התפילין של הקב"ה

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס:

כאשר הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, סניגורן של ישראל, הי' מסיים את תפילתו, מקפל את הטלית והתפילין ופונה ל'עסקיו' באהבת ישראל וטובתן של ישראל, הי' נוהג לומר:

עד עתה הייתי עסוק בהנחת התפילין של ישראל ואילו עתה עומד אני להניח את התפילין של הקב"ה.

שהרי אמרו רבותינו ז"ל^[1] 'תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו' – בתפילין של הקב"ה מה כתוב בהם – 'ומי^[2] כעמך ישראל גוי אחד בארץ"!

על-דרך-זה הי' אותו צדיק וקדוש נוהג לומר: יהודים, הרי הם התפילין של הקב"ה. נמצא שמי שמנסה לפגוע ביהודי חס-ושלום, או אפילו רק למצוא בו חסרון  – הרי הוא כאילו אומר שה'ומי כעמך ישראל' אינו מדויק כל-כך חס-ושלום, והרי הוא מטיל פסול בתפילין של הקב"ה^[3]!

לפעמים, מתוך התעוררות לבו הטהור, הי' רבי לוי-יצחק בא וטוען כלפי מעלה:

ריבונו של עולם, יודע אתה, כאשר קורה אצל היהודי הפשוט ביותר שהתפילין שלו נפלו לארץ חס-ושלום, הרי הוא ממהר להרימן ונושק אותן בכל לבו.

ואילו אנו עמך בני ישראל, התפילין שלך – נפלנו ארצה. כמו שכתוב^[4]: "השליך משמים ארץ, תפארת ישראל", וכתיב^[5] "כי שחה לעפר נפשנו".

ריבונו של עולם, אנא, מהרה חושה להרים אותנו מעפר ולנשקנו מנשיקות פיך!…

האהבה המסה את הקרח

שח לי הרה"ח ר' טובי' שי' בולטון מכפר-חב"ד:

פעם הלכתי במהירות לכיוון תחנת-הרכבת שבפאתי הכפר, כדי לעלות על הרכבת המלאה בחיילים ולזכות יהודים בהנחת תפילין.

על אם הדרך פגש בי המשפיע ר' מענדל פוטרפס. הוא עצר אותי בדרכי ושאל לאן פניי מועדות.

מששמע על מגמת פניי, ביקש ממני "רשות" להצטרף אליי למבצע תפילין.

כמובן שלא יכולתי לסרב, אף כי ציינתי שהרכבת כבר עומדת לצאת וצריך למהר מאד.

כך התקדמנו שנינו לכיוון תחנת-הרכבת, כשאני חושש מאד שלפי קצב פסיעותיו של ר' מענדל, שהוא 'קצת' יותר מבוגר ממני ולא הולך כה מהר, נאחר את הרכבת.

אבל הקב"ה "רצון יראיו יעשה", ובכל זאת הספקנו ברגע האחרון, קודם שסגרו את הדלתות, לעלות על הרכבת שיצאה מיד לדרכה.

עוד בטרם צברה הרכבת תאוצה, הוצאתי את התפילין והתחלתי בעבודה. ניגשתי ליהודי והצעתי לו להניח תפילין.

במקום לענות לי, התנפל עליי אותו יהודי בקללות ובגידופין: אתם הדתיים, אתם החרדים, אתם המשתמטים, אתם הפרזיטים, עוכרי ישראל וכו' וכו', כיד הדמיון הטובה עליו, כאשר מרגע לרגע גוברות ההתקפות וההשמצות.

מה יכולתי לעשות? – איחלתי לו שיהי' בריא, ורציתי להמשיך הלאה לעוד יהודים.

ר' מענדל, שעדיין התנשם והתנשף מההליכה המהירה לרכבת, התערב לפתע בשיחה.

הוא הישיר מבט לעיניו של אותו יהודי וטען כלפיו: "אבל אני אוהב אותך!"

הדברים גרמו לאותו ברנש לרגוז יותר, והוא חידש את התקפותיו ביתר שאת וביתר עז, כשהוא ממש יוצא מן הכלים.

כל אותה עת, עומד ר' מענדל מולו, סופג את ההתקפות ומחייך. מידי פעם הוא חוזר שוב על המילים "אבל אני אוהב אותך", וממשיך לחייך בשלווה.

תוך כדי כך, פונה אליי ר' מענדל, ומורה לי להמשיך הלאה לבדי להניח תפילין עם יהודים, שכן הוא רוצה להישאר כאן ולטפל באותו ברנש.

