תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
פרשת בהר – המיוחד בימי ספירת העומר בכלל ובל"ג בעומר בפרט
הקראת כתבה
שבת פרשת "בהר" סמוכה לל"ג בעומר,
ליום ההילולא של ר' שמעון בר יוחאי – "הוד שבהוד".
וכאשר אנו נמצאים עדיין בעיצומם של ימי ספירת העומר,
יש לנו בל"ג בעומר אתנחתא קלה להתבוננות יתירה במשמעות ספירת העומר,
שיש בה "סור מרע" מחד, "ועשה טוב" מאידך,
ויש בה גם שילוב של "סור מרע ועשה טוב".
* * *
ביציאת מצרים היו עם ישראל בתכלית השפלות,
ובמתן תורה היו בתכלית העילוי,
לכן היה צורך לשלול את "מצרים" ולהתכונן למתן תורה,
"לטהרנו" מכל העניינים הבלתי רצויים בחינת "סור מרע",
"ולקדשנו בקדושתך העליונה" עד לתכלית השלימות במתן תורה, בחינת "ועשה טוב".
לפי זה עניין ספירת העומר הוא "סור מרע ועשה וטוב".
* * *
הקשר בין כנסת ישראל להקב"ה דומה לקשר בין אשה לבעלה.
וכמו אשה הסופרת שבעה נקיים וטובלת במקוה,
ורק אחרי כך יכולה להתייחד עם בעלה עד "והיו לבשר אחד" –
כך כנסת ישראל מתכוננת לגילוי ה' במתן תורה,
וסופרת (דוגמת "וספרה לה") ספירת העומר – ספירת "שבעה נקיים"…
כנסת ישראל שוללת את כל העניינים הבלתי רצויים, בחינת "סור מרע",
ורק לאחר שלימות הספירה והטהרה מגיעים למתן תורה.
לפי זה עניין ספירת העומר הוא "סור מרע".
* * *
בראייה פנימית יותר, הלוא גרים היינו בארץ מצרים,
וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
לכן כבר בצאתנו ממצרים היינו בבחינת צדיקים,
ולא היה אצלנו עניין של "סור מרע" אלא רק "ועשה טוב" –
עליה מחיל אל חיל בקדושה גופא.
כי היתה לנו רק תשוקה וציפיה לקבלת התורה,
תשוקה שעלתה מיום ליום בימי ספירת העומר.
זה ההבדל בין חודש תשרי (ולאחריו) לבין חודש ניסן (ולאחריו),
שאם עבודת חודש תשרי היא עבודת התשובה,
הרי שעבודת חודש ניסן היא עבודת הצדיקים ("עשה טוב" בלבד).
עבודת חודש ניסן (ולאחריו) דומה לעבודה שתהיה לעתיד לבוא,
כאשר ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ.
אז העבודה תהיה בהליכה מחיל אל חיל בקדושה גופא,
לפי זה עניין ספירת העומר הוא "ועשה טוב".
* * *
אם כן, ספירת העומר כוללת, כאמור, "סור מרע", "ועשה טוב" ושילוב שניהם.
ספירת העומר ככל מצוה עניינה נצחי,
דבר השייך לעבודה של כל אחד מישראל תמיד,
כולל נשות ישראל שגם הן שייכות להכנה למתן תורה,
ואדרבה נשים קודמות לאנשים –
"כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים".
תורה שייכת גם לנשים, שגם הן חייבות במצוות,
ובמיוחד עניין תיקון המידות שהוא מהמצוות התמידיות השייך גם לנשים.
* * *
עם ישראל סופר ספירת העומר ואין הוא מסתפק בשבעה ימים,
אלא בשבעה שבועות – שבע כפול שבע.
בשבע שבתות תמימות מברר עם ישראל את שבע המידות הטבעיות,
כשכל מדה ומדה כלולה משבע.
עד שבסיום הספירה נשללים כל העניינים הבלתי רצויים.
