פרשת במדבר – להגיע ליחידה שבנפש

יום חמישי כ״ב אייר ה׳תשע״ד
היחידה שבנפש קשורה עם יחידו של עולם – “יחידה ליחדך”. ניצוץ קטן בחינת אלוקות התלבש בניצוץ נברא הנקרא “יחידה”. על כן גילוי היחידה שבנפש הוא גילוי אלוקות והתאחדות עמו, כי עצם הנפש קשור ומאוחד בתכלית עם עצמות ה’ ית’ לעולם. וכמו עצמות ה’, גם עצם הנפש בלתי משתנה ואינו נתפס, אך הוא הנותן לאדם את הכח ואת התוקף עד למסירות נפש.
מאת שולמית שמידע
מתחת למים

 

הקב"ה האוהב את עמו ישראל אהבה רבה אהבת עולם,

מתוך חיבתו לעמו מונה אותם בכל שעה.

זהו עניינו של ספר במדבר "חומש הפקודים" הפותח במפקד אוכלוסין של עם ישראל –

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד…

שאו את ראש כל עדת בני ישראל… לגולגלותם".

*   *   *

התורה נצחית היא ומלשון הוראה, משמע, גם סיפור זה הוא הוראה נצחית לדורות.

לכאורה תמוה, מה שייך מפקד אוכלוסין בישראל, ציווי לשעה! לכל זמן ולכל מקום?

ומדוע מאריכה התורה בעניין זה כל כך?

ועוד לא ברור, מה הקשר בין "מפקד" לבין "נשיאת ראש"?…

ומה משמע "לגולגלותם"… כשבדרך כלל הלשון היא "לפקודיהם"?

מה הקשר בין "מדבר סיני" ל"אוהל מועד"?… שני הפכים!…

"מדבר" אין בו ישוב של בני אדם, ובפרט "מדבר סיני" –

המדבר הגדול והנורא… מקום "נחש שרף ועקרב וצימאון, אשר אין מים בו",

לעומת "אוהל מועד" שהוא מקום ישוב (כמו כפר וכרך ועיר המוקפת חומה),

ולא עוד, אלא שהוא בית ומקום ישוב לאדם – "כתפארת אדם לשבת בית",

ולא סתם בית אלא המקום "אשר אועד לך שמה", "ונועדתי שמה לבני ישראל"…

שם ה' מוסר למשה מסרים עבור עם ישראל כדי להתקשר עמהם,

כדי להגיע אתם לתכלית ההתאחדות.

*   *   *

זה דרכה של תורה ללמד דברים עמוקים באופן של סיפור פשוט,

כדי שאפילו "בן חמש למקרא" יוכל להבין. 

גם סיפור המפקד של עם ישראל על פי נגלה הוא פשוט,

אך בפנימיותו הוא עמוק מאד.

ואכן "דיברה תורה כלשון בני אדם".

*   *   *

לביטוי "לשון בני אדם" יש משמעות פנימית עמוקה. 

דוקא כשמדברים ב"לשון בני אדם" מבינים דברים לאמיתתם.

"לשון בני אדם" היא כמו משל, שתכליתו הבנת הנמשל,

רק על ידי התבוננות ויגיעה עצומה מגיעים להבנת הנמשל.

שלמה המלך "החכם מכל אדם", שחכמתו נבדלה מחכמת אנשים סתם,

היה צריך לדבר שלושת אלפים משל,

כשכל משל מסביר את המשל הקודם לו עד לשלושת אלפים משל.

רק לאחר המשל השלושת אלפים אפשר להבין את הנמשל.

אולם גם אם הנמשל מובן, אם אינו מביא לידי מעשה,

הרי שהמשל אינו משיג את תכליתו, כי תורה מלשון הוראה (בעבודת ה').

*   *   *

בפרשתנו התורה מצווה לשאת את ראש בני ישראל לגולגלותם.

"ראש" אינו רק התחלת הגוף אלא הוא למעלה מן הגוף.

הראש הוא החלק הנעלה והמרומם שבגוף,

בו שוכנים המוח השכל וכל החושים הנעלים.

