כדי להתחיל את סיפורו של הרבי מליובאוויטש, יש לחזור אל ראשיתה של תולדות החסידות ומיסדה ישראל בעל-שם-טוב (להלן הבעש"ט, 1698-1760).

הבעל שם טוב היה צדיק בלתי רגיל בעל כוחות מופלאים. סיפורים עליו ועל תורתו התפשטו בכל רחבי אירופה בשנות ה-50' וה-60' של המאה השמונה-עשרה. מאות, ולאחר מכן אלפי אנשים בערים, בעיירות ובכפרים מרוחקים הפכו לחסידיו הנלהבים. רבנים רבים היו חשדניים כלפי התנועה החדשה, ועקבו בדריכות ובדאגה אחר התפתחותה. הם חשו מבוכה ואף איום מהגישה של התנועה לכמה נושאים הנוגעים למסורת היהודית.

בנוסף לכך, קרא הבעל שם טוב תגר על הגישה היהירה שאפיינה חלק מהרבנים ותלמידי החכמים, אשר נטו להתייחס בזלזול ובגיחוך כלפי המוני העם, שלא היו בקיאים בתורה כמותם.

באותה תקופה, היו היהודים – שהתפזרו בכל מרחבי מזרח אירופה – שרויים בבלבול ובייאוש רב. התוצאות הטראגיות של פרשת משיח השקר שבתאי צבי, יחד עם הטבח האכזרי שביצעו הקוזאקים של חמלניצקי, שהביא למותם של קרוב לחצי מליון יהודים, היו עדיין טריים בזיכרון. מספר גדול של משפחות יהודיות חיו בתנאי עוני לא יתואר; נתונים לרעב מתמיד, החלו רבים לזנוח את המסורות היהודיות הבסיסיות ביותר, כמו מתן חינוך תורני לילדיהם. רבים חשו שאבדו להם המצפן היהודי עתיק היומין ותחושת החובה הקדושה שיש ליהודי בעולמו. עבורם, היתה הופעת הבעל שם טוב בגדר משב רוח מרענן של מעיינות אנרגיה וחיות, שהקלה מעט על כאבם הנפשי הבלתי נסבל.

הבעל שם טוב הקדוש הדגיש שעבודת ה' הנעלית ביותר היא זו הנעשית מתוך שמחה. הוא השיב ליהודים הפשוטים את אמונתם האובדת, ועודדם לבטוח בבורא ללא תנאי. הוא הילל ושיבח את מעלת האמונה הפשוטה והתמימה, והסביר כי אצל הקב"ה אין הבדל בין יהודי פשוט ולא-משכיל, בעל אמונה פשוטה וזכה המקיים מצוות "מכל הלב" – לבין תלמיד חכם מופלג הבקיא בכל חדרי התורה. הקב"ה מחשיב את האמונה הפשוטה, הלב הטהור והכוונה הטובה באותה מידה שהוא מחשיב את לימוד התורה. הבעל שם טוב נהג לומר לתלמידיו שפסוק אחד מספר התהילים, הנאמר בהתלהבות ובכוונה, מסוגל לשנות מהלכים שלמים בעולם כולו.

רעיונות אלה הטרידו את מנוחתם של חלק מהרבנים, שחששו לאבד את מעמדם. אך התנועה החדשה הוסיפה לגדול ולהתרחב, ומשכה לשורותיה אנשים בקצב גדל והולך. מרביתם היו יהודים פשוטים וחסרי כל, שמצאו בתנועה החדשה כר נוח לעבוד את ה' בדרכם שלהם; יחד עם זאת, הצטרפו לבעש"ט תלמידי חכמים גדולים וגאוני עולם במספר לא מבוטל, שעמדו על גדלותו בתורה, ונחשפו לעומקים שגילה בפסוקי התורה ובמאמרי התלמוד.

התפשטותה המהירה של החסידות בקרב אלפים כה רבים של יהודים מכל שדרות החיים היתה בחלקה הגדול תודות לאישיותו הייחודית של הבעש"ט עצמו. עבודת ה' שלו היתה מופתית: הוא עבד את הבורא בלב העולה על גדותיו בשמחה ואהבה ללא מצרים לאחיו היהודים. אפילו בשנות צעירותו, כאשר עבד כעוזר ל'מלמד' ב'חדר', הוא הרשים את כל סובביו – לא רק באדיקותו הרבה ובצניעותו, אלא בעיקר בעוצמת אהבת ישראל שפיעמה בו לכל יהודי.

תורת החסידות, כפי שהסביר אותה הבעש"ט, ייחסה ערך עליון לכל אחת ממילות התפילה, ולא פחות מזה – לרגשות ולמחשבות שהצליחה התפילה לחולל בלבו של המתפלל. השירה והריקוד האופייניים כל כך להתוועדויות חסידיות לא רק שהם משמשים אמצעי לקירוב לבבות וליצירת אחדות, אלא הם כשלעצמם הינם דרך מיוחדת בעבודת ה'.

השירה והריקוד כאמצעי להשגת דבקות עם הבורא איננה המצאה חסידית. רבי יצחק אשכנזי לוריא (האריז"ל – 1534-1572) שחי בצפת וקדם לבעש"ט בכמאתיים שנה, ואשר נכנס לדפי ההסטוריה היהודית כאחד מבעלי הסוד הגדולים בכל הזמנים, נהג להתפלל עם תלמידיו בחיק הטבע, תוך שהוא משלב בתפילתו שירה וריקוד.

אלא שהיה זה דווקא הבעש"ט שהעלה את הריקוד והשירה למדרגה של עבודת ה'. הניגון החסידי, מסוגל להעלות אותנו אל מעבר למציאות החיים הקודרת והמדכאת ומאפשר לנו להגיע לפסגות הרוחניות הגבוהות ביותר.

מלחינים חסידיים (שרבים מהם היו בעצמם רבנים) לא רק יצרו מוסיקה חדשה, אלא גם ליקטו ו"גאלו" מהסביבה בה חיו שירים, ניגוני רועים ומארשים למיניהם. החסידות אינה רואה בשירה מקור לבידור ולהנאה אסתטית, אלא אמצעי להגיע לתודעה רוחנית מפותחת יותר, מזוככת יותר, המסייעת לגלות בפועל את נוכחותו הבלתי נראית של הבורא.