שבע המידות של הנפש הבהמית, שהן חזקות בגוף בטבען ובתולדתן ובחינת "יש",
מתבררות על ידי הנפש האלוקית והופכות לשבע "שבתות" ("שבת" אינה צריכה בירור).
שהספירה מלשון "ספירות ובהירות" עניינה לברר את פרטי הנפש הבהמית,
עד שיתבהרו ויתנוצצו.
עד שכל מ"ט ימי הספירה יהיו מאירים וברורים ומזוככים.
וכששבע המידות הכלולות משבע מזדככות,
מגיעים לאהבת ה' ואהבת ישראל אמיתיים.
כי בזיכוך מידות הנפש הבהמית מתעלים מעל מגבלות הגוף,
ומתגלה האמת הנשמתית.
מצד הגוף, יש הבדלים בין איש לרעהו בדעות, בהשקפות וכיו"ב,
אולם מצד הנשמה, כנסת ישראל היא מהות אחת מאוחדת –
"גוי אחד בארץ", "בנים למקום", בני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
וכשיש אהבת ישראל ואחדות ישראל יכולים להתקרב לה' ולעבודתו.
וכשמוכנים לקבלת התורה באחדות מלאה "כאיש אחד בלב אחד",
זוכים לגילוי עצמות ה' ית' – גילוי "אנכי מי שאנכי".
"אנכי" ראשי תיבות "אנא נפשי כתבית יהבית".
* * *
העבודה בספירת העומר נעשית על ידי קבלת כח מלמעלה,
ממלך מלכי המלכים שנגלה עלינו ביציאת מצרים בכבודו ובעצמו,
לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, ולא על ידי שליח.
כי מאחר שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה,
היה הכרח בגילוי מבחינה נעלית ביותר, גילוי של "ממחרת השבת".
כי אף ששבת היא תכלית העילוי שבגדרי הזמן,
בירור ה"שטות דלעומת זה" מחייב בחינה שלמעלה משבת,
גילוי עצמות ומהות ה' ית' שלמעלה מהשתלשלות ולמעלה מכל הגדרים ("ופסח").
רק על ידי גילוי זה אנו מקבלים סיוע בעבודת ספירת העומר ומגיעים למתן תורה –
"הביאני המלך חדריו" הן במתן תורה לאחר יציאת מצרים הן לדורות.
* * *
כבר בל"ג בעומר יש עיקר העבודה עד לשלימות
"משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו".
בל"ג בעומר בספירת "הוד שבהוד" נשלם עיקר ספירת העומר –
אז נשלם הבירור של עיקר המידות.
כי "הוד שבהוד" הוא תכלית עבודת המידות – תכלית הביטול –
הדרגה התחתונה ביותר שבה מאיר האור העליון ביותר,
(שהרי ככל שהאור גבוה יותר הוא יכול להתגלות רק במדרגה התחתונה ביותר,
כי ערך "עומק תחת" הוא לפי ערך "עומק רום").
מכאן ברור למה בל"ג בעומר – יום ההילולא של רשב"י –
היה גילוי פנימיות התורה.
על ידי "הוד שבהוד" תכלית הירידה, ביטול וקבלת עול,
הודאה שבהודאה בדברים שמעל לטעם ודעת,
זוכים להתכלל בקדושה ולהתייחד עם אלוקות.
* * *
רשב"י אחד מבני עליה מועטים, שיכול לפטור את העולם מן הדין,
רשב"י, שממשיך מבחינה שלמעלה מגדרי ההשתלשלות – "ממחרת השבת",
גילה ביום הסתלקותו בל"ג בעומר סודות נעלים ביותר שעד אז לא גילה,
כי ביום הסתלקותו הגיע למעלת "עומק רום" שאף למעלה מבחינת פנימיות התורה.
לכן גם יכול רשב"י לפעול במדרגת "הוד שבהוד" (תכלית הירידה "עומק תחת"),
עבודה בקבלת עול, עד שאין מתחשבים בהגבלות הזמן והמקום.