תחילה חששתי לשלומו, שמא יפגע בו אותו יהודי, אך הוא ציוה עליי במפגיע להמשיך בעבודה ולתת לו להסתדר לבד עם הברנש.

לא נותרה בפניי ברירה, והמשכתי הלאה לבדי, כאשר בדרך-כלל נענים היהודים ברצון להצעה להניח תפילין, כך שעבודה לא חסרה לי.

כעבור משך זמן, החלו הרהורי חרטה להציף את לבי על שעזבתי את ר' מענדל לבדו במצב כזה. נתקפתי רגשי אשמה והרהרתי ביני לבין עצמי: מי יודע מה עולל אותו ברנש מגודל לר' מענדל.

מיהרתי לחזור במהירות אל הקרון הראשון, ומה רואות עיניי – הברנש עומד במרכז הקרון וכיפה לראשו, פניו אדומות ולוהטות, הוא מעוטר בתפילין וקורא את שמע, כשר' מענדל מסייע לו פה ושם.

האהבה שנבעה מלבו הטהור של ר' מענדל, המסה את חומת הקרח שבנה אותו יהודי סביבו. הקרח נמס כדונג מפני אש, והוא הי' "מוכרח" להניח תפילין.

"יכוף" – דווקא בדרכי נועם

עוד מספרים על ר' מענדל, שפעם נסע ברכבת באירופה, בתקופה בה הכריז הרבי מלך המשיח שליט"א על 'מבצע תפילין' ורצה כמובן לפעול בזה, אלא שהשפה האנגלית לא הייתה שגורה על פיו. אבל לא יהודי כר' מענדל יוותר. הוא פנה ליהודים כשהתפילין בידו, וכך הלך והכריז: "איי ג'ואיש, יו ג'ואיש. איי תפילין, יו  תפילין!" והללו, לא יכלו לסרב לו לר' מענדל והיו "מוכרחים" להניח תפילין.

"אהבה^[6] היא רוח החיים בעבודת החסידות, החוט המקשר חסידים איש עם רעהו והחוט המקשר רבי עם חסידים וחסידים עם הרבי. זהו הן בדרך אור ישר והן בדרך אור חוזר. אין לה שום מחיצות, והיא למעלה מההגבלה של מקום וזמן".

את דברי חז"ל^[7] "כפה עליהם הר כגיגית" כדי שיקבלו את התורה, מפרש רבינו הזקן בתורה אור^[8], שהכפי' הייתה על ידי אהבה רבה – הקב"ה הרעיף עליהם אהבה רבה כל-כך עד שלא יכלו להתנגד לה כלל, והיו מוכרחים לקבל את התורה.

וכך מפרש כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א פעמים רבות^[9] את דברי הרמב"ם^[10] אודות תפקידו של המלך המשיח "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה": מדובר על כפי' בדרכי נועם ובדרכי שלום, מתוך אהבה וחיבה. המלך המשיח משפיע על היהודי כל-כך הרבה אהבה, עד שאין לו שום אפשרות להתנגד, והוא מוכרח לחזור כולו לדרך התורה והמצוות, "לילך בה ולחזק בדקה".

יתר על כך, מוסיף הרבי שליט"א: אין פירושו של דבר שכפי' בדרכי נועם גם היא נחשבת כפי'. אלא אדרבה – דווקא זו היא הכפי' האמיתית!

שכן כאשר כופים על מישהו לקיים מצוה בפועל בניגוד לרצונו, אזי הכפי' היא רק בנוגע לכוחותיו החיצוניים והגשמיים, הטכניים, ואילו מהותו הפנימית נשארה מחוץ לענין. אבל כאשר כופים אותו על-ידי שמרעיפים עליו אהבה וחיבה, הרי בכך כופים אותו בכל מהותו, שיהי' כל כולו משועבד וכפוף לגמרי "לילך בה ולחזק בדקה".

וכך אמנם דרכו של המלך המשיח. הוא כופה את מלכותו ומרותו על כולם לא בשוטים ובאמצעי כפי' חיצוניים, אלא באמצעי הכפי' החזקים ביותר והנעלים ביותר. אמצעי הכפי' שלו הם פנימיים ועצמיים, חודרים אל תוך תוכה של המהות כולה, וכופים את האדם לגמרי – שלא תישאר בו אף נקודה שלו, אלא כל כולו יהי' מסור ונתון אל המלך המשיח ואל הוראותיו ופקודותיו.

כך כופה הרבי מלך המשיח שליט"א על כולנו לקיים את כל הוראותיו ופקודותיו – בלי שוטרים ובלי חיילים, בלי צבא ומשטרה וללא שום הכרח חיצוני.