אברי הגוף מנשאים את הראש – "בתר רישא גופא אזיל" (הגוף הולך אחר הראש),

ועל ידי התנשאות הראש מתנשא כל הגוף, ועם הראש מתנשאת הגולגולת,

ולמעלה מזה, הראש הוא המנהיג לכל אברי הגוף.

אולם הגולגולת היא למעלה מן הראש, לכן את הכתר מלבישים על הגולגולת.

תפקיד הגולגולת להקיף לשמור ולהגן על המוח והשכל שבראש.

*   *   *

"דיברה תורה כלשון בני אדם", כדי ללמדנו את המשמעות הפנימית שבהעלם.

גם ברוחניות הגולגולת (וכן הכתר) היא למעלה מן השכל שבראש.

כמו שהוא בגשמיות למטה ככה הוא ברוחניות למעלה.

ולמה הגולגולת היא למעלה מן הראש?

לכאורה, מכיון שהגולגולת היא המגן של הראש והשכל,

לכן היא צריכה להיות למעלה מן הראש.

אך באמת אצל הקב"ה אין שום דבר מוכרח, כי מי יאמר לו מה תעשה…

והראיה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו מגן עלינו גם מלמטה.

כשה' נושא אותנו על כתפיו "ואשא אתכם על כנפי נשרים", הוא מגן עלינו מלמטה,

כנשר הנותן את גוזליו על כתפיו ומגן עליהם מלמטה,

בניגוד לשאר העופות הנותנים את בניהם בין רגליהם,

לפי שמתייראין מעוף אחר הפורח על גביהם.

הנשר שאין שום עוף פורח על גביו מתיירא רק מן האדם שמא יזרוק בו חץ,

לכן נותן את בניו על כתפיו.

*   *   *

הגולגולת למעלה מן הראש אינה בהכרח כדי להגן על הראש,

אלא ללמדנו שהיא למעלה מן הראש במדריגתה.

דרגת הגולגולת עליונה הרבה יותר משכל האדם יציר כפיו של הקב"ה,

אף משכל הנפש האלוקית.

לכן בכוחה להגן על המוח.

תפקידנו להרים את הראש כלפי הגולגולת – "שאו את ראש… לגולגלותם".

*   *   *

ראש וגולגולת מרמזים על שתי דרגות בנשמה.

אמרו רז"ל "חמישה שמות נקראו לה" (לנשמת האדם) –

"נפש רוח נשמה חיה יחידה". 

"נפש רוח ונשמה" המתלבשות בגוף בהתלבשות פנימית,

הן הדרגות התחתונות של הנשמה – ("רגל הנשמה").

"נפש" היא הנפש החיונית המתלבשת בגוף האדם בכח המעשה,

"רוח" מתלבשת בלב ובמידות שבגוף,

ו"נשמה" מתלבשת בראש ובמוח, 

ובכללות הן נקראות "נשמה".

ו"חיה ויחידה" הן הדרגות הגבוהות שבנשמה שאינן מתלבשות בגוף,

והן בבחינת מקיף על הגוף – ("ראש הנשמה").

וגם בהן שתי דרגות "מקיף הקרוב" ו"מקיף הרחוק" –

"חיה" מקיף קרוב הוא הרצון הפנימי ו"יחידה" מקיף הרחוק הוא התענוג הפנימי.

וזהו "שאו את ראש… לגולגלותם… כל יוצא צבא בישראל".

תפקידנו להגיע עד ראש הנשמה,

תפקידנו לגלות את היחידה שבנפש, לגלות את עצם הנפש,

את ה"אני" הפנימי והאמיתי שלנו.

*   *   *

היחידה שבנפש אינה בערך כלל לדרגת נפש,

אם כי יש לה שייכות גם עם הנפש.

שכל חמשת השמות "נפש רוח נשמה חיה יחידה" שנקראו לנשמה

שייכים זה לזה והם באותו גדר.

