פרשת קדושים – שבת מברכים חודש אייר

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ד ניסן ה׳תשע״ד
פרשת קדושים שבת מברכים של חודש אייר. יהודי מתייחס להנהגות הטבע באופן שלמעלה מן הטבע, לכן הוא רואה גם את עניין מולד וחידוש הלבנה הטבעי כדבר שלמעלה מן הטבע, ומכריז: “מי שעשה ניסים לאבותינו”… ואף הקב”ה מתנהג עם בניו באופן של מידה כנגד מידה, ועושה להם ניסים שלמעלה מן הטבע.
מאת שולמית שמידע
עץ הטבע

 

“קדושים תהיו, כי  קדוש אני!”… –

עם ישראל עם קדוש (“וקדושים בכל יום יהללוך סלה”) –

מצווה לעלות מעלה מעלה בדרגות הקדושה עד לקדושת ה’.

האמנם אפשר להגיע לקדושת ה’?… “יכול כמוני?”… הרי “קדושתי למעלה מקדושתכם”?…

כן!… אם נרצה באמת – יכול כמוני! בניחותא” (ולא: יכול כמוני? בסימן שאלה).

*   *   *

נשמות ישראל, חלק אלוקה ממעל ממש!… המושרשים בעצמות ה’ ית’!…

יכולים להגיע לשלימות הקדושה עד לקדושת הקב”ה (כביכול).

לא קדושת הנפש בלבד אלא קדושת הגוף – (“גופא דילהון קדישא”).

נשמות ישראל, שעלו במחשבה הקדומה – בחינת א”ק – אדם קדמון,

(הוא האור הכללי של כל סדר ההשתלשלות),

הם ה”ביכורים” העליונים ששורשם מבחינת הכתר,

גם לאחרי שירדו למטה להתלבש בגוף גשמי ובהתעסקותם בדברים גשמיים,

צריכים ויכולים להיות במעמד ומצב שיהיה ניכר בהם בגילוי מעלת ה”ביכורים”.

ואדרבה קדושת עם ישראל באה לידי ביטוי דוקא בקיום תורה ומצוות כאן בעולם הזה,

שעל ידי זה הם מתייחדים עם הקב”ה,

עד כדי כך שקדושתם באה לידי ביטוי גם ביכולתם

לברך את עצמם ולהתברך על ידי הקב”ה.

*   *   *

שבת פרשת קדושים היא שבת מברכים של חודש אייר,

בה נמשכת ברכה והמשכה על כל ענייני החודש,

(שלכן, כבכל שבת מברכים, קוראים בה את כל ספר תהילים).

אם כן, שבת מברכים נעלה מחודש אייר עצמו,

וכשהמברך למעלה מן המתברך בכוחו ויכולתו לברך.

יהודי מברך כי רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו

בעניינים גשמיים ועל אחת כמה וכמה בעניינים רוחניים,

והקב”ה עצם הטוב מסכים אתו,

וקובע שיהיה עילוי בקב שלו יותר משל חבירו.

וכשמכריזים על זמן ראש חודש ומברכים את החודש,

מתחננים: “יחדשהו הקב”ה לטובה”…

ובהתרגשות עונים: “אמן” המחייב קיום והתאמתות הברכה.

וידוע גודל מעלת תפילה בציבור – “הן א-ל כביר לא ימאס!”

להמשיך הברכה בשבת מברכים.

*   *   *

לכאורה, מה חשיבות ההכרזה שראש חודש יהיה ביום פלוני?… וכי חידוש יש בכך?…

הרי ראשי חודשים נקבעו מקדמת דנא על ידי ר’ הלל,

ומה מוסיף יהודי בימינו על כך?…

אפילו גוי, להבדיל, יודע מתי יהיה מולד הלבנה בחודש זה!…

אז למה עושים מזה “שטורעם” גדול בבית הכנסת…

ופותחים את הברכה במילים: “מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם”…

מה הקשר בין ניסים לברכת החודש,

כשמדובר בדבר טבעי כל כך כמולד וחידוש הלבנה,

שמידי חודש בחודשו “לא ישבותו”?

