לנצח את המן – על ידי 'לחיים'

לחיים, לחיים, א פריילעכן פורים!

חג הפורים מלמד אותנו, הי' המשפיע ר' מענדל פוטרפס חוזר שוב ושוב בהתוועדויות שנערכו בסמיכות לפורים, עד כמה חשוב ליהודי, ולחסיד בפרט, לומר וגם לשתות 'לחיים':

הנה, רואים אנו שכל ביטול הגזירה לא הי' אלא אך ורק ע"י "משתה היין". וכשלא הספיק ה"משתה" פעם אחת, הי' צורך ב"משתה" פעם נוספת. רק כך ניצחו את המן ואת כל מה שהמן מייצג.

ללמדך: צריך לומר 'לחיים' פעם אחת. ואם זה לא מספיק, זקוקים לומר פעם נוספת. ואם גם בזה לא די צריך לומר עוד הפעם. כי רק זו הדרך לנצח את "המן", את כל שונאי ישראל, ובמיוחד את אותו "גוי אשר בקרבך" פנימה.

ומאמר חז"ל מפורש הוא[1], ונפסק בשולחן-ערוך אורח-חיים[2] להלכה ולמעשה – "חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע".

והרי מפורים צריך כמובן להמשיך את ההשפעה על כל השנה כולה – אמנם לא בנוגע לשתי' כפשוטה, שהרי ישנה "גזירה" של הרבי שליט"א בנוגע "לקיחת משקה"[3], אבל את משמעות הדברים בוודאי יש להמשיך לכל השנה כולה.

לשם מה "לבסומי"?

ולכאורה הדברים תמוהים מאד: לשם מה בכלל זקוקים לומר ולשתות 'לחיים'. והרי המדובר הוא ביהודים שיראתם קודמת לחכמתם, ובכל ענייניהם נוהגים הם על-פי הוראות התורה לכל פרטיהן ודקדוקיהן. ובוודאי לא נתנו את עינם בכוס כדי להתהולל ולהשתולל ולשכוח את מה שקורה מסביב, כי לא נצטוינו על "ההוללות והסכלות" אלא על השמחה[4] "עד דלא ידע". אם-כן, מה טעם יש, ועד שהתורה מצווה על כך, להגיע למצב של "לאבד את הראש"?!

ומקרא מלא דיבר הכתוב[5]: "אל למלכים ("אין דבר זה הגון למלכים אשר המה אל ה' ומשיחו") שתו יין ולרוזנים אי שכר, פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין כל בני עני ("פן כשישתה – ישתכר וישכח דבר החקוק בתורה, ועי"ז ישנה דין העניים"). "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד".

הרי, שרק האובד ומרי-הנפש שותים יין ושכר, ואילו מי ששייך אל ה' ומשיחו אין ראוי לו לשתות יין.

מדוע ולמה אם כן אומרת התורה בקשר לפורים שחייבים "לבסומי"? ומדוע דווקא ביין גשמי, ולא להסתפק ב"לבסומי" מסודות התורה[6]?  ומדוע דווקא בקשר לפורים?

לגלות את הפנימיות

כאשר התורה, שהיא תורת-אמת ותורת-חיים, הוראה בחיים, אומרת לתת יין ושכר לאובד ולמרי-הנפש, ברור שלא מדובר כאן על פתרון בסגנון בת-היענה הטומנת ראשה בחול – לשכוח מכל אחריות ולהתהולל ולהשתולל ללא דאגות. חס ושלום לומר שזה מה שהתורה מורה לאדם לעשות במצבים קשים!

חייבים לומר שמדובר כאן אכן על פתרון אמיתי למצב של צרה ומצוקה אותו מורה התורה, שעל-ידו יוכלו אכן האובד ומרי-הנפש לצאת מן הצרות והבעיות שלהם.

תכונה[7] מיוחדת יש לו ליין: היין הי' עצור תחילה בתוך הענבים והי' חלק מהם, כאשר לא הי' לו שום יתרון ומעלה על פירות אחרים.

