לעורר את ההתנשאות העצמית

כך מספר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א^[1]:

"כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא הי' לפני נשיאותו עשיר, פשוט בגשמיות. עד שאמר פעם שהאבא-הרבי (מהורש"ב) נ"ע – ידע שמגירת השולחן פתוחה לפניו כל פעם, ומתי שרוצה יכול הוא להוציא כמה כסף שצריך.

"ולכאורה, המצב שהי' אחר כך [=לאחר שקיבל את הנשיאות] הוא ירידה לגבי תקופה זו. משום שלבד זאת שהיו זמנים שהי' שלא בהרחבה, הנה גם בזמן שלא הי' חסר, הי' זה באופן של "דלית לה מגרמה כלום" [=שאין לה מעצמה כלום], שהי' צריך לקבל מן העם והעבדים שלמטה הימנו.

"כך סיפר הרבי גם על סבו הרבי מהר"ש, שבזמן נשיאותו, הנה מסיבות שונות עסק גם במסחר. מסחרו הי' בעיר הבירה פטרבורג (הנקראת כיום לנינגרד), וסדר המסחר הי' שהוא עצמו הי' בליובאוויטש, אלא שבכל יום הי' שולח הוראות, ולפעמים הי' אומר איזה "ניירות" לקנות ואיזה למכור.

"לא הי' אז רדיו, שלפי הידיעות שפורסמו בו לפני חצי שעה, הי' יכול לשלוח את הוראותיו. גם עיתונים, במידה שהיו אז, הרי הידיעות שבהם היו נכונות לפני ימים מספר, ובכלל לא פורסמו אז ידיעות כאלו בעיתונות. ואף על פי כן הי' שולח בכל יום הוראות איך לסחור.

"(פעם עשה נציגו בפטרבורג פעולות במסחר על דעת עצמו, והודיעו הרבי מהר"ש שאין לו (לרבי) שום שייכות למסחר זה וגם לא להריווח) –

"והוא, הרבי מהר"ש, הי' עשיר גדול כל ימי חייו בכסף וברכוש. ואף על פי כן אמר שהחמישים "קאפיקעס" שנתן פלוני, הינם יקרים וערבים לו במיוחד, הגם שלא הי' לזה שום תפיסת מקום לגבי עשירותו.

"וביאור הדברים יובן על פי המבואר במאמר^[2] שדוקא ע"י הענין של מקבל, דוקא זה מעורר את ההתנשאות העצמית, וזה "מגיע" גם להתנשאות העצמית שלמעלה.

"משום שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. ועל דרך המבואר בענין השתלשלות הכתרים זה מזה, שכשם שלמטה מושרשת ההתנשאות העצמית בעצם הנפש, על דרך זה הוא גם כביכול בהתנשאות העצמית שלמעלה … ספירת המלכות, דלית לה מגרמה כלום, וזקוקה היא לנבראים שלמטה ממנה. וכמו אצל מלך למטה שדווקא העם פועל את ה"תמליכוני עליכם" כמבואר במקום אחר.

"זהו גם הענין של "גדלהו משל אחיו"^[3], שאת הצטרכותו של המלך מכינים עבדיו ועמו, אלה שלמטה ממנו, ודוקא על ידם היא התנשאותו, ש"משל אחיו" דווקא נעשה "גדלהו", שהוא נעשה עשיר מופלג.

"זאת אומרת, שהגם שהוא בדרגת מקבל, אין זה סותר להתנשאותו. אדרבה, ע"י מה שהוא מקבל, זהו ה"כלי ריקן (ש)מחזיק"^[4], שעי"ז נעשית אצלו ההתנשאות על העם, וזה גם מעורר את ההתנשאות העצמית …

"ולכן ראו שזה שהרבי הי' מקבל, הנה הגם שאמרו חז"ל^[5] ד"מאן דאכיל דלית דילי', בהית ליסתכל באפי'" [=מי שאוכל מה שאינו שלו, מתבייש הוא להסתכל בפניו של הנותן לו], אף על פי כן ראו להיפך, שזה עורר שליטה וממשלה, שהי' מושל ושולט בעליונים ותחתונים, והוא הנהיגם כרצונו הן בגשמיות, בבני חיי ומזוני רויחי, והן ברוחניות, והן במה שלמעלה מגשמיות ומרוחניות.

