פרשת משפטים – מתי אבוא ואראה פני אלוקים?

הקראת כתבה
יום שישי כ״ג שבט ה׳תשע״ד
פרשת משפטים מדברת על מצות עליה לרגל בשלוש רגלים. עם ישראל מייחל בתפילתו “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו”. עם ישראל נכסף להקריב את קרבנות חובותיו. והוא זועק ומתחנן: “מתי אבוא ואראה פני אלוקים?”…
מאת שולמית שמידע
טיפות
תוכן העניינים

     

    “שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'”.

    מצוה מן התורה לעלות לרגל לבית המקדש.

    “כשם שבא לראות כך בא ליראות”.

    אבל מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו,

    ועכשיו אין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפני ה’.

    בית המקדש חרב ואין ראיית שכינה כפי שהיתה בבית המקדש,

    איננו רואים כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם.

    איננו רואים את הניסים הגלויים שהיו בבית המקדש –

    “אש יורדת משמים”, “עומדים צפופים ומשתחווים רווחים” וכו’

    לכן איננו יכולים להשתחוות, איננו יכולים להגיע לדרגת ביטול באמת,

    שהשתחוויה היא ביטול שבא מצד הראיה דוקא.

    *   *   *

    עם ישראל מייחל בתפילתו “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו”.

    עם ישראל נכסף להקריב את קרבנות חובותיו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

    והוא זועק ומתחנן: “מתי אבוא ואראה פני אלוקים?”…

    רבונו של עולם, אימתי תחזיר לנו את הכבוד,

    שהיינו עולים בשלושת הרגלים ורואים את השכינה?

    והקב”ה משיב: בני, בעולם הזה הייתם עולים שלוש פעמים בשנה,

    ולעתיד לבוא לא רק שלוש פעמים בשנה,

    אלא “והיה מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבתו

    יבוא כל בשר להשתחוות לפני, נאום ה'”.

    *   *   *

    וכיצד נוכל להגיע בכל שבת לבית המקדש מכל מקום בעולם?…

    העבים באים וטוענים אותנו ומביאים אותנו לירושלים,

    ואחר כך טוענים אותנו לבתינו כדי להמשיך את עבודתנו במקומנו.

    וכמו שמקלס ישעיה הנביא: “מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם?”…

    ומובטחים אנו שלעתיד לבוא תהיה השתחוויה נעלית מההשתחוויה שבבית המקדש,

    לא רק יותר מבית שני אלא אפילו מבית ראשון,

    שיהיה אור הנעלה על כולנה,

    שיבוא על ידי הגילוי והעבודה שהיו בבית ראשון ובבית שני.

    *   *   *

    השתחוויה אמיתית היא “ביטול”!…

    ודוקא כשאין המשתחווה מכיר במעלת מי שמשתחווה לו,

    זהו ביטול בתכלית – ביטול פנימי אמיתי ועצמי.

    שאם מכיר במעלת מי שמשתחווה לו אינו בטל לו ממש.

    זהו ההבדל בין “בן” ל”עבד”.

    בן נמשך מטיפת מוח האב, ויש לו שייכות אל האב,

    לכן ההשתחוויה והביטול אל האב אינה בתכלית.

    לעומת זאת, עבד שאינו ממציאות האדון כלל,

    ביטולו לאדון הוא ביטול בתכלית וההשתחוויה אליו היא השתחוויה אמיתית.

    נשמות ישראל, כשהם למעלה בעולם האצילות היו בבחינת “בנים”,

    שהרי שם הם ב”זעיר אנפין” הוא הבן של “אבא ואמא” – “חכמה ובינה”,

    וכשיורדים למטה לעולמות: בריאה יצירה ועשיה הם בבחינת “עבדים”,

    שתפקידם לפעול עליה בתורה שירדה למטה לעולם העשיה.

    כי נשמות ישראל הם למעלה מהתורה,

    “עם המלך במלאכתו ישבו שם”, ובהם נמלך (הקב”ה) לברוא עולם…

    ויש בכוחם לפעול עילוי בתורה על ידי לימוד תורה לשמה!… לשם התורה!…

    וזה מתגלה דוקא בעולם הזה על ידי עבודת עבד (אתכפיא) ולא על ידי עבודת בן.

    *   *   *

    התורה, שהיתה חמדה גנוזה שם למעלה,

    ירדה ונסעה למטה בסתר המדרגות,

    עד שהגיעה לעולם הזה והתלבשה בדברים גשמיים.

