מי זאת אשת מנוח אמו של שמשון, אשה צנועה ונסתרת, שאינה נזכרת בשמה הפרטי כלל?…

מנוח משבט דן ואשתו משבט יהודה זוג חשוכי ילדים הגרים בצרעה.

בזה מצטרפת אשת מנוח העקרה לרשימת הנשים העקרות בתנ"ך שכולן צדיקות וכולן ילדו בסופו של דבר בנים צדיקים גדולי עולם מושיעי ישראל אבות האומה.

[מפני מה נשים צדיקות אלה היו עקרות? כי הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתן. תפילת צדיקים הופכת כביכול את מידות השם ממידת רגזנות למידת רחמנות, כשמידת הרחמים גוברת על מידת הדין].

ואיך מקבלת אשת מנוח את הבשורה שהיא עתידה לחבוק בן?

הנה ביום בהיר אחד מופיע מלאך ומתגלה אליה, דוקא אליה ולא אל בעלה, מפני שצדקת היתה, ובסופו של דבר הוא מתגלה אליה אפילו פעמיים ללמדנו שבגלל צדקותה היתה ראויה לכך.

ושלא נטעה, אף מנוח צדיק היה, שהרי עליו נאמר: "ויהי איש אחד מצרעה" (שרק על צדיקים נאמר: "ויהי", ששקול כל"א צדיקים כמנין ויהי). אולם בעוד מנוח משבט דן, אשתו משבט יהודה המיוחס שבשבטים. יותר מזה, מנוח עם הארץ היה, שהרי הלך אחר אשתו, מאחר שלא למד דרך ארץ, ולא שימש תלמידי חכמים, ולא ידע שאסור ללכת אחרי אשה אפילו היא אשתו. אולם לזכותו ייאמר שכיבד את אשתו והלך אחרי דבריה ועצתה, ובסופו של דבר נחשב לצדיק.

שוב אנו פוגשים אשה חכמה דוגמת דבורה הנביאה הנשואה לאדם פחות ממנה, המכבדת את בעלה ומשתפת אותו בכל ענייניה.

והנה המלאך המתגלה לאשת מנוח מודיע לה שהיא עקרה.

כנראה שככל אשה הנוטה להאשים את בעלה על שאין לה ילדים, (כמו שרה שאמרה לאברהם: "חמסי עליך", וכמו רחל שאמרה ליעקב: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" מתוך כוונה שבעליהן יתפלל עבורן, כי האמינו בצדקתם); גם אשת מנוח היתה מתרעמת על בעלה שאינה יולדת, והמלאך מודיע לה, שהיא היא העקרה, כדי להטיל שלום בינה לבין בעלה, ובעיקר… כדי לבשר לה את הבשורה המשמחת שהיא עומדת לחבוק בן.

המלאך מזהיר את אשת מנוח משתיית יין ומאכילת טמא כבר בזמן הריונה, ומשיוולד הנער "מורה לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן, והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים".

דברי המלאך מעוררים בזכרוננו את סיפור חנה ושמואל. "ומורה לא יעלה על ראשו" מזכיר את נדר חנה. אמנם שם נדר וכאן ציווי. שם מחלוקת אם הכוונה לנזיר או מורה (=מורא) בשר ודם. ובכל זאת, חנה ואשת מנוח שתי נשים צדיקות האחת נביאה (חנה) והשניה רואה פני מלאך (אשת מנוח), אולם יש דבר משותף ביניהן, שכל אחת מהן אמא לנזיר. (וידועה מעלתו וקדושתו של נזיר המתרחק מן החטא על ידי שמכניע את היצר, ומתחזקת בו עבודת המוחין, וגם דרכיו מאירות, ולא עוד אלא ששכינה שורה עליו). ושתיהן זוכות שבניהם יהיו שופטים המושיעים את עם ישראל.

ואכן, זכה שמשון לנזירות עוד קודם לידתו, ואמו זוכה לבן קדוש מבטן, כפיצוי על כל שנות צפייתה לפרי בטן.