סיפור המעשה הבא מתאר כיצד מצליחה החסידות לעורר רגשות עזים כאלה. זהו סיפור על ילד אנאלפבית ששימש כרועה צאן, ואיכשהו מצא עצמו בבית-הכנסת של הבעל שם טוב בעיצומו של יום הכיפורים. נפשו הוצפה לפתע בפרץ פתאומי של התרוממות רוח, והוא ביקש, בתחושה בלתי ניתנת לכיבוש, להידבק בקב"ה. אלא שלמרבה הצער, כיון שאת שנותיו הקצרות בילה בשטחי מרעה במקום בבית-הספר, הוא הכיר את קולותיהם של בעלי החיים והציפורים יותר מאשר את שפת הדיבור האנושית. כיוון שבכל זאת לא יכול היה לכלוא את פרץ רגשותיו, רץ לעבר ארון הקודש הפתוח ופרץ במלוא ראותיו בקריאה היחידה שידע להשמיע – קריאת התרנגול.

המתפללים הזועמים איימו לעשות בו שפטים, אך הבעש"ט חיבקו ונישקו באומרו שהקריאה הפשוטה הזו שבאה מהלב היא שהצליחה בסופו של דבר לפתוח את שערי השמיים, שהיו עד אז נעולים, וכי לתפילה התמימה של הנער היה בשמיים ערך רב יותר מאשר תפילתם:של שאר המתפללים, והיא הגיעה הישר אל כסא הכבוד.

החסידים אימצו את נוסח התפילה המבוסס על תורת הקבלה של האריז"ל, כמו גם מנהגים שונים שיסודם בתורת הסוד. כל זאת, במסגרת של הבדלי מנהגים שהיו קיימים תמיד ביהדות; למותר לציין כי אין שום דבר במנהגי החסידים הסותר חלילה את ההלכה ולו כחוט השערה.

במהלך נדודיו הרבים, היה הבעש"ט מקדם בברכת "מה שלומך?" כל יהודי בו פגש. התשובה המצופה – "תודה לא-ל" או "ברוך ה'" – היתה ממלאה אותו שמחה על שהצליח לגרום ליהודי שני לשבח את הקב"ה. "אבינו שבשמים שונא את מידת העצבות ושמח עם בניו כאשר הם שרויים בשמחה", כך היה שגור בפיו.

סיפורים על מעשי מופתים שחולל עברו כאש בשדה קוצים מפה לאוזן, תוך התפעמות ממידת הדאגה האבהית שלו לכל יהודי. מספר גדל והולך של יהודים השתכנעו בכך שהבעש"ט היה הצדיק הגדול ביותר, ושתפילותיו ותחינותיו מתקבלות אצל הקב"ה ברצון ובעין יפה. לא חלף זמן רב עד שסיפורים אלה הודפסו על גבי ספרים והתפשטו במהירות ברחבי הערים והכפרים.

הם סיפרו על יכולתו של הבעל שם טוב לרפא את הגוף ואת הנפש, על עצותיו המופלאות – אשר מי שהלך לאורן זכה לשפע, ניצל מסכנות ומצא שידוך מצוין לבנותיו. אנשים שהיו ער אז מדוכאים בעוני ובמחסור, אנשים אשר הורגלו בכך שמביטים עליהם בזלזול מלמעלה למטה, אנשים קשי יום שחיו מהיד אל הפה – כל אלה מצאו בסיפורים אלה מקור לנחמה ולתקווה. אלפים נהרו לקבל מהבעש"ט עצה, הדרכה וברכה.

ככל שגברה מידת האהדה הציבורית כלפיו, ככל שזכה לאהבתם הרבה יותר של ההמונים והשפעתו עליהם גדלה, כך הלך וגבר זעמם של מתנגדיו. הם טפלו עליו את ההאשמות האבסורדיות ביותר שניתן להעלות על הדעת, אך הבעש"ט לא הסתיר דבר ולא חש שום צורך להתנצל בפני איש. הוא נסע ממקום למקום, מוקף בחסידיו, עבר בין הערים והכפרים, הופיע בבתי-כנסיות, בכיכרות ובשווקים. הוא שאב השראה מן הטבע, שבו הצליח לראות תמיד את יד הבורא. לעתים היה מפריש עצמו מחברת בני-אדם והולך להתבודד בחיק הטבע.

לא תמיד היה לבד; פעמים רבות ליוו אותו במסעותיו ביערות כמה מחסידיו. הם הצטרפו לתפילותיו הנרגשות, ומסרו את לבם, נפשם ושכלם למימיה הטהורים והמרעננים של פנימיות התורה, כאשר האזינו למורה הגדול מבלי לחשוש מעיניים חורשות רע המתבוננות בהם בחשדנות.

שלא כמו ה'מגידים' המטיפים בזמנם, אשר למשמע דבריהם היו לעתים אנשים מתעלפים מרוב פחד, הבעש"ט מעולם לא הטיל אימה על שומעיו בתאור עונשים שיבואו עליהם מחמת חטאיהם. להיפך: כאב אוהב, שאף הבעש"ט לקרב יהודים לאביהם שבשמיים דווקא על-ידי אהבה ואכפתיות. הוא לא נשא דרשות-מוסר ארוכות וטרחניות הגדושות פלפולים, אלא הציג את המושגים המורכבים והעמוקים ביותר באמצעות משלים, סיפורים ומצבים מחיי היום-יום – שיטה המאפיינת עד עצם היום הזה את דרך החסידות.

