חביבים ישראל לפני המקום יותר ממלאכי השרת,

שמלאכי השרת אומרים שירה פעם אחת ביום,

ואילו ישראל אומרים שירה בכל עת שירצו.

עשר שירות יש בתנ"ך: שירת הים, שירת הבאר, האזינו כו'

ומכולן שגורה בפי כל שירת הים הנאמרת בכל יום בתפילת השחר…

*   *   *

שירת הים, הנאמרת בכל יום בפסוקי דזמרה,

מביעה את האמונה בה' ובנפלאות שעשה לאבותינו.

ובשעה שאומרים ישראל שירת הים,

כנסת ישראל מתעטרת באותו כתר שמעטר בו הקב"ה למלך המשיח.

שעל כתר זה חקוקים השמות הקדושים,

ובו נתעטרו ישראל ביום שהקב"ה קרע להם את הים,

וניער פרעה וחילו בתוך הים (על פי מנורת המאור פ"ב).

ומובטח לכל האומר שירת הים בכל יום שיזכה לחיי העולם הבא.

*   *   *

עם ישראל יוצא ממצרים כשעמוד הענן מלוה אותו ביום ועמוד האש בלילה.

הוא עומד לקבל את התורה ולהיכנס לארץ ישראל.

ובינתיים הקב"ה "נורא עלילה על בני אדם"

מנחה אותם ביום השלישי לצאתם ממצרים לשוב לכיוון ים סוף.

פרעה, שה' הכביד את לבו,

טועה לחשוב "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר",

ומנצל הזדמנות זו לרדוף אחרי ישראל עד שעומד מולם.

רק עמוד הענן מפריד בין ישראל לבין המצרים.

עם ישראל רואה את "מרכבות פרעה וחילו" ו"מבחר שלישיו" ונבהל,

משה מחזק את עם ישראל ואומר: "חכו וראו את ישועת ה'".

הכל מתאים לכוונה העליונה ולתכלית הגאולה.

משה עומד ומרבה בתפילה לה' ללא הפסק,

עד שה' עונה לו: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" –

אין זמן כעת לתפילות צריך להתקדם לקראת הניצחון של הגאולה.

*   *   *

והנס הגדול של קריעת ים סוף (שלימות היציאה ממצרים),

מתרחש בשעתא חדא וברגעא חדא.

משה נוטה את ידו על הים,

ומיד רוח קדים עזה מבתרת את הים לשנים,

ובני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם".

בני ישראל מתקרבים לחוף מבטחים…

בעוד מחנה מצרים ממשיכים לרדוף אחריהם,

(אף שרואים את נס קריעת ים סוף).

ה' מטיל מהומה במחנה מצרים עד שאופני מרכבותיהם נשמטים.

עכשיו המצרים מבוהלים ומנסים לנוס… אך מאוחר מדי!

משה נוטה שוב את ידו על הים, הים שב לאיתנו,

ומחנה מצרים טובעו בים סוף.

*   *   *

"א-ל נקמות ה'" הופיע ונקם נקמת עמו מיד מצרים.

"ביום ההוא" בו הושיע ה' את עם ישראל מיד מצרים,

ועם ישראל חווה את הנס הנפלא של קריעת ים סוף.

[שנוסף להמשכת המלכות כמו שהיא באצילות,

נבקע ההעלם (ים) ונתגלו האורות של ספירות עולם האצילות (שבמלכות)

כמו שהם בעצמותם (ספר המאמרים מלוקט ה עמ' רמה)].

אז עלה בלבו של משה שישיר שירה.

ומתוך אמונה גדולה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם ובשכר שהאמינו,

מתוך ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואתו",

עד שכולם אמרו "זה א-לי ואנווהו",

גילוי שכינה עליון ביותר –

שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה ככתבה,

עד "שאפילו עוללים במעי אמן אמרו שירה".

ועם ישראל, שבים סוף היה מחולק לשבטיו,

יוצא מים סוף ומתאחד עם משה רבינו להיות "כאיש אחד בלב אחד".

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" –

על שפת הים שרים גאולים את שירת הים,

שיר שבח הלל והודיה לה' על שהתגלה בכבודו ובעצמו במלוא הדרו,

ועל שכילה חמתו באויבי ישראל בנס גדול.

עד שאפילו עמים אחרים, ששמעו על נס קריעת ים סוף,

רגזו ואימתה ופחד נפלו עליהם.

"כן יאבדו כל אויביך ה'!…

*   *   *

מיד לאחר שירת משה ובני ישראל, שירת הגברים, מתחילה שירת הנשים.

מרים הנביאה ואחריה כל נשי ובנות ישראל,

שהאמינו בגאולה והכינו את התופים עוד במצרים,

יוצאות בשירה בתופים ובמחולות מתוך שמחה והתלהבות:

"שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים".