עד שהילל היה יכול לחשב ולקבוע כבר לפני אלף שנה,

שראש חודש אייר יהיה בשבת זו?…

אז מה כל זה שייך לניסים?…

*   *   *

הדבר קשור באמונת יהודי, כפי שמפרשים רז”ל את הפסוק בישעי’:

“והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת”… –

“אמונת זה סדר זרעים”.

מכל ששה סדרי משנה בחרה התורה לקשר את האמונה דוקא עם סדר זרעים,

דבר טבעי כל כך, לכאורה, שהרי “זרע וקציר… לא ישבותו”.

כי באמת יהודי זורע, רק מכיון שמאמין בחי עולמים!…

*   *   *

אמנם יהודי מכיר בתופעת הטבע,

שאם זורקים זרעים באדמה אין מאבדים אותם,

להיפך, על ידי זה צומחת תבואה בריבוי גדול.

אך הוא יודע שהקב”ה “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”,

אינו מוכרח לעשות כן גם להבא…

הכל תלוי ברצון ה’ ובבחירתו החופשית –

אם ירצה לחדש את העולם ברגע הבא – יחדש, ואם לאו – לאו.

הוא אמנם זורע כדי לקיים את ציווי הקב”ה:

“שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך”,

אך על תוצאות פעולתו הוא משליך יהבו על ה’ ומאמין בחי העולמים.

זוהי מעלתו!…

*   *   *

כך הוא מכריז בברכת החודש, שחודש פלוני יהיה ביום פלוני,

לא בגלל ידיעתו שזהו טבע העולם מידי חודש בחודשו,

אלא מתוך אמונתו שה’ יחדש את החודש,

כי יודע שחידוש החודש הוא רק על ידי הקב”ה,

ופעולתו היא רק מפני שכך ה’ ציוה.

וכמו שאומר אדמו”ר הזקן בליקוטי תורה,

שאילו נצטוינו לחטוב עצים היינו עושים זאת מפני הציווי.

*   *   *

יהודי המתייחס להנהגות הטבע באופן שלמעלה מן הטבע,

רואה גם את עניין מולד וחידוש הלבנה הטבעי כדבר שלמעלה מן הטבע,

לכן אין פלא שמתחיל את הכרזתו על חידוש החודש במילים:

“מי שעשה ניסים לאבותינו”…

ואף הקב”ה מתנהג עם בניו באופן של מידה כנגד מידה,

ועושה להם ניסים שלמעלה מן הטבע.

*   *   *

ונדגיש, שכאשר אנו מכריזים בבית הכנסת: “מי שעשה ניסים לאבותינו”,

אנו יודעים שגם בניסים יש הרבה דרגות,

ואיננו מסתפקים בניסים קטנים.

אנו מתפללים שיהיו לנו ניסים כמו שהיו לאבותינו – “נס בתוך נס”.

אם במצרים היו “ניסים בתוך ניסים” הרי שגם לאחר מתן תורה,

ובמיוחד לאחר הגלות הארוכה והקשה מנשוא,

הגיע הזמן לניסים גדולים, לאותות ומופתים ולניסים בתוך ניסים.

איננו מסתפקים בניסים לפי ערכנו,

אלא מבקשים ניסים באופן של “הרמה” למעלה מטבענו (“ארים ניסי”),

לכן אנו מזכירים את האבות: “מי שעשה ניסים לאבותינו”.

*   *   *

ואכן, אנו מבקשים ומייחלים לניסים בדרגה גבוהה ביותר בדרגת האבות.

“אין קוראין אבות אלא לשלושה”,

אותם ה”שלושה שהטעימן הקב”ה בעולם הזה מעין עולם הבא”,

“שלא חסרו שום טובה” וה’ בירכם “בכל מכל כל”.

האבות שהם בתכלית השלימות והעילוי – “מעין עולם הבא”.

ו”מי שעשה ניסים לאבותינו הוא יגאל אותנו”,

עד שיהיו לנו ניסים בדוגמת הניסים שנעשו לאבותינו,

בתכלית העילוי שלמעלה מעניין הנס גופא.