    בטענות של “היצר הרע שיש ביניכם”, טענות של שקר –

    זה טוען כך וזה טוען ההיפך.

    ירידה גדולה ביותר!…

    אך ירידה צורך עליה!…

    המלאכים התנגדו לירידת התורה והתחננו: “תנה הודך על השמים”.

    אך ההשגחה העליונה החליטה – “תורה לא בשמים היא”,

    מלאכים, שלא ירדו למצרים ויצר הרע אין להם, אינם שייכים לתורה.

    רק נשמות ישראל המושרשים בעצמות (דוגמת התורה המושרשת בעצמות),

    פועלות בעולם הזה להעלות את התורה לדרגה גבוהה הרבה יותר מקודם ירידתה.

    *   *   *

    זהו “אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי”.

    למה נאמר: “כי תקנה” ולא “כי יקנו”?

    משום שהפניה היא למשה רבינו: “תשים”, “תקנה”.

    כי משה רבינו ממשיך את התורה לכל אחד ואחד מישראל.

    משה רבינו שם לפני בני ישראל טעם המיישב תלמודם ונכנס ללבם,

    עד שהוא לפניהם כשולחן ערוך והכול כמוכן לאכילה.

    *   *   *

    הנשמה שירדה למטה והיא בבחינת עבד,

    צריכה להיות קשורה בשורשה לפעול את העילוי.

    זהו שנאמר: “כי תקנה עבד עברי”.

    לכאורה, מה שייך לקרוא לבן ישראל “עברי” לאחרי מתן תורה,

    (הרי לאחרי מתן תורה נקרא בן ישראל “ישראל” או “יהודי”),

    רק לפני מתן תורה נקראו “עברים” – “בעבר הנהר ישבו אבותיכם”.

    נשמות ישראל היו בגן עדן ואף למעלה מזה,

    שהרי “ונהר יוצר מעדן להשקות את הגן”,

    (הנהר למעלה מן הגן, שהרי הגן מקבל מן הנהר).

    נשמות ישראל למטה בדרגת עבד, אך האבות ממשיכים לכל אחד מהם

    את שורש ומקור נשמתו “עבד עברי” כאן למטה,

    באופן של קניין שאינו משתנה (“כי תקנה”).

    ומשום כך יכולות לפעול את העילוי בתורה.

    וכמו שאומרים בקידוש לבנה: “ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך”

    שכנגד ג’ עולמות: בריאה יצירה עשיה.

    ולמעלה מזה, “ברוך קונך” שכנגד עולם האצילות.

    לכאורה, מה יכול להיות יותר מ”בוראך”, שהוא חידוש “יש מאין” – דבר נפלא!…

    לעומת “קונך” שרק עובר מרשות לרשות?

    אלא ש”קונך” הוא המשכה מהעלם לגילוי ולא נשתנה ממהותו להיות דבר נפרד.

    כך בעבודת הנשמה בדרגת “עבד” נמשך שורשה ומקורה – “עבד עברי”.

    *   *   *

    עבודת עבד עברי אינה רק עבודה מלמעלה למטה, להמשיך “עבד עברי” ב”עבד”,

    אלא גם עבודה מלמטה למעלה, להעלות את העבד לשורשו ומקורו.

    ובסדר והדרגה ממשיכים בחינת “עושך” ואחר כך “יוצרך” ו”בוראך”.

    (ש”ברוך” מלשון “מבריך את הגפן”, ממשיכים את הגפן מלמעלה למטה),

    עד שממשיכים גם את בחינת “קונך”.

    עד שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה (“למעשה ידיך תכסוף”).

    דוקא העבד למטה בעולם הזה עושה את העליה והשלימות.

    *   *   *

    משה רבינו יחד עם האבות פועל שיומשך ה”עבד עברי” שלמעלה לנשמות ישראל למטה.

    במתן תורה היתה אפשרות שעם ישראל יעלה למעלה לקבל את התורה,

    או שהתורה תרד לנשמות ישראל כאן למטה,

    והקב”ה בחר לרדת למטה – “וירד הוי'” והוריד את התורה למטה.

    ומשה רבינו שכל מציאותו תורה – “זכרו תורת משה עבדי” –

    מגלה לכל אחד מישראל את שורש נשמתו שבהעלם.

    משה רבינו ממשיך לכל יהודי את בחינת שורש נשמתו,

    את בחינת משה שבכל אחד מישראל, שהוא הביטול של “ונחנו מה”.