בזכות רשב"י ל"ג בעומר הוא יום המסוגל לגילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח –
"גל (אותיות ל"ג) עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
* * *
עבודת ספירת העומר גופא מגלה את האור האלוקי,
"וספרתם לכם" מלשון "השמים מספרים כבוד א-ל" – "נהרין ונצצין" (זוהר).
כל ענייני המצוות של "סור מרע" ושל "ועשה טוב" וחיבור שניהם ביחד,
נעשים מתוך שמחה ובהירות מתוך אור והתנוצצות.
ה"לכם" בהיר עד שהבהירות ניכרת בגילוי בגשמיות לעיני בשר
גם בדברים התחתוניים ביותר שבעולם,
עד לממונו של אדם שמעמידו על רגליו.
[כמו בסיפור אודות אחד מחסידי אדמו"ר הזקן,
שהביא מעות המעמד באופן שהמטבעות היו מבריקות ונוצצות,
כאילו זה יצאו מבית היציקה, לאחר שאשה שפשפה והבריקה אותם].
ועל ידי שמעלים ומאירים את התחתון מגביהים גם את הראש.
על ידי זה מתקיים בפשטות "השמים מספרים כבוד א-ל".
* * *
כבר אלפי שנים אנו סופרים ספירת העומר,
כבר אלפי שנים אנו עוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים,
המושכים את האור העליון ומאירים את העולם.
קופת המצוות שלנו נוצצת ומבריקה כבר מלאה ועולה על גדותיה,
ומובטחים אנו שעל ידי העבודה הענקית והמצטברת הזו,
הקב"ה שצדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו,
ישיב לנו מידה כנגד מידה בגאולה אמיתית ושלימה.
ואז נגלה שגם הגלות היתה חלק חשוב בתהליך הגאולה.
הקב"ה שלא עזב את צאן מרעיתו, ולכל מקום שגלינו גלתה שכינה עמנו,
צדקה עשה עימנו שפיזרנו בין האומות,
כדי ללקוט כל אחד מאיתנו בזרועו עם השכינה שבגלות
אל הגאולה האמיתית והשלימה.
גאולה מתוך שמחה וטוב לבב עם כלי שיר,
כינור של שמונה נימין וכינור של עשרה נימין – "עלי עשור".
ומשיח צדקנו בראשנו מיד ממש – ולא עיכבן כהרף עין.
* * *
בליל ל"ג בעומר כשנשב מסביב למדורות נשיר ונרקוד,
נתבונן באש המדורות השואפת למעלה מעלה.
זוהי אש התורה המכלה כל דבר רע…
זוהי האש היוקדת בלב כל יהודי פנימה והצמאה לקדושה,
השואפת לחזור למקורה ושרשה ולהידבק בהוי' ש"אש אוכלה הוא!"
"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
וביום ל"ג בעומר נצטרף כולנו לתהלוכות ברחובה של עיר,
ונזכור, שכמו שברכה של חסידים בהתוועדות חסידית
פועלת ישועות גדולות, שאפילו המלאך מיכאל אינו יכול לפעול.
כך ואף יותר מכך, כינוסי ותהלוכות ל"ג בעומר, שהנהיג הרבי מלך המשיח
ביום ל"ג בעומר הקדוש והמיוחד, יפעלו ישועות בקרב הארץ.
ואכן, ראוי רשב"י שכל עניינו הוא גילוי פנימיות התורה, ובימיו ילדים למדו סודות התורה,
שביום שמחתו ילדים תמימים וטהורים יצעדו בגאון ברחובה של עיר בתהלוכות ענק,
ויאמרו פסוקי תורה ותפילה שיבקעו אוירים ורקיעים.
רשב"י שיהיה איתנו במדורות, ילווה אותנו גם בתהלוכות ל"ג בעומר.
ובשעת הדחק בה אנו נמצאים נסמוך עליו שניגאל מיד גאולה שלימה,
עד שכל אחד מאיתנו יוכל לומר כלשונו הקדוש של רשב"י – "אנא סימנא בעלמא"…
"בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא, ביה אתדבקת".
(על פי מאמר הרבי שבת פרשת בחוקותי תשמ"ז)
פרסום תגובה חדשה