*   *   *

אין לתמוה שיהודי פשוט שבפשוטים מבקש ניסים נעלים ביותר שהיו אצל האבות!…

כי כל אחד מישראל הוא בן לאברהם יצחק ויעקב,

כל יהודי הוא היורש החוקי של כל ענייני האבות בירושת עולם נצחית.

ובדין יורש אין נפקא מינא מהו מעמדו ומצבו ואפילו אם הוא תינוק בן יומו.

ואם אבותינו נתברכו בכל מכל כל אחרי הרבה שנות עבודה,

הרי שיורש מקבל הכל בזכות עבודת אביו.

לכן יהודי מעז בעזות של קדושה לבקש מה’ בברכת המזון,

(הברכה היחידה שחיובה מדאורייתא לכל הדעות):

“כמו שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל,

כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלימה, ונאמר אמן!

*   *   *

בכל זאת כדאי לעשות פעולה כדי להיות ראוי לקבל את הדרגה העליונה של הניסים.

יהודי צריך לעבוד את ה’ למעלה ממדידה והגבלה, למעלה מטבעו ורגילותו –

דוגמת עבודת האבות.

אמנם יהודי אפילו מצד טבעו שייך להנהגה שלמעלה מטבע העולם,

שהרי הוא מאמין בחי העולמים וזורע, ומברך את החודש כי ה’ ציוה.

לכן מגיע ליהודי שיתנהגו עמו באופן של ניסים – מידה כנגד מידה!…

אך מעלתו תגדל הרבה יותר כאשר עבודתו תהיה באופן של שינוי מטבעו ורגילותו.

וזהו שאמרו חז”ל:

“אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחת”,

שהפעם הנוספת על מאה היא שינוי מרגילותו,

(שהיו רגילים לשנות כל פרק מאה פעמים).

אמנם טבעו ורגילותו של עבד לשרת את אדונו,

אולם עבודת ה’ של יהודי צריכה להיות למעלה ממדידה והגבלה!…

למעלה מטבע עבד ואפילו למעלה מבן חורין.

*   *   *

זהו אופן העבודה בדוגמת האבות “הן הן המרכבה”.

שעבודת האבות היא באופן שמציאות המרכבה בטלה לגמרי לרוכב.

כל עניינה להביא את הרוכב למחוז חפצו.

כל יהודי צריך לבטל את כל רצונו ואת כל מציאותו לקב”ה.

וכשעושה עבודתו באופן של “קב שלו”,

מגיע לו שיתנהגו עמו באופן שלמעלה ממדידה והגבלה

בדוגמת הניסים שנעשו לאבותינו.

*   *   *

עם יציאתנו מחג הפסח (זמן חרותנו) מכל המיצרים והגבולים של טבע ורגילות,

(כולל המיצרים וגבולים של טבע ורגילות של קדושה),

ובהתקרבנו לחודש אייר בו נולדו זיותני עולם,

בהתקרבנו לחודש אייר שראשי התיבות שלו הן “אני ה’ רופאך” בגוף ובנשמה,

(וכידוע “היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה’ הוא”, ו”נפש בריאה בגוף בריא”),

רשאים אנו לבקש לתבוע ולדרוש לא רק בריאות הגוף והנפש,

ואפילו לא רק ש”כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”, מלכתחילה!…

אלא לבקש לדרוש ולתבוע אף ניסים נעלים ביותר דוגמת הניסים שנעשו לאבותינו,

ולקבל את כל ברכות ה’ מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה בכל המצטרך.

ובעיקר, גאולה אמיתית ושלימה על ידי משיח צדקנו,

גאולה שאנו מצפים לה בכל יום ובכל רגע – “כי לישועתך קיוינו כל היום”.

ומובטחים אנו ש”הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב”

עוד בחודש ניסן זה!

ש”בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל”.

(על פי שיחת הרבי לפרשת קדושים תשד”מ)

פרסום תגובה חדשה

test email