וגדולה שמחת הנשים יותר משל האנשים…

*   *   *

ראויה היתה מרים שנולדה לתוך גלות מצרים להיות המובילה בשמחת הגאולה.

מרים שחוותה ברגש עמוק את מרירות הסבל של אחיה בגלות.

מרים שצפתה את לידת אחיה משה גואל ישראל.

וכשהיה מונח כתינוק בתבת גומא,

ניצבה על שפת היאור מרחוק "לדעה מה יעשה לו",

מתוך תקוה אמונה וביטחון שיינצל ויציל את עם ישראל,

[דוגמת רחל המבכה על בניה הנמצאים בצער הגלות,

ומצפה לשיבתם לארץ בגאולה נצחית],

עומדת עכשיו בראש נשות ישראל שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים.

*   *   *

אמנם שירת הים היא רק ההתחלה…

בקריעת ים סוף שהיתה רק לפי שעה, ורק מצד המעלה (כי המטה לא היה כלי לזה),

הגילוי היה רק על הים, מלובש בבחינת מלכות.

אך קריעת ים סוף היא ההכנה ונתינת הכוח לבקיעת הנהר שתהיה לעתיד לבוא.

"הפך ים ליבשה (קריעת ים סוף), בנהר יעברו ברגל (בקיעת הנהר לעתיד לבוא)".

לעתיד לבוא יהיו ניסים המלובשים בטבע ואף על פי כן יהיו ניסים בגילוי,

שאז יהיה החיבור של אור הבלי גבול עם הגבול של טבע העולם.

חיבור על ידי קריעת הים ובקיעת הנהר (ספר המאמרים מלוקט ד עמ' רלב).

הקב"ה יתגלה בלי שום לבוש, וזה יהיה מצד עבודת המטה,

(ספר המאמרים מלוקט ב עמ' מב).

עד ש"שם נשמחה בו", "בו" – בעצמותו ממש בביאת משיח צדקנו בב"א.

*   *   *

בשירת הים נרמזת השירה העתידית – "אז ישיר"… "אשירה לה'"…

משה רבינו יקום לתחיה לשיר את השירה העשירית.

וכמו שבשירת הים רמוזה הגאולה ממצרים:

"תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך,

מכון לשבתך פעלת ה',

מקדש ה' כוננו ידיך,

ה' ימלוך לעולם ועד"

כן רמוזה בה הגאולה העתידה שתהיה בעילוי רב יותר מיד ממש.

ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ועם ישראל ישוב לארצו.

"תורה חדשה מאתי תצא" ובית המקדש בנוי ומשוכלל ירד משמים.

והעיקר שמלכות ה' בעולם תהיה בגילוי ובשלימות.

*   *   *

דורנו דור אחרון לגלות – דור גלגול יוצאי מצרים –

דור שזוכה לראות אורו של משיח מנצנץ מתוך חבלי משיח,

יזכה לגאולה בזכות נשים צדקניות.

גם בדורנו הנשים מתכוננות לגאולה, ומתוך שמחה מכינות גם את התופים לגאולה.

גם דורנו מכריז: "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו",

"על נסיך ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו".

וברור שכאשר אומרים שירה על הניסים, ראויים לניסים.

*   *   *

בשבת שירה זו החל בי' שבט יום ההילולא של הרבי הריי"צ,

שבו נעשית עליה בנשמתו ובכל פעולותיו,

דבר המשפיע על הדור כולו בהיותו נשיא הדור,

ערב י"א שבט יום קבלת המלכות של הרבי והתקשרות לרבי,

מודגשת העובדה שדרגת האלוקות שלמעלה מהעולם חודרת בעולם.

שירה מסמלת עליית כל דבר בעולם מלמטה למעלה –

"כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר".

לא רק באופן של עליה מלמטה למעלה (שירה) אלא בעיקר התאחדות עם העליון (שיר).

בשבת שירה יש השלימות של כל השירות,

לא רק ה"שירות" לשון נקבה שיש בהן תשוקה וגעגועים

לצאת מהמדרגה שבהווה ולהיכלל בדרגה נעלית יותר.

אלא גם "שיר" לשון זכר שיהיה לעתיד לבוא,

שעם היותו שיר נרגש בו הדביקות והגילוי של האור העליון.

(דבר מלכות פרשת בשלח).

וכבר זוכים לשירה העשירית מתוך שמחה,

זוכים לומר לפניו "שיר חדש"!…

בגאולה הנצחית שאין אחריה גלות…

יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

לחיים, לחיים ולברכה!

להתראות בהתוועדויות של שמחה!