אבל כאשר לחצו והעיקו על הענבים וסחטו אותם, אזי יצא מהם היין "המשמח אלוקים ואנשים[8]".

ומכיוון שהיין נוצר דווקא על-ידי הלחץ והדוחק, לכן תכונתו היא – לגלות אצל השותים אותו את פנימיות הלחץ והדחק, שדווקא בזה טמון עניין יותר עמוק ויותר נפלא מן הטוב הגלוי.

וכאשר מגלים על-ידי היין את פנימיותו של ההסתר, אזי יכולים גם האובד ומרי-הנפש לשמוח בשמחה אמיתית.

לגלות שה"פור" הוא בעצם קדושה

וזהו גם עניינו של חג הפורים – הנקרא על-שם ה"פור" שהפיל המן הרשע:

שלכאורה תמוה מאד: שמו של החג צריך להיות על-שם ההצלה, השמחה והפדות, ולא על-שם הצרה והמצוקה. ואילו כאן נקרא החג דווקא על שם ה"פור" שהפיל המן הרשע בכדי להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הי' לא תהי'!

אלא שהיא הנותנת: פורים לא בא רק לבטל את הצרה והמצוקה על-ידי גילוי אור עליון שיפתור את הבעיות לשעה, וישאיר אפשרות, כאשר שוב יתעלם ויסתתר הגילוי האלוקי, ל"המן" נוסף לעלות על בימת ההיסטורי' ולנסות שוב את כוחו לפגוע ח"ו בעם ישראל.

פורים בא לפתור את הבעי' מעיקרה – למצוא את שורש ההעלם, שהוא בעצם למעלה מכל גילוי, ולהביא אותו לידי גילוי מוחלט.

להביא למצב בו יתברר למפרע שאין בכלל גלות ואין בכלל הסתר. לגלות את שורשו ומציאותו האמיתית של ההסתר, ולהביא את זאת לידי גילוי על-פני השטח.

"מגילת אסתר" – הגילוי של ההסתר

זוהי "מגילת-אסתר"[9] – "מגילת" מלשון גילוי, ואילו "אסתר" מורה על הסתר. כמאמר חז"ל[10] "אסתר מן התורה מנין, שנאמר[11] ואנכי אסתר אסתיר פני". "מגילת אסתר" הוא אפוא הגילוי הטמון וחבוי בתוך ההסתר.

וגם כאשר ההסתר הוא כפול ומכופל –

כפירוש הבעש"ט[12] על "ואנכי הסתר אסתיר פני" – שההסתר עצמו מוסתר. כלומר, ששקועים בתוך ההסתר עד כדי-כך שחושבים כי אין בכלל הסתר, "שמים[13] חושך לאור ואור לחושך, מתוק למר ומר למתוק."

גם אז ודווקא אז באה קריאת "מגילת-אסתר" לקרוא ולגלות את פנימיותו של ההסתר הלזה. למצוא בו שבעצם אינו אלא ביטוי של העצם הנפלא החבוי והנעלם, כי "יושב בסתר (דווקא) עליון".

וכאשר העצם מתגלה, אזי מתברר למפרע שבעצם לא הייתה מלכתחילה שום מציאות של צרה ומצוקה, אלא בסך-הכל התגלות אור עליון ונפלא ונעלה מכל גדר וגבול.

לכן גם אין במגילה בגלוי אף לא אחד משמותיו של הקב"ה. לא מזכירים בכלל את הקב"ה!

בה בשעה שאצל יהודי הזכרת שם ה' בכל פרט ובכל דבר, לומר על כל דבר שהוא בעזרת ה' וברוך ה' וכדומה, זהו עיקר שאין לזוז ממנו בשום פנים ואופן.

אלא שהיא הנותנת: מגילת-אסתר באה לגלות לנו, שגם במקום שלכאורה לא רואים ולא מרגישים כלל וכלל את שמו של הקב"ה – גם שם ודווקא שם נמצא הקב"ה בכל פרט ופרט בתכלית ההימצאות ובתכלית ההתגלות. אלא שזו התגלות שהיא למעלה מכל גבול וגדר ומכל "ציור" ותואר ותמונה. התגלות שבוקעת גם ודווקא  מתוך החושך וההעלם.

"החושך עצמו יאיר"

כפי שנאמר אודות הגאולה האמיתית והשלימה: "ולילה[14] כיום יאיר" – לא שבאותו זמן יתבטלו הלילה והחושך ויהי' רק אור ויום, אלא שהלילה עצמו יאיר כמו היום, "שהחושך עצמו יאיר"[15].

לכן דווקא "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך[16]". ומשם דווקא מתחיל "תוקפו של נס", כפי הנפסק להלכה ולמעשה[17] שבפסוק זה מגבי' הקורא את קולו:

כאשר המצב מגיע לתכלית ההעלם וההסתר, כאשר ישנו מצב של לילה וחושך, ולא עוד אלא של הסתר וחושך כפול. לא רק "הלילה הזה" ("זה" מורה על גילוי[18]) אלא "הלילה ההוא" ("הוא" מורה על לשון נסתר, כלומר חבוי ונעלם). הלילה עצמו הוא נסתר ונעלם, ההסתר עצמו מוסתר. וההסתר הוא כה גדול, עד ששמים חושך לאור ואור לחושך, ונדמה לעם ההולכים בחושך כי ראו אור גדול, בה בשעה שהם שקועים בתכלית החושך וההעלם!

דווקא אז, מתוך החושך העצום של "הלילה ההוא", בוקע האור הגדול של העצם. שגם במצב של לילה – שמטבעו יש בו שינה ותרדמה ("דורמיטא"), כאשר אין שום גילוי ומכל צד שלא תסתכל על העניין תמצא רק חושך והעלם – גם אז, ודווקא אז, פועל "תוקפו של נס". לא סתם נס מסוג ה"גילויים" של אור אלוקי, אלא "תוקפו של נס", הנס שבא מן התוקף העצמי של העצם, שמתוך עומק החושך בוקע האור הגדול של הגאולה.

את זאת מגלים על-ידי "משתה היין", על-ידי המצב של "לא ידע".

כפתגם רבינו הזקן שהפירוש "עד דלא ידע" הוא "לא – ידע": לדעת את ה"לא". לדעת את הלילה וההעלם, לדעת את ה"יושב בסתר עליון" ולהביא אותו ולגלות אותו בתוך הידיעה, בתוך המציאות הגלוי' שעל-פני השטח.

ה"כלי" לגילוי – לפרסם גם כש"לא ידע"

ה"כלי" להביא ולגלות זאת בעולם, הוא הידיעה וההכרה, הן בעצמו והן בפרסום לכל הסביבה ולכל העולם כולו בכל תוקף עוז – כי גם כאשר "לא ידע" כפשוטו, גם כאשר לא יודעים ולא מבינים כל מה שמתרחש כאן. גם כאשר נדמה שהכל הולך הפוך מכל מה שידענו והתבשרנו על-ידי מלכנו משיחנו ונצטוינו לפרסמו ולגלותו לכל באי עולם. גם כאשר נדמה כאילו ח"ו "לא דובים ולא יער" –

גם אז ודווקא אז, במצב של "לא ידע" כפשוטו – לא להפסיק לא להירתע ולא "להוריד פרופיל" חס ושלום.

אדרבה ואדרבה. ככל שגובר החושך וההעלם, ככל שהנסיון נראה יותר קשה ויותר בלתי-מובן. ככל שנדמה יותר שהמצב לא מתאים כלל לכל מה שנצטווינו לפרסם ולהכריז – יודעים אנו ומרגישים בבירור מוחלט עוד יותר, שכל מציאותו של החושך וההעלם אינה אלא בשביל הגילוי העמוק יותר, גילוי העצם.

מכריזים אנו לעצמנו ולכל העולם כולו: "אידן אנערקענען ניט אין גלות" – יהודים אינם מכירים בגלות!

כי הגלות אין לה שום מציאות כלל, וכל מהותה וכל עניינה אינו אלא בכדי לעורר אצלנו את הכוחות הנעלמים והעצמיים. עד את עצם הנשמה ממש "כפי שהיא מושרשת בעצמותו יתברך", ששם "ישראל וקודשא-בריך-הוא כולא חד" ממש.

ואז, כאשר לא מתחשבים בשום דבר ומוכנים להפקיר את הכל – אפילו "אשר לא כדת" – ובלבד "לבוא אל חצר המלך הפנימית", משום ששם דווקא נמצא המלך ושם דווקא אפשר להיפגש עמו ולהתאחד עמו – אזי "המלך", מלך מלכי המלכים הקב"ה ומלכו משיחו שליט"א, מושיט לנו את "שרביט הזהב" ומביא לנו את הישועה והגאולה והפדות, הבוקעים מתוך החושך גם בגילוי ובפשטות לעיני בשר.

כשלא עושים חשבונות

כך אומר הרבי מלך המשיח שליט"א בהתוועדות פורים ה'תשי"א[19]

[במקומות שיש שלוש נקודות (…) נקטע קולו של הרבי בבכי עצור. לאחר השיחה ציווה הרבי שיביאו כוסיות גדולות יותר לאמירת 'לחיים', ואמר כי אין צורך ליתן "קמעא קמעא". אחר-כך ציווה לנגן, וכשניגנו, אמר שינגנו בשמחה גדולה יותר ("פריילעכער") וניגן בעצמו בשמחה גדולה, ונענע בידו הק' להגברת השמחה]:

"הסדר הרגיל הוא שאין לבוא אל המלך אל החצר הפנימית… – "כל עבדי המלך גו' יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו גו'."

"אמנם בימי הפורים ניתן כוח לכל בני-ישראל, כל אחד ואחד לפי ערכו, שכאשר הולכים בתוקף … ולא מתחשבים בכך שהכניסה אל החצר הפנימית היא "לא כדת",

– "שכן בידעו שבחצר הפנימית נמצא המלך אחשורוש, "זה הקב"ה שאחרית וראשית שלו", מה איכפת לו אם הנהגה זו היא "כדת" או "לא כדת"… כיוון שיודע שעל-ידי זה יפגש ("ער וועט זיך צוזאמענקומען") עם הקב"ה, "שאחרית וראשית שלו" –

"אזי מתנהגים עמו מלמעלה גם כן "שלא כדת" – שמכניסים אותו אל המלך אל החצר הפנימית, ולא עוד אלא שנותנים לו את ראש השרביט, ואחר-כך נותנים לו את כל השרביט, כמבואר פרטי העניינים בזה בדרושי פורים.

"ומימי הפורים הרי זה נמשך גם על כל השנה כולה.

"…מימי הפורים למדים כלל, שכאשר רואים שאין עצה … "כל עבדי המלך גו' יודעים" שאין להכנס אל החצר הפנימית … לא צריכים להתפעל, אלא להדחק שמה ("שפארן זיך אהינצו").

"ובהתאם לכך נעשית ההנהגה על כל השנה כולה – שכאשר רואים שאין ברירה אחרת, אז "ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת"…

"להיותו בתנועה של למעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע" – אינו מתחשב בשום דבר, "כדת" או "לא כדת", ודוחק את עצמו "לבוא אל המלך אל החצר הפנימית", ולא איכפת לו מה תהיינה התוצאות מהכניסה שלא כדת, כהמשך הכתוב "וכאשר אבדתי אבדתי".

– "הנהגה כזו, לדחוק את עצמו לבוא אל המלך למרות הסיכון שבדבר, "כאשר אבדתי אבדתי", היא היפך השכל, ולכאורה, בכגון דא כתיב "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו"… אמנם בנדון-דידן לוקח הקב"ה את ה"איוולת אדם" (שדוחק את עצמו לבוא אל המלך אשר לא כדת) על עצמו, שעל-ידי "איוולת" זו תומשך לו ברכה והצלחה מרובה…

"כשהאדם דוחק את עצמו "לבוא אל המלך .. אשר לא כדת", מתנהגים עמו מלמעלה גם כן באופן ד"שלא כדת" – שלא עושים חשבונות אם ראוי הוא לבוא אל המלך אל החצר הפנימית אם לא, כיוון ש"דחק ונכנס"…

"גם כאשר אינו מבין בשכלו כיצד יבוא הדבר לידי פועל, צריכה להיות הגישה באופן שמוחלט אצלו בתוקף הכי גדול, אי-אפשר בלאו-הכי, שצריך להתנהג באופן ש"עינו טובה (גם) בשל אחרים", על-ידי התעסקות עם הקהילה כולה. ומוחלט אצלו שכיוון שהוטל עליו תפקיד זה (גם אם אין הדבר מתקבל בשכלו) צריך הוא למלאותו, ואז, בוודאי ימצא את הדרכים והאותיות המתאימים – על-פי שכל, טעם ודעת, "דע" – לפעול על הקהילה כולה…

"וכפשוטו, כשתובעים ממנו ענין מסויים, לא נוגע הטעם ודעת שלו, אם הוא כן מבין או לא מבין, ולא איכפת לו אם זהו ענין ד"ארור המן" או "ברוך מרדכי" – עליו לדעת רק ש"חייב אינש כו'," וכיוון שהטילו עליו חיוב זה, צריך למלאותו…

"וכאשר התחלת העבודה היא באופן ד"לא ידע", אזי נעשית גם העבודה ד"ידע" באופן אחר, ולא עוד אלא שגם אם ישנם עניינים שנראים לו כהעלם והסתר, ומצד השכל לא יתכן שיתהפכו לקדושה … שיתהפכו באופן שעל ידם יתוסף בקדושה". עד כאן לשונו הקדוש.

זה מביא את "הושטת שרביט הזהב"

כן תהי' לנו, אורה ושמחה וששון ויקר הנובעים דווקא מתוך החושך וההעלם: כאשר קריאת "יחי אדוננו" בוקעת לא רק כאשר הכל מובן וברור וגלוי ומוסכם על כולם, לפחות על כל מי שקורא לעצמו חסיד – אלא גם ודווקא כאשר נדמה בשכל האנושי ש"אין לזה מקום" ח"ו, ואף יש הטוענים כאילו על פי תורה אין לזה מקום ח"ו.

אבל יהודי, וחסיד במיוחד, ובפרט חסיד של ה"דור השביעי" שרוצה להיות מקושר לרבי מלך המשיח שליט"א בתכלית, ומוכן לתת את כל אשר לו, הגשמיות והרוחניות גם יחד, ואף את כל עצם מציאותו, עבור הרבי.

וכאשר הוא יודע שהרבי "הכניס את כל עצמותו" לגמרי בתוך העניין של משיח. ואם רצונו "לבוא אל המלך" אין ברירה אחרת אלא להיכנס כל כולו בכל מציאותו ובכל פרטי חייו לעניין זה של משיח בכל תוקף ועוז, כי רק כך יש אפשרות להתאחד עם המלך בתכלית,

– אזי אינו עושה שום חישובים אם זה "כדת" או "שלא כדת", והוא "דוחק ונכנס" אל "חצר בית המלך הפנימית", לפנימיותו ועצמותו של הרבי. וכך הוא מגלה שכל מטרת ההעלם וההסתר היא אך ורק בכדי לגלות את עצמותו של היהודי שתתקשר ותתאחד לגמרי עם עצמותו של המלך, בתכלית הדבקות וההתקשרות.

לקום ולהכריז, ללא שום חישובים כלל, אל מרדכי היהודי של דורנו: "אתך אנחנו בין בחיים ובין במוות" ח"ו. לא נזוז ולא ניפרד ממך בשום פרט ובשום עניין ובשום תנאי.

וזה מה שפועל את "הושטת שרביט הזהב" והישועה והפדות המוחלטים בהתגלות הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

לחיים, לחיים, "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!