עד שדוקא בחינת יחידה נמשכת לנכסי האדם,

כמבואר בהלכה שד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום,

מחמת התפשטות היחידה בד' אמותיו

היחידה שבנפש קשורה עם יחידו של עולם – "יחידה ליחדך".

ניצוץ קטן בחינת אלוקות התלבש בניצוץ נברא הנקרא "יחידה".

על כן גילוי היחידה שבנפש הוא גילוי אלוקות והתאחדות עמו,

כי עצם הנפש קשור ומאוחד בתכלית עם עצמות ה' ית' לעולם.

וכמו עצמות ה', גם עצם הנפש בלתי משתנה ואינו נתפס,

אך הוא הנותן לאדם את הכח ואת התוקף עד למסירות נפש. 

*   *   *

ה' מונה את בני ישראל מתוך חיבתן לפניו,

וחיבתו היא גם כלפי ה"נפש רוח ונשמה" (נר"ן) שבנפש,

שגם בהן נמשכת החיבה מלמעלה.

אך רצונו שיהיה קשר בין רגל הנשמה לראש הנשמה.

תפקידנו להגביה ולהעלות ממטה למעלה את ה"נפש רוח ונשמה"

כלפי המקיפים "חיה ויחידה".

ואחרי ההעלאה מלמטה למעלה צריכה להיות גם ההמשכה מלמעלה למטה

נתינת כח עד לבחינת "כל יוצא צבא בישראל".

התורה מדברת ב"לשון בני אדם" על צבא שתפקידו להילחם כפשוטו.

במקום שיש אויב צריך צבא להילחם בו – "כי תצא למלחמה על אויביך".

וגם לשם נמשך בחינת המקיף שבנשמה "חיה ויחידה",

דבר הנותן כח לנצחון במלחמה.

*   *   *

ברוחניות בעבודת ה', הכוונה היא לעבודת התפילה.

"שעת צלותא שעת קרבא" (זוהר) (שעת התפילה היא שעה של קרב).

הדרך לקשר את רגל הנשמה לראש הנשמה – העלאה מלמטה למעלה –

הוא על ידי תפילה כפי שנרמז בפסוק במילים: "במדבר סיני"

(שתפילה עניינה "דיבור" וגם ביטול כ"מדבר" (שאינו מקום ישוב)).

אך תכלית ביטול המחיצה בין ראש הנשמה לרגל הנשמה

מחייב גם סיוע מלמעלה על ידי הארה אלוקית –

המשכה מלמעלה למטה על ידי לימוד תורה,

כפי שנרמז בפסוק במילים: "באוהל מועד".

*   *   *

התפילה היא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

עבודת התפילה היא העלאה מלמטה למעלה.

תחילת התפילה היא ב"הודו להוי'" והתבוננות בפסוקי דזמרה,

אך תפילת עמידה היא עיקר התפילה, שעומד לפני ה' "כעבדא קמיה מריה"

בלי תנועה ללא הרגש המציאות בביטול בתכלית.

אף הדיבור בתפילת עמידה הנאמר באותיות (שיש בהן קול), הוא בקול דממה דקה.

ומקדים ואומר: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" – התפילה היא שלך ה', לא שלי.

רק "תען לשוני אמרתך", רק "כעונה אחר הקורא", רק כי ה' ציוה.

עבודת התפילה אינה רק בכוחות הפנימיים "בכל לבבך ובכל נפשך",

אלא גם בכוחות המקיפים "בכל מאודך", עד למסירות נפש, עד למסירת הרצון.

ש"תפילות כנגד קרבנות תקנום".

וכשם שבקורבנות היה ריח ניחוח לה', שהגיע עד בחינת התענוג שלמעלה.

כך גם בעבודת התפילה יש מסירות נפש של ה"חיה ויחידה".

*   *   *

אם כי תכלית הכוונה היא שלאחר התפילה תהיה המשכה למטה בלימוד התורה,

בחינת "ונועדתי שמה" – "באוהל מועד",

דוקא לימוד התורה שלאחר התפילה פועל המשכה מלמעלה למטה,

המשכה ממשפיע למקבל, כשעליון מתקשר בתחתון.