*

תורת הבעש"ט הועברה ברובה על-פה. יש בידינו רק מעט מסמכים כתובים המיוחסים לו. אחד מהם הוא מכתב ששרד משנת 1752, ובו כותב הבעש"ט לגיסו, הרב גרשון מקיטוב, ומספר לו על חזיון שארע חמש שנים קודם לכן, שבו עלתה נשמתו למרומים ופגשה בנשמתו של המשיח. הבעש"ט שאל את המשיח: "אימתי קאתי מר?" (=מתי יתגלה אדוני?) התשובה היתה: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"

– כלומר, כאשר תורת הבעש"ט תחלחל גם למקומות שהם לעת עתה רחוקים ממנה בתכלית הריחוק. מכאן, שכבר מראשיתה היתה מיועדת תורת הבעש"ט לקרב את ביאת המשיח ולגלות בעולם לעיני כל את מלכותו של הקב"ה. כפי שכבר ראינו, רעיונות אלה של החסידות מעולם לא היו מנוגדים לתכניה או לרוחה של התורה: הם בסך הכל שמו דגשים אחרים, בעיקר על הדרך שבה יכול יהודי לעבוד את ה'.

הבעל שם טוב התנגד בתוקף לסיגופו של הגוף כדרך בעבודת ה', כמו גם לכל דרך אחרת שמטרתה לדכא את צורת החיים הטבעית של הגוף. הוא הזהיר את החסידים לבל יסגלו לעצמם צומות ותעניות (שהיו אז מקובלים ביותר בעולם היהודי) כדרך לעבוד את ה' ולימד כי "יהודי צריך לא רק נפש בריאה אלא גם גוף בריא, על-מנת שיוכל לעבוד את ה' בכל כוחותיו". זו גם משמעותה של אימרה חסידית שנונה, כי חושך מגרשים באור ולא במקל. החסידות מלמדת גם כי אין צורך באור מסנוור במיוחד, שהרי "מעט אור דוחה הרבה מן החושך".

הבעל שם טוב עזב את העולם בשנת תק"כ (1760). באותה שעה, תפחה כבר תנועת החסידות לממדים אדירים, ומספר המצטרפים החדשים גדל בהתמדה. תלמידיו הרבים של הבעש"ט המשיכו להפיץ את תורתו בקרב המוני העם במזרח אירופה. הם עשו זאת תוך שימוש בסיפורים צבעוניים ושובי לב על המופתים שחולל הבעש"ט, אך גם באמצעות העלאה על הכתב של השקפותיו באופן שיטתי. כתוצאה מכך, הוסיפו תורותיו להתפשט למעגלים גדלים והולכים של שומעים ככל שחלף הזמן.

סיפורי הבעל שם טוב עמוסים באהבה חסרת-גבולות שרחש ליהודים פשוטים, ליהודים טובי-לב וליהודים בכלל. סיפורים אלה לא רק שהפכו לחלק קבוע בנוף חיי היום-יום של החסידים, אלא אף לחלק בלתי נפרד מהמסורת של יהודי מזרח אירופה בכלל. עם מסר של בטחון ותקווה, הם מסייעים ליהודים לצלוח את תלאות היום-יום ולהפיג אין-ספור פחדים שהיו מנת חלקם מעצם העובדה שחיו בניכר בסביבה עויינת. המנהג לספר מעשיות על הבעש"ט בעיקר בסעודות 'מלווה מלכה'(במוצאי שבתות) התפשט כמעט בכל תפוצות ישראל.

סיפורי הבעל שם טוב חושפים מציאות מופלאה של מידות טובות, חסד, נדיבות ורוחניות. החום שהם משדרים מפשיר את הלב היהודי בן זמננו, שקפא במקצת עקב חשיפה מתמשכת לעולם ברוטאלי וציני. כמה מהסיפורים הללו קצרים ביותר. הנה דוגמא.

חסיד הגיע לבעש"ט ופרץ בבכי מר: "רבי, מה אעשה ? ! בני ירד מדרך הישר!"

הבעל שם טוב ברך את החסיד ואמר לו שלוש מלים: "אהוב אותו, בני".

החסיד נאנח עמוקות: "רבי, הוא כבר נפל כל כך רחוק!"

"אם כך" – אמר הבעש"ט – "עלייך לאהוב אותו אפילו יותר!"

*

אופייני יותר הוא הסיפור הבא על הבעש"ט.

יהודי עשיר ועירוני בשם ר' חיים שמע רבות ונצורות על הבעש"ט ועל המופתים הלא-יאמנו שחולל. עם זאת, הוא לא מצא סיבה לצאת למסע ארוך רק כדי להפגש עמו פנים אל פנים. הוא היה אדם עסוק מאד, ועסקיו התנהלו היטב – כך שלא היתה בעצם שום סיבה לבקש מהצדיק ברכה או סיוע. עם זאת, הסיפורים על כוחותיו המופלאים של הבעל שם טוב, אותם שמע מכלי ראשון, עשו את שלהם – ור' חיים החליט להגיע אל הצדיק, ולו רק כדי להשביע את סקרנותו.

אחרי שסיפר ר' חיים על עצמו, על בני משפחתו ועל עסקיו, שאל אותו הבעש"ט אם הוא זקוק לברכה או לעצה כלשהי. ר' חיים השיב שהוא עושה חיל, ברוך ה/ וכי אין לו צורך בברכה או עזרה מיוחדים, אך כמובן שכמו כל יהודי אחר לא יתנגד לקבל את ברכת הצדיק. הבעל שם טוב ברכו ואחר כך ביקש ממנו טובה קטנה: למסור מכתב אישי שלו אל רבי צדוק, שהיה גבאי באחד מבתי-הכנסת בעיר מגוריו של רבי חיים.

בשובו הביתה, צלל שוב ר' חיים לתוך עסקיו, והעניין כולו פרח מזכרונו – גם את בקשתו של הבעש"ט להעביר את המכתב ליעדו לא מילא. רווחיו המשיכו לשגשג, אך כמה שנים לאחר מכן החלו עסקיו לדשדש, ואט-אט החל להפסיד עד שהכריז פשיטת רגל ונותר חסר כל בעוני גמור.

פעם אחת, בעודו מחטט בערימת בגדיו הישנים בתקווה למצוא איזה מטבע אובד, נתקלו עיניו במכתב בחתימת הבעש"ט המיועד אל רבי צדוק הגבאי. רבי צדוק הגבאי! ר' חיים נבעת כיצד נשתכח ממנו דבר השליחות במשך שש-עשרה שנה, שבמהלכן כבר נפטר הבעש"ט מן העולם. ר' חיים מיהר לחפש את רבי צדוק, ובסופו של דבר הצליח לאתר באחד מבתי-הכנסיות בעיר גבאי צדקה העונה לשם זה.