מעלתה של אשת מנוח מתגלה גם בזה שמקבלת את דברי המלאך ואינה מטריחה אותו לתת הסבר על דבריו. גם אין היא שואלת אותו לשמו או למוצאו. היא יודעת שראתה מישהו שנדמה לה כמלאך אלוקים, וכאשת חיל היא ממהרת לשתף את בעלה בסיפור הנפלא. בחכמתה היא מסננת בסיפורה מה שנראה לה מיותר, אין היא חוזרת על דברי המלאך שאמר לה "הנה נא את עקרה", כי לא רצתה לגלות את קלקולה. מצד שני, היא אומרת שהנער עתיד להיות נזיר עד יום מותו, מה שלא אמר לה המלאך; כי המלאך ידע ברוח קודשו ששמשון עתיד לאבד את נזירותו על ידי דלילה, דבר שלא גילה לה. ומעניין, שלא סיפרה לבעלה שהבן שיוולד לה עתיד להושיע את ישראל. יתכן שרצתה לשמור את הדבר מבחינת דבר הסמוי מן העין, בדומה ליעקב בענין חלומות יוסף ש"שמר את הדבר".

מנוח אינו מוותר על הזכות לראות פני מלאך, ולשמוע את הבשורה מפי נביא הבשורה עצמו. והוא מתפלל לה' על כך ונעתר. אולם מלאך ה' בא שוב קודם כל לאשת מנוח, גם כדי שלא לפסול את דבריו הראשונים וגם כדי לחבב את אשת מנוח על בעלה. וכאמור, כאשת חיל היא ממהרת להודיע לבעלה.

אם כן, מנוח אינו מסתפק במה שאמרה לו אשתו, והוא אומר למלאך: "עתה יבוא דבריך" – אני מעוניין לשמוע את הדברים ישירות מפיך, איני סומך על מה ששמעתי מפיה, שמא פיחתה או הותירה. נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן.

המלאך חוזר על מה שאמר לאשת מנוח פחות או יותר, אך נראה שכפילות זו לא נעשתה לשם חזרה אלא כדי שמנוח ואשתו יזכו לראות שמדובר פה במלאך.

וכמו בבשורת המלאך לאברהם על הולדת יצחק, שאז "ואל הבקר רץ אברהם" גם בסיפור זה רוצה מנוח לעשות לפני המלאך גדי עיזים, אולם מלאך זה אינו מתנהג כבשר ודם, הוא מסרב לאכול, ואומר: "אם תעשה עולה, לה' תעלנה", ובכך רמז לו שאת התודה יש לתת לה', אני רק שליח (=מלאך). והנה מנוח ואשתו צופים בנס בתוך נס, כאשר מנוח מעלה את המנחה וגדי העיזים על הצור, מנוח ואשתו חוזים במו עיניהם בדבר פלא, שעם עליית הלהב מעל המזבח השמיימה, עולה המלאך בלהב המזבח. מנוח ואשתו משתאים למראה עיניהם ונופלים על פניהם ארצה. ומאז לא נראה שוב פני המלאך לא למנוח ולא לאשתו.

מנוח נתקף בחרדה קשה ואומר לאשתו: "מות נמות כי אלוקים ראינו".

אולם שוב מתגלה האשה בבינתה היתירה ובחכמתה האמיתית כשהיא מרגיעה את בעלה ואומרת לו: "לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה, ולא הראה לנו את כל אלה" – ה' הראנו ניסים גלויים והשמיענו כזאת, כדי שנזכה שתתקיים בנו הנבואה על הולדת הבן בשמחה ובטוב לבב.

ואכן שכו מנוח ואשתו לראות פני מלאך, ואין זה דבר של מה בכך, שהרי רק זכי הנפשות – חסידים ובני נביאים זוכים לכך.

לכן אין פלא שמנוח חרד, גם גדעון חשש כשראה מלאך, וגם יעקב אבינו מודה שניצל מראיית פני מלאך, (שלא כאברהם אבינו שראה "והנה שלושה אנשים ניצבים עליו", ואף ארח אותם בביתו כבני אדם, ואפילו הגר אשתו ראתה מלאכים בזה אחר זה ולא יראה, משום שהיתה למודה בכך).

ובכל זאת, מנוח היה טפל לאשתו בראיית פני מלאך, (כשם שאברהם היה טפל לשרה בנביאות), אולם תמיד אשתו לצידו ונותנת לו כבוד. ולא עוד אלא שמשתפת אותו בכל, ומרגיעה אותו במקום שצריך. וגם הוא הולך אחרי עצותיה. לכן זכתה אשת מנוח וזכה בעלה יחד אתה להתבשר בהולדת בן על ידי מלאך דוגמת אברהם ושרה, ולא עוד אלא בבן קדוש מבטן שהוא יושיע את ישראל.