ההידורים של ר' בערקע חן

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס:

אחד ה"עובדים" המפורסמים בליובאוויטש הי' החסיד התמים ר' אברהם-דוד קלימוביטשער (מהעיר קלימוביטש. שם משפחתו הי' פויזנר). הוא הי' מהדר ומדקדק מאד במצוות, ובפרט במצות תפילין, בהידור ובהתלהבות.

במאמר מוסגר: שמעתי פעם מהרה"ח התמים ר' דובער (בערקע) חן, שבדרך-כלל הי' כל אחד מהחסידים והתמימים מקבל על-עצמו מצוה אחת במיוחד שבה הי' "זהיר טפי" הרבה יותר מהזהירות והדקדוק בכל המצוות. וזה הי' ה"שער" דרכו יעלו כל המצוות שלו לה', שכן במצוה זו מאירה לו נשמתו יותר מבשאר המצוות.

וכפי הפירוש הידוע[1] ב"זהיר טפי", "זהיר" מלשון זוהר ואור, והיינו שמאיר לו אור נשמתו במצוה זו יותר מבשאר המצוות, וממנה ועל ידה מאירה לו הנשמה בכל המצוות.

ולמרות שמשתדלים לקיים את כל המצוות למהדרין מן המהדרין, מכל מקום, "לא נצרכה אלא להעדפה, וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלה למעלה מעלה מזהירות שאר המצוות"[2].

ר' בערקע עצמו סיפר לי באותה הזדמנות שהוא משתדל להדר במיוחד במצות קריאת-שמע:

מכיוון שהי' מתפלל בדרך-כלל אחרי סוף זמן קריאת-שמע, למרות שהי' משכים לקום לפנות-בוקר, מפני ההכנות לתפילה – הי' מקפיד במיוחד לקרוא קריאת-שמע-קטנה השכם בבוקר, בתחילת זמנה, עם תפילין ולדקדק במיוחד באותיותי' ובכוונת קריאתה.

ולפעמים הי' קוראה כמה וכמה פעמים, עד שהי' בטוח יחסית שקראה בדקדוק ובכוונה הראוי'.

ר' אברהם-דוד קלימוביטשער

מלבד ההידור בכוונת התפילין, "שעבוד המוח והלב" – שהוא, כידוע, חלק מן המצוה יותר מבשאר המצוות[3], כהדגשת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א כמה פעמים[4] – והזהירות בקדושת התפילין כל זמן שהם עליו, בנקיון הגוף וכו', הי' ר' אברהם-דוד מהדר גם בגוף התפילין עצמם.

למרות הדוחק הגדול באמצעים ששרר באותה תקופה, ובפרט אצל 'בטלנים' בענייני גשמיות עולם-הזה כמותו, שלא הייתה להם פרוטה לפורטה גם לצרכים החיוניים ביותר – לא הי' ר' אברהם דוד חוסך במאמצים והי' קונה את התפילין המהודרות ביותר שהי' אפשר להשיג.

לעיתים תכופות הי' ר' אברהם-דוד בודק את התפילין.

– כמובן הי' זה הרבה הרבה לפני הוראת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א[5] לבדוק את התפילין והמזוזות כל שנה – על פי דעת המכילתא במיוחד בקשר לתפילין[6] "מימים ימימה" – י"ב חודש. ובפרט על פי דברי הפוסקים שבחודש אלול יש לבדוק את התפילין והמזוזות[7].

ומלבד בדיקת הפרשיות כנהוג, הי' ר' אברהם-דוד בודק היטב גם את הבתים לוודא שהם שלמים בתכלית השלימות ולא נפגעו במאומה.

ולמרות הכל, לא תמיד השביעו התפילין שלו את דרישותיו המופרזות להידורים בתפילין, כך שכמעט כל שנה הי' קונה לו תפילין חדשות, בהתאם לדרישות החדשות.

כאשר הי' ר' אברהם-דוד רואה זוג תפילין מהודרות אצל מישהו, הי' מיד מבקש ומקבל רשות לברך עליהם, להניחם ולקרוא בהם קריאת-שמע.

להיות מקושר באמת

תפילתו של ר' אברהם-דוד הייתה נמשכת שעות רבות. וכשהתפלל, ראו עליו שאין הוא נמצא כלל במקום. הוא לא ראה ולא שמע מאומה ממה שקורה סביבו. כל כולו הי' שקוע בעבודת התפילה.