"שאף שהצטרכותו היתה באופן כזה שהיו יכולים לפרש זאת כענין של מקבל, אף על פי כן זה עורר אצלו את ענין המלוכה על העולם כולו, שזהו ענין המופתים שראו אצל הצדיקים בכלל ואצל הנשיאים בפרט …

"וזוהי ההוראה בזה שכל הרביים עד כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא היו זקוקים בהצטרכותם לעבדים ולעם – שזה עורר אצלם את ענין המלוכה על כל ההשתלשלות, שאלו הם הענינים שלמעלה מהטבע שראו אצלם". עד כאן לשון השיחה.

באתערותא דלתתא

"אדון עולם אשר מלך (עוד) בטרם כל יצור נברא". הקב"ה הינו מלך בעצם, עוד הרבה הרבה (אם שייך בכלל להתבטא כך) לפני שנבראו ממנו כל היצורים. אם כן, הוא יתברך מצד-עצמו, אינו צריך לשום דבר כדי להיות מלך.

ואף-על-פי-כן עלה ברצונו יתברך שעובדת היותו מלך, תתחדש ותתגלה דווקא באתערותא דלתתא, על-ידי עבדיו ועמו ישראל. כהמשך הפיוט, שדווקא כאשר נבראו נוצרו ונעשו היצורים – "לעת נעשה בחפצו כל (רק) אזי מלך שמו נקרא".

הקב"ה מבקש ומתחנן אלינו, אל ברואיו ויצוריו הנחותים והשפלים^[6]: "אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם".

הוא זקוק, כביכול, לכך שאנו נמליך ונכתיר אותו עלינו ועל העולם כולו למלך בראש השנה.

אנו עושים זאת בתפילותינו ובבקשותינו החוזרות ונשנות שוב ושוב ללא הרף, בכל תפילות ראש-השנה: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך", "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך על כל מעשיך", ועוד ועוד.

במיוחד על ידי תקיעת השופר, ש"מצוות היום בשופר^[7]". ו"הענין הראשון" בתקיעת שופר^[8] הוא הכתרת המלך "אנו ממליכים עלינו את הבורא".

ואף בהליכה ל"תשליך" במקום מים נובעים, שאחד הטעמים המובאים בפוסקים^[9] לכך הוא, על-פי המסופר בתנ"ך, שבעת הכתרת המלך היו הולכים ליד המעיין ("רמז שתימשך מלכותו"), תוקעים בשופרות ומכריזים "יחי המלך".

לשם-מה צריך הקב"ה את כל זה? מה זה חסר לו? מה זה נותן לו? – והרי יודעים אנו שהוא אינו צריך ואינו זקוק למאומה, וודאי דבר לא חסר לו ושום דבר לא יכול לתת ולהוסיף לו ח"ו?!

ואף-על-פי-כן יודעים אנו, וכך לומדים אנו בכל ה"המשכים" בחסידות המבארים את עניינו של ראש השנה, שכך עלה ברצונו יתברך, שגם עובדת היותו מלך תתחדש ותתגלה על-ידי עבודתם של הנבראים, ודווקא על-ידי בקשותינו ותפילותינו ותקיעותינו ימלוך ה' לעולם ולדור ודור.

כל זה בגלל חסדו יתברך, הבלתי בעל-גבול, שעלה ברצונו יתברך שהכל ייעשה ויהי' דווקא על-ידי מעשינו ועבודתנו שלנו, נשמות בגופים, בעולם-הזה הגשמי והחומרי, התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

שכן "נתאווה^[10] הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים".

וכמאמר רבינו הזקן^[11]: "אויף א תאוה איז קיין קשיא" (על תאווה אין מקשים קושיות), משום שזהו ענין שלמעלה לגמרי מכל גדר שכל והבנה.

הוא יתברך – שהוא עילאה על כל עילאין, עליון שלמעלה מכל העליונים, ועד שהוא למעלה מכל גדר של עליון ותחתון – ידור וישכון בכל עצמותו ממש, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ולא זו בלבד, אלא שפעולת ה"המשכה", להמשיך ולהשכין ולהביא אותו יתברך בתוך התחתונים – גם את זה יפעלו ויעשו דווקא התחתונים, על-ידי מעשיהם ועבודתם ופעולתם^[12].