אבל דווקא זו היא הכפי' האמיתית – כפי' שלא מותירה אף נקודה בתוכנו שלא תהי' משועבדת ומסורה אל מלכנו משיחנו. כפי' שמכריחה אותנו לתת את כל כולנו אל הרבי שליט"א. לוותר על נוחיות ועל משרה, על כסף ועל כבוד ועל עוד ועוד דברים נוחים ומשתלמים ולהיות מוכנים להישלח בשליחותו של הרבי גם אל מעבר להרי החושך כדי לפעול את מה שהוא רוצה לפעול.

וכך מחנך אותנו הרבי שליט"א ללכת ולפעול גם עם יהודים אחרים. וכפי שהוא מתבטא פעמים רבות^[11], שהפעולות במסגרת ה'מבצעים' הן העבודה של "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" – להרעיף אהבה וחיבה על יהודים, ללא שום הבחנה ודירוג אם הם גדולים וחכמים או קטנים ופשוטים, כי "כל יהודי הוא יהלום", ו"הנוגע^[12] בכם כנוגע בבבת עינו" של הקב"ה! ורק^[13] על-ידי אהבה וחיבה אפשר וצריך לפעול ולהשפיע וסוף סוף על ידי זה מצליחים ופועלים הכל.

להתאחד כולנו

כך כותב הרבי מלך המשיח שליט"א^[14]:

"אילו זכינו, היינו לומדים זה מסטרא דקדושה, ובמצב הנוכחי יש להיווכח בזה מהנעשה בלעומת זה, היינו בחוגים ומפלגות השמאליות.

"אשר ההצלחה שלהם היא מפני שאוחזים בדרכים ופועלים בכחות שתורת החסידות דורשת אותם בעבודה דקדושה.

"והוא – החיות, ההתלהבות, פעולות מבלי התחשב עם הטעם ודעת בעצמו, משמעת לפקודות של הנמצא למעלה הימנו (ורק לאחר כך להתבונן לטעמו), התאחדות באגודה אחת להגשמת הפעולות הנדרשות, וויתור על רווחי וענייני הפרט, ואפילו הרוחניים, לפי דעתם, בשביל תועלת הכלל כו' וכו'.

"ואם בענייניהם כך, אף ששאול הוא אצלם, וסוף סוף יחזרו למקום מקור החיים והחיות, על-אחת-כמה-וכמה בענייננו, וביחוד במחנה החסידים, אשר הנשיאים, "מה להלן עומד ומשמש אף עתה עומד ומשמש" במרום, וממשיכים תוספת ברכה והצלחה למטה בכל המוסדות והמתעסקים בזה,

"אלא שלדאבוננו ולצערנו, אין מנצלים הברכה וההצלחה כי אם לעתים ולפרקים ובמדה קטנה באין ערוך.

"ולא מפני סיבות חשובות (על-כל-פנים בעיני שכל האנושי), אלא – או מפני ששקועים בעניינים דבערך דנזיד עדשים ושוכחים על הבכורה, או מפני עניינים של פירוד לבבות, ועל פי הסיסמא גם לי גם לך לא יהי', ובינתיים יום נכנס יום יוצא וכו'.

"וההוכחה על אמיתת כל הנ"ל הוא – שבכל מקום שעשו על-כל-פנים באצבע קטנה, נראית הצלחה מופלגה שלא שיערוה מראש. עד שנתקיים במקרים רבים גם מה שכתוב "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו" …

"אין כוונתי להטפת מוסר וצעקה על העבר, כי אם בתקוה, אשר כולי האי ואולי יעזרו דברי אלה שיתמסרו להעבודה כדבעי, אשר אז ילכו ויכבשו עשיריות מאות אלפים ורבבות מבני ישראל – אל תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי', עד שהקטן יהי' לאלף וגו'."

יהודים הם בעצם "כאיש אחד"

בשיחה על פירוש רש"י^[15], מדייק הרבי מלך המשיח שליט"א את ההבדל בין האחדות ששררה בין המצריים, שגם עליהם נאמר^[16] "והנה מצרים נוסע (לשון יחיד) אחריהם", ופירש רש"י "בלב אחד כאיש אחד" – ובין, להבדיל, האחדות ששררה בין בני ישראל בבואם אל הר סיני "ויחן^[17] שם ישראל", לשון יחיד, ופירש רש"י: "כאיש אחד בלב אחד":

אצל מצרים אין אחדות בעצם. האחדות שהייתה ביניהם באותה שעה נבעה רק מן העובדה שכולם נסעו למטרה אחת – לרדוף ולפגוע ח"ו בבני ישראל. לכולם הי' באותה שעה "לב אחד" לאותו עניין, לאותה מטרה, ובגלל זה היו כולם אז "כאיש אחד".