    שלכן “מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ מילתא זוטרתי היא”.

    ואכן מדרגת הביטול קיימת בכל אחד מישראל,

    ובאה לידי ביטוי במסירות נפש שיש לכל יהודי אפילו לקל שבקלים.

    יהודי מוכן למסור נפשו על קידוש ה’ בלי שום התבוננות לא ארוכה ולא קצרה.

    וגם בשאר ענייני העבודה יש ליהודי מסירות נפש שמשנה רגילותו וטבעו,

    ומיד כששובר את הטבע (“אתכפיא סטרא אחרא”) נמשך האור.

    *   *   *

    לעתיד לבוא תהיה עבודה מחודשת בתכלית הביטול.

    אז יבוא כל בשר להשתחוות בבית המקדש בכל שבת וראש חודש.

    אחרי ששת אלפי שנים של עבודת פרך…

    (“שש שנים יעבד” – רק ששת אלפים שנה!… ביני ובינך מה הם?… כשש שנים!),

    “עבודה” מלשון עיבוד עורות, “עורות עבודים”.

    בהם ויתרנו על הזכות להיות מלך או כהן גדול,

    שהרי מי שמעבד עורות אינו יכול להיות מלך ולא כהן גדול,

    ויתרנו על מעמדנו במדרגת “בן” שם בעולם האצילות,

    כדי להיות “עבד” בעולם הזה, עבד שאינו מציאות לעצמו כלל,

    אלא “עובד אלוקים” המשנה את טבעו ורגילותו.

    ויתרנו על כל מה שיש לנו לטובת האדון שלנו.

    מה שקנה העבד קנה רבו!… מלכתחילה מה שקנינו שייך לה’!…

    וכשתילי זיתים היינו מוכנים לכל הביטושים כדי להיות “כתית למאור”!…

    כך זכינו למעלת הביטול של זמן הגלות!…

    בשכר זה נזכה לאור גדול שלמעלה מהגילוי שהיה בבית המקדש,

    שאז עלו למקדש רק שלוש פעמים בשנה בשלושת הרגלים,

    ולעתיד לבוא העליה תהיה בכל שבת וראש חודש.

    אז זכו רק לגילוי של “חיצוניות עתיק” ביום טוב שעניינו שמחה, עניינו גילוי הבינה.

    ולעתיד לבוא נזכה לגילוי פנימיות חכמה, פנימיות עתיק,

    שגילוי זה אף בשבת, שעניינה תענוג ובה מאיר בחינת חכמה, עכשיו הוא רק בהעלם.

    ובראש חודש תהיה מעלה יתירה אף על שבת.

    בראש חודש יהיה גילוי החכמה באותיות,

    וכשהחכמה מאירה באותיות זה בא ממקור החכמה ש”מאין תמצא”,

    זה בא מבחינת ה”כתר” שלמעלה מ”חכמה” המאירה בשבת.

    לכן העליה לבית המקדש תהיה דוקא בשבת ודוקא בראש חודש.

    *   *   *

    אז “ישמח ישראל בעושיו”, ו”ישמח הוי’ במעשיו”,

    ונזכה ל”משיח” (אותיות “ישמח”).

    נזכה למשיח בבחינת בן – “בני אתה אני היום ילידתיך”

    ובחינת עבד – “הנה ישכיל עבדי ירום ונישא וגבה מאד”,

    שעיקר מעלתו הוא העבד שבו,

    עד ש”גבה מאד” למעלה גם מאדם הראשון.

    והוא ילמדנו פנימיות התורה – “סוד טעמיה ומסתר צפונותיה”.

    ובכל שבת וראש חודש “נטוס” על עננים להתפלל בבית המקדש,

    בהתוועדות עולמית של כל עם ישראל…

    ובקודש הקודשים נוכל להיות בכל עת שנרצה,

    כי נהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש…

    אז נמלא שחוק פינו ולשוננו רנה…

    והעיקר זה יהיה מי”ד ממ”ש, “ולא עיכבן כהרף עין”!…

    לקראת יום ההילולא של הרבנית חיה מושקא – כ”ב שבט,

    שאז “בך יברך ישראל”.

    *   *   *

    לחיים, לחיים ולברכה!

    להתראות בהתוועדות בבית המקדש…

    יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

    (על פי מאמר הרבי – ש”פ משפטים ה’תש”ל)

    פרסום תגובה חדשה

    test email