ארע אצלו כמה פעמים שלמד מאמר דא"ח ותוך כדי לימוד נרדם. אבל ברגע שהתעורר – המשיך בדיוק מאותו מקום בו הפסיק כשנרדם. שכן גם בשעה שישן הי' קשור כל כולו למאמר שלמד.

וכשהי' ר' מענדל מספר על כך, הי' מדגיש שוב ושוב, כל פעם בהתלהבות מחודשת: זה נקרא להיות מקושר באמת למאמר.

כאשר אתה קשור רק בשעה שאתה ער ויודע מה נעשה עמך, אין זו אלא התקשרות של הכוחות הגלויים, שהם כאילו דבר נוסף על האדם עצמו, ואילו האדם עצמו, במהותו ועצמותו, ייתכן שהוא נשאר מחוץ לעניין.

רק כאשר ההתקשרות עם המאמר נובעת מתוך האדם עצמו ממש, ממהותו ועצמותו, אזי מקושרים תמיד, גם כאשר ערים ומודעים למה שעושים וגם בשעה ששקועים בשינה ותרדמה.

כאשר ההתקשרות היא עצמותית, נשארים מקושרים גם בשעה שישנים, וברגע שמתעוררים אפשר להמשיך בדיוק מאותה נקודה בה אחזו קודם.

גם כשישנים ברוחניות

כך בהתקשרות למאמר חסידות, הי' ר' מענדל מוסיף ואומר, וכך, ועוד הרבה יותר, בהתקשרות לרבי: ההתקשרות היא לא רק בשעה שנוהגים כראוי, לומדים את תורתו ופועלים ועושים את רצונו, אלא גם בשעה שישנים.

הן כאשר מדובר על שינה בגשמיות כפשוטו, וגם אפילו כאשר מדובר על שינה ותרדמה רוחנית, כאשר שוגים בהבלי הזמן, ועוסקים בענייני העולם שמטבעם גורמים להיסח הדעת מן ההתקשרות, ועוד קודם ש"ניעור משנתו" – גם אז מקושרים ודבוקים לגמרי אל ה"נקודה", אל הרבי, ומרגישים גם בגלוי שהוא ורק הוא כל חיינו.

והרגשה זו של התקשרות, אינה רק מצד הרבי,

– מצד הרבי אין אף פעם פירוד ח"ו, גם כאשר שקועים עמוק עמוק ח"ו. כל הפירוד הוא אך ורק מצדנו. כמאמר חז"ל[8]: "קשה עלי פרידתכם", הפירוד שבא מכם, כי ממנו, מצד הרבי, לעולם אין שום פירוד ח"ו –

אלא גם מצדנו אנו, קשורים ודבוקים בו גם בשעת השינה והתרדמה. וזה נותן את הכוח שגם בשעה שמתעוררים מן ה"דורמיטא" ממשיכים בדיוק מאותה נקודה בה אחזנו והחזקנו לפני-כן.

המבחן האמיתי להתקשרות

אדרבה. המבחן האמיתי להתקשרות אם היא אכן אמיתית, הוא דווקא בשעת השינה והתרדמה.

כאשר מקושרים כשהכל הולך כראוי – אין זו אלא התקשרות "בתוקף הנסיבות", ואין לדעת מה יהי' המצב אם הנסיבות ישתנו.

דווקא כאשר במצב שכל כולו זועק את ההיפך הגמור, ובכל זאת גם אז מקושרים ודבוקים ללא שום שינוי ולא מוכנים בשום אופן לוותר על ההתקשרות ויהי מה – זה מגלה שההתקשרות היא לא דבר נוסף על עצמותו שאפשר עמו ואפשר בלעדיו, אלא זהו דבר עצמותי, דבר שאי-אפשר בשום אופן בלעדיו. יהי' מה שיהי', לאן שלא יילך ומה שלא יעשה ובאיזה מעמד ומצב שלא יימצא, תמיד תמיד הוא יישאר קשור ודבוק.

זו היא התקשרות עצמותית, של עצם בעצם, שאי-אפשר לאף אחד ולשום דבר לפגוע בה ח"ו, והיא קיימת בכל תוקפה ללא הבדל בכל התנאים והנסיבות, איזה שיהיו.

מה יהי' כשהנסיבות ישתנו

על הפסוק[9] "קיימו וקבלו היהודים", אמרו חז"ל[10]: "קיימו מה שקבלו כבר" במתן-תורה. שכן אז, במתן-תורה, לא הייתה עדיין קבלה מושלמת של התורה, כיוון שאז הייתה יכולה להיות טענה, "מכאן מודעה רבא לאורייתא", שרצונם נבע רק מזה ש"כפה עליהם הר כגיגית" ואילו הם מצד עצמם עדיין לא הסכימו ברצונם לקבל את התורה.

כי[11] למרות שאמרו אז "נעשה ונשמע" בכל מאודם, הרי זה הי' מפני "תוקף הגילוי מלמעלה". כפירוש החסידות[12] ב"כפה עליהם הר – אהבה רבה – כגיגית". וכשראו והרגישו את ה"הר" – ה"אהבה רבה" של הקב"ה לישראל, נתעוררה ביתר שאת האהבה רבה של ישראל להקב"ה, כך שלא הייתה באותה שעה שום אפשרות לעמוד נגד התקשרות זו של הקב"ה עם ישראל.

אבל אין לדעת מה יהי' המצב כאשר הנסיבות ישתנו, כאשר לא יראו ולא ירגישו בגלוי את הגילוי האלוקי המופלא – האם גם אז ימשיכו בכל תוקף עוז ההתקשרות, באותה נקודה בדיוק בה אחזו והחזיקו לפני ה"דורמיטא", לפני השינה והתרדמה.

דווקא אז "קיימו וקיבלו"

דווקא בפורים, כשהייתה גזירת המן בכל תוקפה, כאשר הי' נדמה שההנהגה של "לא יכרע ולא ישתחוה" גרמה לגזירה האיומה ביותר בתולדות ישראל – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, ביום אחד" הי' לא תהי'.

כאשר המן הרשע חוגג, והמלך אחשוורוש, וגם הקב"ה "שאחרית וראשית שלו[13]" – מגדל ומנשא אותו מעל כל השרים ועבדי המלך.

כאשר מרדכי היהודי לבוש שק ואפר יוצא לרחוב העיר וזועק זעקה גדולה ומרה, ואף אינו יכול לבוא אל שער המלך "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק".

ולמרות זאת מרדכי היהודי נשאר בשלו: הוא לא מפסיק ללמוד גם עם הילדים הקטנים את הלכות בית-המקדש שעומד להיבנות תיכף ומיד ממש[14].

וגם כאשר מסביב נשמעת טענה: השתגעת?! על מה בכלל אתה מדבר, בשעה כה קשה לעם ישראל, כשגזירה כה איומה מרחפת עלינו?!

הוא ממשיך להפגין את העקשנות חסרת-הפשרות של "לא יכרע ולא ישתחוה". ואף "לא קם ולא זע", כאילו כל מה שקורא מסביב "לא מזיז לו".

הוא אף מסרב לארגן "משלחת דיפלומטית" אל אחשוורוש לפני שמארגנים כינוסים של תשובה תפילה וצדקה.

ואסתר המלכה, המחונכת והמקושרת אליו גם בהיותה בבית המלך אחשורוש, מצהירה ומכריזה שבמקום לגשת למכון-יופי ולטפח את יופי' הטבעי, שהוא הסיכוי הטבעי הקלוש היחיד להצלה – תחת זאת, תצטרף גם היא אל הצום של שלושת הימים, דבר שבדרך הטבע ימעט את יופי' הטבעי (שבו אפשר הי' לתלות אולי את התקווה היחידה) ואין סיכוי רב שהוא יעשה את הרושם הדרוש על אחשורוש.

והילדים הקטנים מתעלמים אפילו מבקשת מרדכי היהודי בעצמו שיעזבו אותו כדי שקלגסי המן לא יפגעו בהם. הם זועקים אליו: לא נעזוב אותך לעולם. "אתך אנחנו בין בחיים ובין במוות". שום דבר בעולם לא יפריד אותנו ממך ולא יסיט אותנו מדרכך, דרכו של מרדכי היהודי, הדרך של "לא יכרע ולא ישתחוה" ו"לא קם ולא זע".

אז הייתה קבלת התורה האמיתית, "וקבל היהודים את אשר החלו" במתן-תורה. אז התגלתה ההתקשרות העצמותית של הקב"ה, מרדכי היהודי ועם ישראל באופן ששום דבר בעולם לא יצליח להזיז אותו בכי-הוא-זה.

התקשרות עצמותית זו, שהתגלתה דווקא על-ידי הגזירות, היא זו שביטלה את כל הגזירות, והביאה לגאולה ולישועה, כאשר "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

"אתך אנחנו" – בכל מחיר

כמה שנים כבר עברו (עד מתי?!) מ"יום הכסה", ז"ך אדר ראשון ה'תשנ"ב, כאשר החל ההעלם וההסתר על כל ה"גילויים" – כדי לגלות את ה"עצם" שלמעלה מכל הגילויים, שיבוא ויאיר גם הוא בטוב הנראה והנגלה.

לא רואים ולא שומעים. לא מבינים ולא מרגישים. שום דבר לא "מסתדר" ולא מובן: למה עשה ה' ככה? הכל הולך הפוך ממה שציפינו והובטח לנו בנבואה ברורה! איזה משיח? איפה משיח? על מה אתם מדברים? האינכם רואים מה קורה בעולם?

יהודים מוסרים שטחים נרחבים של ארץ-ישראל לאוייבי ישראל ונותנים נשק בידם מבלי שאיש יצייץ וימחה נגד – גרוע יותר מהמצב החמור שהי' בזמן ממשלת השמאל. ביטחונם של מליוני יהודים נמצא בסכנה, הי' לא תהי'.

וההתדרדרות במצב נמשכת ויורדת מדחי אל דחי, רחמנא ליצלן.

"המן הרשע" חוגג, ולדעתו הוא מתקדם, על-ידי תורת-השלבים שלו לקראת המטרה הסופית – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים", הי' לא תהי', ומרדכי היהודי זועק זעקה גדולה ומרה.

ודווקא בשעה זו עומדים "הילדים הקטנים", אנחנו, אלו שאינם מבינים כלל וכלל מה קורה כאן. אבל הם באחת – "אתך אנחנו בין בחיים ובין במוות". אנחנו מקושרים אל מרדכי היהודי של דורנו והולכים בדרכו, הדרך של "לא יכרע ולא ישתחוה" ו"לא קם ולא זע", ושום דבר לא יזיז אותנו מזה אף זיז כל שהוא.

נפעל – ונביא את הגאולה

נלמד בהתלהבות ענייני גאולה ומשיח, ובפרט את ה"דבר-מלכות" משיחות תנש"א-תשנ"ב, שזוהי "הדרך[15] ישרה – הקלה והמהירה מבין כל דרכי התורה – להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש".

נמשיך "להכריז ולפרסם" בכל צורה אפשרית, כפי שנצטוינו עשרות פעמים, אודות המלך המשיח שהוא חי וקיים והוא עומד ומכריז מעל "גג בית המקדש" אשר בברוקלין[16] כי "הגיע זמן גאולתכם".

נחדיר בכל פרטי חיינו, גם בשעת ה"שינה", את ההכרה וההרגשה כי "משיח[17] כבר נמצא, ונמצא בגלוי". הוא[18] "כבר נלחם מלחמות ה' ובכמה עניינים כבר מנצח". ולנו נשאר רק "לקבל את פניו – של "המשיח היחיד שבדורנו" – בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מן הגלות"[19].

נצא בשירה ובריקודים, "ברוב שירה וזמרה" כפי שנצטוינו, על כך שמובטחים ובטוחים אנו בכל מאת האחוזים כי הגאולה כבר נמצאת, וצריך רק לפקוח את העיניים[20], "לא להתבייש לרקוד ברחוב על זה שמשיח כבר בא"[21]! ובפרט בחודש אדר יש לשמוח במשך "שישים יום" כדי לבטל מכל וכל את העניינים הבלתי-רצויים, ובכל יום "מוסיף והולך ואור ושמחה" יותר מביום הקודם[22].

וכל זה בלי להסוות ובלי להסתיר את המסר הברור שלנו – בבחינת "לא רק מים מן המעיין אלא המעיין כאשר הוא"[23], בלי כחל ושרק – כי הרבי מלך המשיח שליט"א חי וקיים, והוא עומד בכל רגע להתגלות במלוא עוזו לגאול את עם ישראל ואת העולם כולו.

ועלינו כולנו, האנשים הנשים והטף, "לקבל את פניו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את עם ישראל מן הגלות"[24]. כלומר, לקבל עלינו את מלכותו, ללמוד את תורתו, לקיים את הוראותיו לפרטיהן, ובמיוחד להביא את בשורת הגאולה שלו לכל מקום ולכל פינה.

ועצם ההחלטה תביא כבר את התגלותו המושלמת של הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, כאשר מלכנו משיחנו בראשנו בגלוי ובפשטות לעיני בשר, וכולנו נשיר ונרקוד יחדיו את ה"שיר חדש" -שיר הגאולה. מתוך "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוט וככל פירושיו:

"יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!