ואילו בישראל, להבדיל, נובעת האחדות מעצם מציאותם, בגלל היותם כולם בעצם תמיד "כאיש אחד". אלא שלא תמיד יוצאת ומתגלית אחדות עצמותית זו אל פני השטח. אך בבואם להר סיני התגלתה אחדות עצמותית זו של "כאיש אחד" למטרה אחת, לקבלת התורה "בלב אחד".

אהבה ואחדות זו, אותה לא פוסק לנטוע בלבנו ובקרבנו הרבי מלך המשיח שליט"א, היא ה'נשק' היעיל ביותר שלנו. היא בוקעת את כל חומות השנאה והניכור, היא פורצת את כל המחיצות שכאילו ישנם בין יהודי ליהודי, היא ממיסה את כל "ים הקרח" שקיים לפעמים אצל מישהו, ופועלת את פעולתה לשעבד ולכוף את כולם כולם אל הנקודה – למילוי כל הוראותיו ופקודותיו של המלך המשיח.

לקרוא לכולם לבקש אותו ולקבל מלכותו

אותו 'נשק', ששימש ומשמש אותנו בצורה כל-כך יעילה בכפיית העם למילוי הוראותיו ופקודותיו של המלך המשיח, כוחו יפה לא פחות, ואולי אפילו הרבה יותר – במשימה העכשווית, לשעבד ולכוף את כולם לקבל את מלכותו של המלך המשיח עצמו.

לדעת שהוא הוא המלך המשיח העומד ומכריז^[18] כעת מעל גג בית המקדש מעט אשר ב-"770" כי "הגיע זמן גאולתכם", ו"הנה זה משיח בא",

ולקרוא אליו ולבקשו ולתבוע ממנו כביכול^[19] בבקשה ודרישה ותביעה בלתי פוסקת כי יקבל עליו את המלוכה ביתר שאת ויתר עוז, ויתגלה לעיני כל בשר לגאול את עמו ישראל ואת העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה.

וכפי שנצטווינו שוב ושוב^[20] שלא לסמוך על הקב"ה בזה שהוא יביא את מי שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה – כי רצונו של הקב"ה הוא שהדבר יבוא דווקא מצדנו, באתערותא דלתתא דווקא, "עשו כל אשר ביכולתכם".

שתהי' אצלנו דווקא ומצדנו אנו, לא רק "מפני הציווי", בקשה ודרישה ותביעה בלתי-פוסקים אודות הגאולה.

ולא רק מהקב"ה, אלא גם מן המלך המשיח עצמו.

כמו שכתוב^[21] "אחר ישובו בני ישראל וביקשו (לא רק) את ה' אלוקיהם (אלא גם ובעיקר) ואת דויד מלכם" – "זה מלך המשיח. וממנו (מן המלך המשיח) יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם".

ולשם כך, כמובן ופשוט, נחוצה ומוכרחת ידיעת זהותו של המלך המשיח. שאם לא כן איך אפשר לבקש ממנו ולקבל מלכותו של מי שלא יודעים מי הוא.

לא לקרב את התורה אל הבריות

אלא שכלל ברזל ידוע ומפורסם קבע הרבי מלך המשיח שליט"א בנושא זה^[22], ודווקא מתוך ובגלל אהבת ואחדות ישראל אמיתית:

"הוי^[23] מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – לקרב את הבריות אל התורה כמות שהיא, אבל בשום אופן לא לקרב את התורה אל הבריות. לא לשנות בתורה שום פרט. לא לוותר על אף נקודה ועל שום פסיק, לא לזוז כמלוא נימא מכל האמת של התורה כמות שהיא, ללא כחל ושרק.

ואת זאת, את התורה כמות שהיא ללא שום טיוחים והצנעות, להביא לכל יהודי מתוך אהבה וחיבה עצומים, בדברים היוצאים מן הלב, ומכל הלב.

ודווקא זו הדרך, ללא שום פשרות וויתורים, שהלה יקבל – בבת אחת או לאט לאט, אבל סוף סוף יקבל – את הדברים כמות שהם, ויצטרף גם הוא, יחד עם כולם, כולנו, לבקשה לדרישה ולתביעה הבלתי-פוסקת מהמלך המשיח, שתפעל את פעולתה ותביא להתגלותו הסופית לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

הערות