ויתירה מזו: דווקא על-ידי עבודתם בתור תחתונים, בתוך גדרי התחתונים ובתוך מציאותם כתחתונים, ומצד עניינם הנמוך והשפל – מצד זה גופא הם יעשו ויפעלו את "המשכת העצמות", את התענוג והרצון כביכול בעצמותו, להיות מלך ישראל ומלך העולם, ושהוא יתברך ידור וישכון בכל עצמותו בתחתונים. שתתעורר ה"התנשאות העצמית" שלו יתברך, ומזה תבוא ותהיה גם ה"התנשאות" על העולם למלוך על ישראל עמו ועל העולם כולו בכבודו.

כך בדיוק בקשר למשיח

כשם שעניינים אלו מבוארים באר היטב ובאריכות בכל ה"המשכים" של ראש השנה, כך ממש מבואר (אם כי לא באותה אריכות ופרטיות) בקשר למלכותו של מלך המשיח.

שכן הכוונה האלוקית היא שמלכותו של הקב"ה תתגלה בעולם דווקא על-ידי מלך בשר ודם, נשמה בגוף.

וגם זה שוב בגלל אותה כוונה של "דירה בתחתונים", שלכן דווקא על-ידי גוף גשמי בעולם-הזה הגשמי, יכולה להתגלות מלכותו של הקב"ה, "מלכות דאין סוף", ועד ל"התנשאות העצמית".

וכשם שזקוקים לבקש ולדרוש ולתבוע שוב ושוב מהקב"ה "מלוך על העולם כולו בכבודך", לתקוע בשופר, להתעורר מעומק פנימיות הלב, לומר ללא הרף את אותיות התורה התפילה והתהילים^[13].

ופשיטא שאם יבוא מישהו ויטען בלהט: איזו מין עבודה 'משונה' היא זו שאנחנו ננסה לעורר את הקב"ה, והרי הוא יתברך הוא למעלה מזה עד אין קץ ואינו זקוק לכל זה כלל וכלל, ואם כן כל זה מיותר ח"ו – תהא זו השטות הגדולה ביותר.

כי כך עלה ברצונו יתברך, שהכל ייעשה על ידי עבודת התחתונים, וגם עצם הענין שהוא יתברך יהי' מלך על העולם, גם זה ייעשה על ידי בקשת ופעולת העם לפעול ולגלות את מלכותו של הקב"ה –

כך בדיוק בקשר למלכותו של מלך המשיח.

כאשר מגיע הזמן שגילו לנו שקיימת כבר בעולם לא רק מציאותו, אלא גם התגלותו של המלך המשיח^[14] , ולא רק "ראוי להיות משיח", ואפילו לא רק "בחזקת שהוא משיח", אלא כבר מעין והתחלה של "משיח בוודאי", שהרי^[15] "רואים במוחש שמשיח כבר נלחם מלחמות ה' [=שזהו מהסימנים של "בחזקת שהוא משיח" – "וילחום מלחמת ה' "] ובכמה עניינים כבר מנצח" [=שזהו מהסימנים של "משיח בוודאי" – "אם עשה והצליח ונצח"].

ולמרות שאנו עדיין עתה, ברגע כתיבת הדברים, ברגע שלפני הגאולה, ואפילו לפני "אתחלתא דגאולה", ועדיין אנו חייבים לנהוג בכל דיני וגדרי הגלות – דיני האבלות שבימי בין-המצרים והצום בתשעה באב שעבר, ואין שום אפשרות לשנות ח"ו וח"ו שום דין בשולחן-ערוך וכו' וכו' – אבל יחד עם זה נאמר לנו שמשיח כבר נמצא בעולם, ונמצא בגילוי. הוא התחיל כבר לפעול בעולם, ובכמה עניינים כבר מנצח כנ"ל. ענייני הגאולה כבר נמשכו ו"הגיעו" בעולם-הזה הגשמי והחומרי^[16]. ונשיא דורנו, משיח שבדורנו, כבר נתגלה בכל התוקף^[17], ולכן צריך כבר להיות "ימלא שחוק פינו" בהווה, עכשיו –

הרי לעת כזאת במיוחד, נדרש מאיתנו, כפי המבואר בחסידות אודות עבודת "הכתרת המלך" בראש-השנה – שכל העבודה תהי' חדורה בנקודה אחת ויחידה: "אנו רוצים (חסרים וזקוקים ל)משיח עכשיו", רצוננו לראות את התגלותו המלאה של מלכנו משיחנו שליט"א לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש!

ולכן אנו קוראים מכריזים ומפרסמים שיש לנו מלך, ו"יחי המלך". ולא "המלך" סתם – אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב"בניין המלכות" נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא – אלא "מראה באצבעו ואומר זה", במפורש ובהדגשה –

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".