לכן ההלכה פוסקת שצריך ללכת מבית הכנסת לבית המדרש.

מה שאין כן, בבוקר לפני תפילה.

כי בשינת הלילה הסתלק אור הנפש והגוף נתגשם מאד,

ובבוקר בחזרת נשמתו וכבר "נשמה באפו" אין היא מתפשטת בכל גופו,

ואינו יכול לקבל הארת נשמתו בקרבו כי אם מעט מזעיר.

גם נשמתו האלוקית אינה בגילוי, ומחמת חומר ישות הגוף אינו יכול ללמוד תורה.

אמנם יש לימוד תורה לפני התפילה כהכנה לתפילה,

מכל מקום אין זה כלימוד התורה הבא דוקא אחר התפילה,

שהוא כעניין בפני עצמו.

על ידי לימוד התורה שאחרי התפילה ממשיכים "חיה יחידה" ב"נפש רוח ונשמה",

עד ל"הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

*   *   *

כדי להתרומם ולעלות לדרגת הגולגולת, לדרגת "חיה ויחידה",

לדרגת ראש הנשמה שאינו מתלבש בגוף צריך נתינת כח וסיוע מלמעלה.

זוהי משמעות הפסוק הפותח את הפרשה "וידבר הוי' אל משה"…

הוי', משמע, "היה והוה ויהיה כאחד" וגם לשון "מהוה" –

ממשיך כח זה לישראל על ידי משה רבינו.

כי יש בחינת משה בכל אחד ואחד מישראל.

*   *   *

על הפסוק: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה",

מקשה הגמרא: "אטו יראה מלתא זוטרתי היא"? (האם יראה דבר קטן?)

ומתרצת: כן, לגבי משה זהו עניין קל.

אולם אדמו"ר הזקן מקשה על כך,

שהרי התורה שואלת: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך", היינו, מישראל ולא ממשה?…

ומתרץ: יש "בחינת משה" בכל אחד ואחד מישראל.

יש התפשטות של משה רבינו לששים ריבוא נשמות,

כמו השמש המאירה לששים ריבוא כוכבים.

וכל אחד מהששים ריבוא מתחלק לששים ריבוא ניצוצות, כידוע.

ומכל אחד מישראל, שנמשכת בו בחינת "ונחנו מה",

מבקש הקב"ה את עניין הביטול בגילוי.

*   *   *

זוהי ההוראה והמצוה של הפסוק:

"וידבר ה' אל משה בהר סיני באוהל מועד, שאו את ראש… לגולגלותם" –

הקב"ה הרוצה להתחבר עם עמו, מצווה בתחנונים,

אנא העלו את נשמתכם עד ליחידה שבנפש, ואף לבחינה שלמעלה מיחידה.

שהרי יחידה היא "ניצוץ נברא" שבו התלבש "ניצוץ בורא", 

עד שנעשו מציאות אחת ששום דבר אינו מפריד ביניהם.

ודרגה זו, דרגה שמעל הבנה והשגה, מעל לטעם ודעת,

מצווה ה', להמשיך למטה בכוחות הפנימיים: השכל והרגש.

*   *   *

דבר זה יסייע בעדנו לגלות את בחינת היחידה הכללית – משיח צדקנו,

ועל ידי גילוי היחידה הכללית נהיה באחדות.

וכמו שהיינו באחדות קודם מתן תורה כהכנה למתן תורה – 

"ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד".

כך ולמעלה מזה נהיה באחדות לעתיד לבוא,

ונזכה לבחינת התחדשות – גילוי בחינת תורה חדשה.

שכל הגילויים בזמן הזה הם רק בחינת חיצוניות עתיקא קדישא,

ולעתיד תתגלה בחינת פנימיות עתיק,

ועד שיהיה הלימוד בבחינת ראיה והשגת המהות

במהרה בימינו ממש בביאת משיח צדקנו, אכי"ר.

 

(על פי מאמר הרבי שבת פרשת במדבר ה'תשד"מ)

פרסום תגובה חדשה

test email