יחדיו פתחו את המכתב. היתה זו הודעה לרבי צדוק, לפיה נושא כתב זה הוא יהודי עשיר בעל עסקים שירד מנכסיו ופשט רגל, והבעש"ט מבקשו להלוות לו סכום כסף נכבד על-מנת שיוכל לשקם את עצמו, להשיב את חובותיו ולתמוך באופן הגון במטרות צדקה כפי שהיה מורגל בעבר.

כדי לאמת את מקוריות המכתב, כתב הבעש"ט כי בזמן שישוחח עם רבי חיים, יתבשר רבי צדוק על לידת בנו, לאחר שנים רבים של היותו חשוך ילדים. עוד בטרם סיימו את קריאת המכתב, התפרץ אל בית-הכנסת אחד השכנים ובפיו חדשות משמחות: הגברת צדוק ילדה זה עתה בן!

*

ישנם מאות סיפורים על הדרך בה הורה הבעש"ט לתלמידיו לדבוק במידות טובות של חמלה אמיתית, נדיבות לב ומעשים טובים. מחלקם עולה, כי הבעש"ט ניחן ביכולת להעביר את מסריו לא רק על-פה אלא גם באופן חזותי, המציג את אופיים הדוחה של היוהרה והאנשים הנפוחים-מהכרת-ערך-עצמם, ולעומתם – את יופיים ואצילותם של בעלי לב טוב המתמסרים לעשיית טוב לזולתם.

וכך היה עושה באותם הזדמנויות מיוחדות: הוא נהג לבקש מכל אחד מהנוכחים להניח את ידיו על כתפי שכניו משני הצדדים, בעוד הוא עצמו עושה כך תוך שהוא סוגר את המעגל האנושי. אחר-כך היה הבעש"ט מבקש מהנוכחים לעצום את עיניהם. כח מסתורי החל לפעום בין חוליות השרשרת האנושית, והאנשים היו זועקים בהפתעה לנוכח הרושם הוויזואלי החי של מה שזה עתה שמעו. האנשים שבהם נזף נראו מעוררי סלידה ומסכנים בחיזיון המופלא, בעוד האנשים אותם שיבח נראו קורנים במלוא יפעת הדרם.

הבעל שם טוב התייחס באהבה רבה דווקא לאנשים פשוטים; רבים היו בעלי המלאכה, בעלי האכסניות והסוחרים הקטנים שדבקו בו. את חסידיו המשכילים יותר נהג הבעל שם טוב לשלוח אל החסידים הפשוטים וחסרי היומרות, כדי ללמוד מהם את המידות של בטחון בלתי מעורער בה' ואהבת ישראל בטהרתן. לא פלא, כי בקרב תלמידיו הבכירים, עלו לפעמים תהיות על הנהגתו זו.

באחת השבתות זכו היהודים הפשוטים לתשומת לב מיוחדת מצדו של הבעל שם טוב במהלך הסעודה. לאחד מזג יין מכוסו הפרטית וברכו בקול רם: את השני כיבד בפרוסת חלה: עם השלישי חלק את הדג שבצלחתו. תלמידיו הקרובים ביותר של הבעל שם טוב – תלמידי חכמים גדולים בפני עצמם – לא הצליחו לרדת לפשר התנהגותו של רבם.

לבעל שם טוב היה מנהג להזמין את אורחיו ל'טיש'(בליל שבת) ול'סעודה שלישית' (לפני צאת השבת, אחר תפילת המנחה). לעומת זאת, בסעודה השניה (בבוקר השבת לאחר תפילת מוסף) היו סביב שולחנו בבית הבעל שם טוב רק תלמידיו המובהקים, המקורבים אליו ביותר. שאר האורחים לא הורשו לצפות, ולו ממרחק, במתרחש בבית. הם היו אמורים לסעוד את סעודת השבת שלהם באכסניה בה לנו בלילה, ואחר-כך להגיע לבית-הכנסת של הבעל שם טוב. שם עבדו האנשים הפשוטים והתמימים האלה את בוראם באופן היחיד שהכירו: אמירת מזמורי תהלים בהשתפכות הלב.

בעודו מתיישב בראש השולחן בתחילת 'סעודה שניה', הזמין הבעל שם טוב את תלמידיו לתפוס כרגיל את מקומותיהם. הוא החל לומר דברי תורה שערבו מאד לאוזניהם ומילאו את לבם בשמחה רבה. הבעל שם טוב היה שרוי במשך רגעים אחדים בהתלהבות גדולה, והתלמידים הודו לה' על שהעניק להם זכות לשבת במחיצת אדם דגול כל כך. עם זאת, אחדים מהתלמידים לא הצליחו להימנע ממחשבות ביקורתיות כלפי הבעל שם טוב – מדוע ולמה הוא מקרב כל-כך את האנשים הפשוטים, שביחס אליהם נחשבים בורים ועמי-ארצות מוחלטים שאינם יכולים להבין מלה אחת מעומק דברי הבעל שם טוב?

לפתע הרצינו מאד פניו של הבעל שם טוב. בקול מתוח, כשעיניו עצומות, אמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גדולים אינם יכולים לעמוד. חכמינו אומרים שישנן שתי דרכים לעבוד את הקב"ה: דרך אחת היא דרכם של הצדיקים, והדרך השניה של בעלי תשובה. מסירות הנפש של בעלי התשובה שייכת למדרגה השניה, הגבוהה יותר, מפני שהם מרגישים בושה וחרטה על חטאי העבר שלהם, ומתאמצים ככל יכולתם להשתפר להבא".

רחש שקט ומהופנט עבר בין כל הנוכחים: אותם תלמידים שהרהרו אחר הנהגתו של הבעש"ט נוכחו לדעת שהוא פשוט קרא את מחשבותיהם. הרחש הלך וגבר, והבעש"ט פקח את עיניו והביט בכל אחד מתלמידיו תוך שהוא מבקש מהם להניח את ידיהם על כתפי חבריהם. אחרי שעשו זאת, ביקשם הבעש"ט לעצום את עיניהם ולא לפקוח אותן עד שיאמר להם לעשות זאת. הבעש"ט הניח בעצמו את שתי ידיו על כתפי התלמידים מימינו ומשמאלו. השרשרת האנושית נסגרה, ומרגע זה ואילך, הצליחו התלמידים "לראות" את אותם יהודים פשוטים שנותרו בבית-הכנסת רוקדים ושרים בתפילתם.

"ריבונו של עולם!" – נשמע קולו של אחד המתפללים משתפך ישר מהלב – "בחנני, ה'! צרפה כליותי!"

"אבא יקר!" – צעק מתפלל אחר – "חנני אלקים, חנני כי בך חסיה נפשי, ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות".

"אבא שבשמיים!" – נאנח מתפלל שלישי, מתנועע בסערה מצד אל צד – "גם ציפור מצאה בית, ודרור קן לה…"

החסידים המשכילים רעדו בשמעם את מזמורי התהילים הללו, שיצאו מלב פשוט העולה על גדותיו. עיניהם היו עדיין סגורות, אך דמעות חרטה כבר עלו בהן. הם התקנאו ביהודים הפשוטים הללו, שעבודת ה' שלהם התבססה אך ורק על קריאה תמימה של פסוקי תהילים.

הבעל שם טוב הסיר את ידיו מעל כתפי החסידים, והתמונות והקולות נמוגו להם. הוא ביקש מהם לפקוח את עיניהם, והם הצטרפו אליו לניגון נוגה ושקט.

בין הנוכחים היה גם רבי דוב-בר, המגיד ממזריטש. שנים לאחר מכן, סיפר לתלמידו רבי שניאור-זלמן מהעיר לאדי, כי באותו רגע חש אהבת ה' בעוצמה רבה יותר מאשר אי פעם בעבר, וכל יישותו התמלאה תשוקה לשוב בתשובה שלמה – תשובה לא רק על חטאים, אלא גם כיסופי הנפש לשוב לצור מחצבתה, למה שהיא אמורה להיות.

בינתיים הסתיימה השירה, והתלמידים ישבו שקטים ומהורהרים. הבעש"ט הוסיף להתעטף בשתיקתו עוד שעה קלה, ואז הביט בחסידיו ואמר: הניגון שזה עתה שמעתם היה הניגון הטהור של אנשים פשוטים המתפללים בבית-הכנסת. הם אומרים פרקי תהילים כדי לבטא את הרבדים העמוקים ביותר בנשמותיהם. אנו הרי עשויים בשר ודם, ויש לנו מצד אחד גוף המונע מאתנו להתקרב לאמת, ומצד שני נשמה שהיא חלק וניצוץ מהאמת, מפני שהיא חלק מהבורא שהוא האמת המוחלטת. וכך, למרות שאנו הננו נבראים בהם האמת מתגלית רק בחלקה, אנו בכל זאת קרואים 'שפת אמת', 'שפה' מלשון 'קצה', נבראים שנגעו בקצה האמת. למרות ששלמות היא מאתנו הלאה, אנו מסוגלים להכיר באמת, לחוש בה ולהתפעל ממנה. תארו לעצמכם באיזו מידה הקב"ה, שהוא האמת המוחלטת, חש את האמת הטהורה היוצאת מפיהם של אנשים אלה בצורת מזמורי תהילים!"

זמן רב לאחר מכן עוד סיפר המגיד ממזריטש לתלמידו רבי שניאור-זלמן כי הוא מתייסר על כך שהטיל ספק אם צדק הבעש"ט באמצו אל לבו את האנשים הפשוטים… הוא קיבל על עצמו סיגופים שונים בניסיון לכפר על הרהורים אלה, אך דבר לא עזר. לילה אחד ראה חיזיון שהשקיט את נשמתו הסוערת: באחד מהיכלות גן-עדן ישבו ילדים קטנים סביב השולחן ולמדו תורה. בראש השולחן ישב משה רבנו. הילדים למדו על אברהם אבינו, ששמע את הקב"ה מבטיח לו פרי בטן לעת זקנה, אחרי שנים רבות של עקרות-ולא האמין:

"ויפול אברהם על-פניו, ויצחק; ויאמר בלבו, הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד?"

משה רבנו הסביר לילדים שכל הפירושים המובאים במדרש על פסוק זה – נכונים; ובה בעת, אין אף פסוק בתורה היוצא מידי פשוטו. על השאלה כיצד העלה אברהם אבינו על דעתו אפשרות להטיל ספק בהבטחת ה', אפשר להשיב כך: לאברהם היו ספקות מפני שלאברהם היה גם גוף גשמי – אמנם גוף קדוש אבל בכל זאת גוף גשמי…

כאשר שמע ה'מגיד' כי מעצם טבעם כברואי בשר-ודם, נגועים בני-האדם כולם בספקנות – ובכלל זה גם הצדיקים שבהתנהגותם אין דופי – הוא הצליח סוף-סוף להשתחרר מייסורי הנפש שהיו מנת חלקו לאחר שהטיל ספק אם אכן צריך הבעל שם טוב לקרב כל כך את חסידיו הפשוטים. הוא מצא סוף סוף את התשובה.

*

בסיפורים עליו, מוצג הבעל שם טוב כאביהם הרחום של האנשים הפשוטים, העניים והרעבים. במציאות, לעומת זאת, לא סבבוהו רק חלכאים ונדכאים. המעגל סביבו כלל אנשים מכל שדירות החיים, בכל רמה של בקיאות תורנית, ובכלל זה גם תלמידי חכמים עצומים. כמו-כן לא מדויקת הקביעה, כאילו אנשים נמשכו אל הבעל שם טוב רק מחמת ייאוש ומשברים. רבים מחסידיו השתייכו לבני המעמד החברתי הגבוה ביותר, שלבם הלך שבי אחר החכמה שבתורתו, הכח המאגי שבאישיותו ומעשיו הטובים. רבים מאלה שהצטרפו לבעל שם טוב ויתרו לשם כך מרצון ובנפש חפצה על הסטאטוס החברתי הגבוה שהיה להם. אחד מהם היה רבי יעקב יוסף מפולנאה, אשר העלה על הכתב ולאחר מכן הפיץ ברבים תורות רבות ששמע ממורו הבעל שם טוב.

בעיני רבים, הבעל שם טוב נתפס כהתגלמות המושג 'צדיק/ אדם שחכמי התלמוד רואים בו מי שמסוגל להגיע לשלבים הגבוהים בהירארכיה של הספירות העליונות, אדם שבו שורה שכינה. כל מנהיגי החסידות הגדולים בדורות שלאחר הבעש"ט היו גם הם צדיקים, המשמשים מעין ממוצע המחבר בין הבורא לבין בני-האדם, מכוונים ומדריכים את חסידיהם הן בעבודת ה' והן בעניינים הארציים.

התמסרות לצדיק ואמונה מוחלטת שהקב"ה חננו בכוחות מיוחדים, הם מעיקרי החסידות הבסיסיים ביותר. במבט שטחי נראה, כי דווקא עיקרים אלה הם המבדילים בין החסידות לזרמים אחרים ביהדות, אך למעשה תפישת ה'צדיק' היא מושג-עומק הנטוע היטב ביהדות ובתורה בכלל; לא אחת אנו נתקלים בה באימרות חז"ל ובקבלה, כבר אלפיים שנה לפני לידת החסידות המודרנית. אמונה בצדיק ובכוחותיו היתה תופעה נפוצה לא רק בעידן התלמוד, אלא הרבה קודם לכן. התפילות שאנו מתפללים מדי יום כוללות פסוק מהמקרא המשקף את קיומה של אמונה זו כבר בזמן יציאת מצרים: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

עם זאת, החסידות המודרנית יצרה מסגרת חברתית חדשה שבמרכזה ה'צדיק'. צדיק זה ממלא את הפונקציות של ארגון גדול ורחב, למרות שמלבד אנרגיה רוחנית גדולה ואהבת ישראל בלתי נדלית אין בידיו מנופי השפעה פיסיים(אכיפה) או כלכליים (כסף ומימון), היכולים להסביר את היקף ההתמסרות של חסידים אליו ואל תורתו.

לבעל שם טוב היתה יכולת ייחודית ליישב באישיותו בין שתי תכונות מנוגדות – מצד אחד, צדיק בעל מעמד גבוה ביותר! מצד שני, יכולתו 'לרדת' לרמתם של האנשים הפשוטים ולסייע להם לא רק באופן רוחני, אלא גם בעניינים גשמים, בענייני חולין מוחלטים. בכך, מייצגת אישיותו של הבעש"ט באופן מושלם את התגלמות אחד הכללים הבסיסיים בתורה: "כל ישראל ערבים זה בזה".

*

בנוסף לעבודת ה' מתוך שמחה, הדגשת החשיבות המיוחדת של אדם העובד את ה' בכל לבו, עידודן של הפתיחות והפשטות – איכויות שכבר דנו בהם ואשר מתוארות בכל ספר חסידות – יש לתורת הבעש"ט מרכיבים אחרים, עמוקים יותר, הנוגעים בממד הפילוסופי-קיומי. המרכזיים שבהם הם הרעיונות של "הבריאה המתמדת", ו"השגחה פרטית מוחלטת ובלתי מוגבלת"(שבה הקב"ה משגיח באופן אישי על כל ארוע, תנועה ויצור ביקום).

את הרעיון "הבריאה המתמדת" ביסס הבעש"ט על הנאמר "לעולם ה' דברך ניצב בשמיים", ו"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". בריאת העולם לא היתה ארוע חד-פעמי, וכי אין להעלות על הדעת כי הבורא יתנתק מן הבריאה ויעזוב אותה לנפשה, תוך שהוא מניח ליצוריו להתקיים באופן עצמאי.

בריאה איננה דומה לחפץ המיוצר בידיו של בעל מלאכה, אשר אינו זקוק עוד למגע האומן כדי להמשיך ולהתקיים בכח עצמו. ארם יכול ליצור יש מיש, לעצב צורה חדשה לחומר קיים; הבריאה האלוקית, לעומת זאת, בוראת יש מתוך אין מוחלט, אין ואפס. על כן אי אפשר לה לבריאה האלוקית שתיעצר ולו אף לרגע אחד, מפני שאז תחדל הבריאה כולה מלהתקיים ותחזור להיות מה שהיתה קודם לכן – אין ואפס ממש. לכן, כאשר הקב"ה אמר "יהי אור" אין הכוונה שהיה זה באופן חד-פעמי בששת ימי הבריאה, אלא מדובר בתהליך אין-סופי של בריאה המתחדשת וממשיכה לברוא את האור מחדש בכל רגע נתון. הדבר כמובן נכון לא רק לגבי האור, אלא לגבי כדור הארץ כולו על כל פרטיו.

מכאן קצר המרחק עד לקבלת עקרון ההשגחה הפרטית. אם, כאמור, תלוי קיומו של כל דבר בפעולת הבריאה המתמשכת של הבורא, הרי שכל ארוע (ולא משנה כמה הנו קטן ובלתי משמעותי) אינו יכול להתרחש אלא אם כן רצה בכך הבורא. כך, לפי הבעש"ט, אפילו עלה קטן אינו נושר לו סתם כך מראש העץ, אלא הדבר מכוון מלמעלה. השגחת ה' על עולמו כוללת גם את הפרטים הקטנים והטריוויאליים ביותר; הקב"ה מעורב לא רק בקביעת עיתוי נשירת העלה והמסלול אותו יעשה בטרם ינחת במקומו, אלא גם בהחלטה אם ייפול על צדו האחד או האחר.

באופן דומה, השגחה פרטית חלה גם על בני-אדם ועל כל המוצא אותם. הדבר כלל אינו עומד בסתירה לעקרון הבחירה החופשית, אותה העניק הבורא לכל בני- האדם. כאשר על יהודי להחליט אם הוא מבקש לבצע מצווה או לעבור עברה, הוא חופשי לחלוטין לממש את בחירתו כרצונו. ה' אינו מכריח אותו לבחור כך ולא אחרת. עם זאת, כאשר יהודי מחליט לנוע, נאמר, ממקום אחד למקום אחר, מסתתרת סביב החלטתו כוונה נסתרת. משמיים מכוונים את צעדיו כדי לאפשר לו לבצע מעשים טובים. בכל מקום שהוא, יהודי חייב להנהיג עצמו באופן כזה שימלא אחר חובתו כלפי ריבונו של עולם. בכל עת ובכל מצב עליו לשאוף לברר לעצמו מה מצפים ממנו למעלה – ולנהוג בהתאם.

ראוי להדגיש פעם נוספת שהבעש"ט לא המציא דברים חדשים ולא גילה בתורה או ביהדות פנים חדשות, שלא היו בהן קודם. הרעיון של הדאגה לזולת, של "ואהבת לרעך כמוך", של עבודת ה' מכל הלב – נטועים עמוק ביהדות עוד מימי קדם. אלא שגם ברעיונותיו הפילוסופיים העמוקים ביותר, לא סטה הבעש"ט כמלוא הנימה מההשקפה היהודית המסורתית. השקפות אלה, למרות שורשן האיתן בתורה, לא זכו מעולם לדגש הראוי, ולפיכך לא השתלבו באופן מלא בתוך הפילוסופיה היהודית המרכזית. הבעש"ט בסך הכל שינה את מוקד תשומת הלב והדגיש את חשיבותם של מושגים אלה. בנוסף, הוא חידש דרכים מעשיות כיצד להפוך מושגים אלה לאבני יסוד בחייו של כל יהודי.

*

הסיפור הבא מדגים אף הוא כיצד לימד הבעל שם טוב אמונה.

באחת השנים הבחינו חסידים רבים שהגיעו לחגוג עם הבעל שם טוב את חג הפסח שמשהו חסר. במקום אווירה של שמחה והתרוממות רוח שליוו כרגיל את ההכנות לחג, ניכרה בבעש"ט עצבות לא רגילה. ניכר שמשהו העיק עליו ביותר.

ככלל, היה הבעל שם טוב במצב של רוממות רוח כאשר ניהל את ליל הסדר ושפע באורים על ההגדה בדרך הסוד. אלא שהפעם הזאת היה מדוכדך והרבה לשתוק, דבר שבאופן טבעי העכיר את מצב רוחם של האורחים, שהגיעו מקרוב ומרחוק. החסידים ידעו שלבעש"ט יש סיבה טובה להיות במצב רוח קודר כל כך, וחשו בשל כך שלא בנוח.

יום לפני התקדש ליל החג, לאחר שערך 'ביעור חמץ/ כינס הבעל שם טוב מניין מתלמידיו, וביקש מהם לומר 'תיקון חצות' בכוונה עילאית. הבינו החסידים כי הבעל שם טוב מנסה לבטל גזירה כלשהי שרק הוא רואה בעיני רוחו.

ברגע שהתחילו לומר את ה'תיקון חצות', מיהר רבי צבי הסופר, אחד מתלמידיו הקרובים של הבעל שם טוב, לספר לחבריו כי הבעש"ט שרוע על הרצפה בחדרו, ככל הנראה מחוסר הכרה.

השחר עלה; החסידים קיוו שהיום החדש יפיג את העגמימות ששרתה באופן כה בלתי רגיל על פני הבעש"ט. אך הוא הוסיף להיראות עצוב וחיוור. הוא ביקש מן החסידים להתפלל שחרית בכוונה רבה כאילו היה היום ראש-השנה. לאחר שהסתיימה התפילה אסף סביבו הבעש"ט את התלמידים והחל לומר בפניהם תורה על אמונה בה/ ועל כך שהוא סמוך ובטוח כי ה' לא ייטוש אותו בעת צרה.

"אמונה אמיתית בקב"ה" – אמר הבעש"ט – "פירושו שגם אם איננו רואים כל דרך אפשרית למנוע את הרעה, אנו נותרים איתנים באמונה שתשועת ה' כהרף עין". הבעש"ט הוסיף כי ודאות זו אפשר לבטא באמצעות שמחה.

מרגע זה ואילך, השתנתה הבעת פניו של הבעש"ט באופן דרמטי. עם זאת היה ברור, ששינוי זה אין פירושו שהגזרה המרחפת – התבטלה: נהפוך הוא – שינוי המגמה הנפשית מטרתו היתה להעביר את רוע הגזרה.

כאשר הגיעה השעה לאפיית מצות המצווה לליל הסדר, הוארו פני הבעש"ט באור של שמחה. הוא טבל במקווה, לפני שהעסיק את עצמו באפיית המצות. לאחר מכן, חזר שוב אל חסידיו וביקשם שיתפללו 'מנחה' באותה מידה של דבקות ויראה כאילו היו אלה תפילות ראש השנה.

אחרי תפילת ערבית חגיגית, אף היא בכוונה רבה, המתינו הכל ביראה ובתקווה לראות מה יקרה בהמשך.

לבסוף, הגיע ליל הסדר. החסידים התיישבו סביב שולחנו של הבעש"ט והמתינו לשמוע את פירושיו שליוו תמיד את קריאת ההגדה. אלא שבפעם הזאת לא הרים הבעש"ט כלל את עיניו מן הספר. הוא קרא את ההגדה ללא הפסקה, בניגון נוגה. החסידים התעטפו בשתיקה. לפתע פרץ הבעש"ט בצחוק. עיניו היו עצומות ופניו נהרו באור מיוחד. הוא היה מוצף שמחה פנימית עמוקה.

ואז נפקחו עיניו והוא הכריז: "ברוך ה'! ברוך הוא וברוך שמו! שבחו את ה', הבוחר בעמו ישראל. עם ישראל יכולים להשיג הרבה יותר מכפי שיכול להשיג אני, שרוליק בעל-שם-טוב".

שמחה רבה מילאה את החדר. החסידים היו להוטים לברר את שארע, את שראה רבם בעיני רוחו הקדושה. והבעש"ט סיפר:

בערב פסח ריחפה צרה איומה ונוראה על ראשיהם של היהודים מאחד הכפרים הסמוכים. תושבי הכפר הגויים תעבו יהודים והחליטו לצאת בהתקפה נגדם – בערב החג. ראיתי את העומד לקרות והפלתי תפילה ותחנונים לפני אבינו שבשמיים, אב הרחמן. ניסיתי לגייס גם את עזרתכם וביקשתי מכם להתפלל בכוונה, אבל גם מאמצינו המשולבים עלו בתוהו. ואז החלטתי פשוט לבטוח באבינו שבשמיים. ידעתי את טבעה של הגזרה התלויה ועומדת, אך לא ראיתי כל דרך לבטלה. ואולם, כפי שאמרתי לכם אתמול, מוכרחים לבטוח באופן מוחלט בקב"ה, יהיו אשר יהיו הנסיבות. הערב, כאשר ישבנו לסעודת החג, נפשי לא מצאה מנוח. האסון התקרב ללא רחם, ובאופק לא נראה שום מוצא. ואז השתנה לפתע המצב לחלוטין.

באחד מבתי העיירה ישבו בעל ואשה סביב שולחן הסדר. הבעל, חסיד לא משכיל במיוחד אך ישר וירא שמים שהרבה במעשים טובים ישב לצד אשתו, קרא מן ההגדה וסיפר לאשתו על סבלם של בני ישראל במצרים, כמתואר במדרש.

כאשר הגיע לפסוק המתאר את גזרת פרעה "כל הבן היילוד – היאורה תשליכוהו", פרצה האשה בבכי.

"מדוע את בוכה?" – שאל הבעל – "הרי בסופו של דבר יצאו בני ישראל ממצרים!"

"לו נתן לי ה' בן" – השיבה האשה – "לא הייתי מניחה לאיש לפגוע בו. לא הייתי מתייחסת אליו כפי שהקב"ה מתנהג עמנו!".

בעלה חלק עליה תוך שהוא מלמד זכות על הקב"ה שכל דבריו אמת וצדק; הקב"ה ודאי יודע במדויק מה מגיע לנו.

"אבל היכן רחמיו?" – התלוננה האשה – "כיצד הוא יכול לעשות זאת לילדים שלו, לבני ישראל? אפילו אם חטאנו כנגדו, בכל זאת אנו עדיין בניו!"

הוויכוח נמשך – הבעל המשיך לסנגר על הקב"ה ואילו האשה עמדה על שלה שראוי שה' ירחם על בניו וינהג איתם במידת החסד. באותה שעה, התנהל ויכוח זהה בתוכנו גם בשמיים. בכל פעם שגוננה האשה על עם ישראל ודיברה בשבחם, עשו כך גם המלאכים ה"טובים". כמובן, גם המלאכים ה"רעים" הציגו את טענותיהם. לא ידעתי איזה צד ייצא כשידו על העליונה.

אחרי כוס רביעית, אזלו הטענות באמתחתו של הבעל. "הצדק איתך" – הודה – "הקב"ה צריך לרחם יותר על עמו ישראל". הוויכוח הסתיים, ותחת השפעת היין ששתו, קמו בני הזוג מהשולחן ופצחו בריקוד.

באותה שעה – סיים הבעל שם טוב את סיפורו – התקבלו טענותיה של האשה בשמיים, וברגע שהחל הזוג לרקוד, התפשטה שמחה גדולה בכל העולמות. גם אני שמחתי מאד. כמובן, הגזירה התבטלה".

החסידים הקשיבו מרותקים לסיפורו של הבעש"ט. הוא הוציא מכיסו מטפחת, והורה לחסידיו להחזיק בה ולעצום את עיניהם. החסידים עשו כדבריו, ולפתע ראו בעצמם את האשה והבעל רוקדים בשמחה.

לפי הקבלה, ניצוצות הקדושה מפוזרים בכל העולם. כאשר ניצוצות אלה מצויים בחפצים גשמיים, יהודי יכול לגלות אותם על-ידי כך שייעשה מצווה כלשהי הקשורה בהם(או אפילו יאמר דברי תורה), ובכך להעלות את החפצים הללו(או המקומות בהם הם נמצאים) לשורשם באלוקות ולתקנם.

כל יהודי העושה מצווה או אומר דבר תורה ממלא תפקיד חשוב בכך שהוא בעצם מברר ואוסף את הניצוצות האלוקיים המפוזרים. כך הוא מתקן את העולם כולו ומעלה אותו למדרגה גבוהה יותר של רוחניות. צדיק, או רבי חסידי, משמש בררך-כלל כמדריך המסייע ליהודי למלא משימה קדושה זו. הבעש"ט בעצמו, כפי שראינו, היה רגיל לשאול בשלום כל יהודי שפגש, על-מנת לעודדו לומר "ברוך ה'". עצם האיזכור של שם שמיים גואל את הניצוצות האלוקיים השבויים באותו מקום.

לאחר שהבעש"ט עזב את העולם, יסדו חסידיו מרכזים חסידיים נוספים במזרח אירופה. בראש מרכזים אלה עמדו מנהיגים צעירים, צדיקים שסימלו וביטאו בהנהגותיהם את המודל הראוי של דרך חיים על-פי התורה. עד היום, האדמו"רים שבאו בעקבותיהם ממשיכים לצעוד באותו נתיב. חלק מהאדמו"רים הם נצר למשפחות צדיקים ומנהיגים בעצמם קהילות חסידיות: אחרים משמשים את הציבור בדרכים אחרות, כמחנכים ומשפיעים. כולם נהנים מכבוד מיוחד ואמון רב שרוחש להם הציבור – "אמונת צדיקים" הנטועה עמוק בתורה.

החסידות רוממה את תפקידו של האדמו"ר(ראשי תיבות של אדוננו, מורנו ורבינו) למדרגה הגבוהה ביותר, ונתנה ביטוי מוחשי לרעיון התורני שהצדיק הוא יסוד נצחי של העולם.

(מתוך הספר: "נביא מקרבך" – הביוגרפיה של הרבי מליובאוויטש – פרופ' ירמיהו ברנובר)