט – מינוי מלך, "שינוי בהנשיא". סיום פרשת בשלח במלחמת עמלק, וט"ו בשבט הכניסה לארץ ישראל ובנין בית הבחירה. ובפרט על פי ההדגשה שם (הערה 133) שביו"ד שבט אמנם "נטלו המאורות" ("נטלו" בטי"ת), הסתלקות הרבי הריי"צ. אך יחד עם זה הי' גם ובעיקר "נתלו המאורות" ("נתלו" בתי"ו) – "נוסף על פשטות הדבר (=שהרבי שליט"א קיבל את הנשיאות!) – מצד העלי' היתירה שנעשית לאחרי ועל ידי ההסתלקות". וכמרומז בעלי' שנעשית במעבר מיו"ד שבט לי"א שבט, שבי"א שבט מאיר "אחד עשר בטהרתו". ואם זה לא מספיק, מקשר זאת הרבי (בהערה 134) לי"א ניסן (עיין שם בביאור השייכות), ומוסיף "ויש לומר ששייכות זו היא בהדגשה יתירה ביום י"א לחודש הי"א (=כשהרבי שליט"א קיבל את הנשיאות).

וכסיום הדבר-מלכות לפרשת שמות, בקשר ליום ההילולא של הרמב"ם, ולאחר ההוראה בהדגשה על לימוד השיעורים היומיים בו, וגם ובמיוחד על לימוד "הלכות משיח" שברמב"ם: "ויהי רצון, שע"י עצם ההחלטה בדבר, יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב"ם בסיום ספרו, שלאחר שישנו כבר ה"מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה' – שאז "בחזקת שהוא משיח" [=וזה, אומר הרבי, "ישנו כבר"! ואז הוא מברך ומאחל] – שכבר יהיה מיד "משיח בוודאי", עי"ז ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל . . ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד כו' ". עד – כסיום הרמב"ם – "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד