יום הכיפורים הוא יום תשובה.

תשובה אינה על חטא ועוון דוקא,

תשובה היא השבת הנפש האלוקית למקור מחצבתה,

כמו שהיתה קודם השתלשלותה וירידתה לעולם הזה להתלבש בגוף,

כפי שהיתה כלולה במקורה ושורשה – אור אין סוף ב"ה.

*   *   *

הקב"ה נפח באפיו של האדם נשמת חיים,

הוא נפח מתוכו הבל שהיה קשור בתחילה במהותו ועצמותו.

הבל זה ירד מ"איגרא רמה" והשתלשל ממדריגה למדריגה,

עד שהגיע ל"בירא עמיקתא" בהתלבשו בגוף האדם בעולם הזה הגשמי.

ולאחר שהתלבשה נשמת ה' באדם "עפר מן האדמה",

הוא נדרש להשיב נפשו למקורה כמו שהיתה…

ובלכתו בדרכים שהן בחזקת סכנה וביגיעות רבות,

מזדעקת מתוכו השאלה: למה עשה ה' ככה?… למה היתה כזאת מלפניו?…

רבונו של עולם, "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה"…

נשמה, שמצד עצמה "טהורה" ולמעלה מ"בראתה",

נשמה, שלמעלה לא רק מהעולם עצמו… לא רק משם "אלוקים"…

אלא גם למעלה משם הוי' השם הכי נעלה –

שם העצם ושם המפורש ושם המיוחד,

(השייך לעניין ההתהוות רק משום שהוא שם ולא עצם).

נשמה, ששורשה באור אין סוף ב"ה שלמעלה משם הוי',

ששורשה בעצמות שלמעלה מכל שמות וגילויים,

מדוע ירדה פלאים?… ובדרך לא דרך צריכה להימשך ולעלות חזרה לשורשה?…

*   *   *

נשמה ירדה למטה לתפקיד חשוב ביותר – לעשות לה' דירה בתחתונים.

נשמה פועלת שגם בתחתונים יאיר עצמות ה' ית' בלי כל צמצומים,

שעצמות ה' לא יתכסה בכנף ולבוש – "ולא יכנף עוד מוריך",

אלא ידור בעולם הזה כמו עצם האדם הדר בדירה כפשוטה.

*   *   *

תכלית הנשמה היא לחזור לשורשה כשהיא מלובשת בגוף.

"והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה" נשמה בגוף!…

בגלל תוקף התקשרות הנשמה בעצמות ה',

אף כשהיא למטה היא עדיין קשורה בעצמותו,

ו"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו",

("אמנה" ו"אתו" מעידים על תוקף ההתקשרות).

על ידי העבודה בעולם הזה הנשמה ממשיכה את עצמות ה' למטה,

ופועלת על הגוף שיישאר במציאותו ולא יתבטל.

על ידי זה יש עליה בנשמה…

נשמה ירדה לעולם צורך עליה!

*   *   *

הקב"ה ברא את העולם ברצונו מעצמו ומאליו "כי חפץ חסד הוא",

אך דוקא מעשה התחתונים מקיימים את העולם.

הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם,

ועם ישראל לומדים תורה ומקיימים את העולם.

תורה ומצוות – רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה,

הם הכלים להמשכת אור ה' ומכון לשבתו להיות לו ית' דירה בתחתונים,

תורה ומצוות דומים לפתילה ועצים,

שבהם נאחז האור כדי שלא יסתלק למעלה, ח"ו.

*   *   *

הקב"ה, שהוא רם ונישא מהעולמות רבבות מדרגות עד אין קץ ותכלית,

וכולא קמיה כלא חשיב,

הקב"ה, ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל",

הקב"ה, שבודאי "עשרה מאמרות" לגביו הן "מילין דהדיוטא",

ו"לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא",

דוגמת מלך שיש לו הרבה זהב וכסף,

ודיבור בחרסי אדמה הוא "מילין דהדיוטא" עבורו.

הקב"ה, שאפילו עולמות עליונים וגן עדן העליון כאין ואפס לפניו,

כל מה שברא לא ברא אלא לכבודו!…

אורו של כל דבר עליון מאד מתגלה דוקא למטה בסוף מעשה.

אור ה' הגנוז בתורה שהיא ברום המעלות ברצון העליון ("סתימא דכל סתימין"),

מתגלה ומתקבל רק כשהוא מלובש בגשמיות העולם הזה.

*   *   *

כשאור ה' הגנוז בתורה מתלבש בגשמיות הבל פיהם של ישראל, ב"קול יעקב",

הוא מאיר ומחיה את העולמות העליונים והתחתונים.

על ידי תורה תפילה וצדקה שעליהם העולם עומד,

אנו ממשיכים עלינו אור ה' הנאחז בנו כאור הנאחז בפתילה ועצים.

ואם בהתאחזות אור ה' במחשבה הרוחנית והדקה האור מועט,

הרי שבדיבור בדברי תורה התפשטות האור ניכרת יותר.

ש"עקימת שפתיו הוי מעשה", והמעשה הוא העיקר.

המעשה הוא תכלית ירידת הנשמה לעולם הזה,

דוקא על ידי מעשה ממשיכים אור ה' בגילוי מרום המעלות עד סוף המעשה.

יש מעלה ברגל (מעשה) על הראש (מחשבה),

יש חשיבות לרגלים המנענעות את הראש (שבו עיקר החיות) ממקום למקום,

אך אי אפשר זה בלי זה, כולם צריכים זה לזה.

*   *   *

יש חשיבות בלימוד תורה לא רק כשמביא לידי מעשה,

יש חשיבות בלימוד הלכות שאינן צריכות לכל אדם.

לכאורה, דיני הוראת איסור והיתר מסורים רק למורי הוראות,

ומשפטים שבין איש לרעהו מסורים רק לדיינים,

אך האמת היא שכל אדם מצווה ללמוד עניינים אלו,

גם אם אינו רוצה להיות מורה הוראה או דיין.

כי הקב"ה "עוטה אור (התורה) כשלמה",

אור אין סוף מתלבש בתורה,

ועל ידי צמצומים רבים נמשכת מהתורה לעולם הזה

הארה מצומצמת ומועטת – בחינת שערות בלבד,

הן תילי תילים של הלכות המלובשת בדברים גשמיים,

("שער רישיה כעמר נקא"… "קווצותיו תלתלים"…),

ועבודתנו בלימוד התורה להפריד בין השערות המסולסלות,

להפריד בין ההלכות, לבררן וללבנן,

ומובטחים אנו "סלסלה ותרוממך".

בהפרדת השערות זו מזו, בהפרדת ההלכות זו מזו, בליבון ההלכות,

מתעלה נפש האדם למקור התורה "אור אין סוף" עצמו שלמעלה מלבוש,

הוא מקור החיים ומקור התענוגים,

ואין שמחה ועונג גדול מזה.

זוהי התענגות על ה' ממש שלמעלה מעונג גן עדן עליון ותחתון.

כי בשעה שגן עדן הוא רק זיו והארה מאור אין סוף,

הרי כשנפשו של אדם מתלבשת במחשבה ודיבור של תורה,

היא מתלבשת ממש בלבושו של הקב"ה, ש"לבושיה כתלג חיור",

עד שלומד התורה מתאחד עם הקב"ה ונעשים כשניים המתכסים בטלית אחד.

ועד כדי כך שכשיהודי לומד תורה בביטול מוחלט,

ומקיים "לעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" במסירות נפש של ממש,

שכינה מדברת מגרונו,

ודוגמת משה רבינו שאמר בפרשת "והיה אם שמוע תשמעו"…

"ונתתי עשב בשדך לבהמתך",

גם בנפשנו נמשך ומתגלה יחוד אור אין סוף,

עד ששכינה מדברת מגרוננו, דבר ה' בפינו ("דברי אשר שמתי בפיך"),

[וכמו שאמר הרב המגיד להבית יוסף "אני המשנה המדברת בפיך"],

ובניחותא גם אנו כמשה רבינו אומרים: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך".

אין קרבת ה' ממש גדולה מזו.

*   *   *

וביום כיפור כשעם ישראל מיטהר לפני ה'.

הוא מגיע לשיא ההתבטלות לה' ולפסגת ההתאחדות אתו.

זהו "יום חתונתו ויום שמחת לבו",

בו מתייחדת הכלה (כנסת ישראל) עם דודה (הקב"ה).

אז מתעוררת הנקודה היהודית שהיתה חבויה בהעלם והסתר במשך כל השנה,

עד שאין שום כח מפריד בין האוהבים…

אין שום מחיצה ביניהם!

ומיום כיפור נמשכת טהרתו וקדושתו של עם ישראל בכל עת שטובל במי התורה,

עד שמתאחד עם הקב"ה "מקוה ישראל", שהוא ותורתו אחד.

"אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים… ומי מטהר אתכם… אביכם שבשמים!…

(על פי מאמר הרבי שבת פרשת אחרי קדושים תשמ"ח וליקוטי תורה פרשת "אחרי")