התורה פותחת בסיפור הבריאה ומשלבת בתוכו את סיפור נזר הבריאה – אדם וחוה,

וראשית דבר מספרת באופן כללי: "ויברא אלוקים את האדם… זכר ונקבה ברא אותם".

ואחר כך נכנסת לפרטים ואומרת שמלכתחילה נברא אדם לבדו,

ומשלא נמצא לו עזר כנגדו, ה' לוקח אחת מצלעותיו כדי לברוא לו אשה עזר כנגדו.

לכאורה, סיפור תמוה, וכי למה לא ברא ה' את האדם מלכתחילה איש ואשה נפרדים?…

אלא שבסיפור זה יש רמז לרעיון עמוק שבו טמון סוד הנישואים.

על פי חז"ל, אדם הראשון נברא דו פרצופי מלפנים – אדם, ומאחור – חוה,

אולם זהו רק שלב ראשון בבריאת האדם,

שהרי אין זה מצב אידיאלי שזוג נפגש "אחור באחור",

כמובן רצוי שייפגשו "פנים בפנים".

לכן ה' מרדים את האדם ולוקח ממנו אחת מצלעותיו ובורא את חוה כגוף בפני עצמו.

אם כן, על פי המדרש והקבלה היו פה שלושה שלבים:

בשלב ראשון נבראו אדם וחוה בגוף אחד דו פרצופי "אחור באחור",

בשלב שני היתה נסירה, אדם וחוה התנתקו זה מזה והריהם "פנים באחור"

ובשלב השלישי שהוא השלב הגבוה והרצוי ביותר,

אדם וחוה שני גופים העומדים זה מול זה "פנים בפנים",

ועל ידי עבודה משותפת מתחיל חיבור אמיתי ביניהם.

הכל מתאים לכוונה העליונה,

ובעיון בדברים ובתכליתם טמון סוד ההצלחה בכל זוגיות,

כי בהיות אדם וחוה אנשים כלליים, אבות האנושות, הרי שהם מודל לכל זוגיות.

אם כן, מלכתחילה ברא ה' את אדם וחוה דו פרצופי "אחור באחור".

לכאורה בשלב זה הם היו באחדות מוחלטת,

אולם באמת כל אחד מהם הביט לכיוון אחר ומבטיהם לא נפגשו לעולם.

ואם כן, לא אחדות מוחלטת היתה זו, אלא ניתוק גמור.

ותכלית הנסירה היא שיביטו זה בפני זה "פנים בפנים".

הפנים מגלים את פנימיות האדם ומייצגים את המאויים הרצונות והשאיפות החבויים בו.

וכאשר אנו מביטים בפניו של אדם אנו מבטאים את רצוננו להיות עמו.

וכידוע, אין אדם מתבונן לכיוון מסויים, אלא אם כן רצונו להיות שם.

כך למשל, אנו מתבוננים בחלון ראווה מתוך ציפיה שמה שבתוכו יהיה בביתנו,

ואם כך בדברים גשמיים, כל שכן ביחסי אנוש.

לכן חובה עלינו להביט בזולת הקשור אלינו בהבטה פנימית לעומק,

כדי לצאת מה"אגו" שלנו ומהאינטרסים האנוכיים שלנו וללמוד מה הם צרכיו של הזולת.

השלב הדו פרצופי דומה לשלב הראשון בזוגיות (שלב שנמשך שנה, שנתיים או יותר),

שאז שני בני הזוג מרגישים יחידה אחת שלימה ונהנים זה מזה בלי לגלות את חסרונות השני.

ראשית ההתלהבות של הנישואין מסנוורת ואינה משקפת את האמת הפנימית.

בתחילה ככל אדם הקרוב לעצמו ראינו רק את המעלות של עצמנו,

וטפחנו שכם לצד השני שידע ליצור קשר אתנו.

איזה חכם הוא, איזה גאון, איך ידע למצוא אותי?…

בשלב זה חיים כמו בגן עדן, כל אחד חושב, אשריי, בן זוגי מגשים את המאויים שלי,

אולם באמת זהו שלב של ניתוק גדול בין בני הזוג, כי אף אחד אינו חושב על הצרכים של זולתו.

ולפתע ביום בהיר אחד יהודי קם בבוקר ומה הוא רואה?

הוא מבחין שהוא אכן מביט בזולתו, אולם הצד השני מפנה לו עורף.

הוא בטוח שהוא עצמו רואה את הצרכים של בן הזוג, אולם בן הזוג מתעלם ממנו.

הוא אומר לעצמו, אני כל הזמן נותן ונותן,

ולמה הצד השני אינו נותן בתמורה כלום, למה הוא שקוע בעצמו כל כך?

כאן מתחיל להיווצר חיכוך שמתפתח למריבה שאחריתה מי ישורנה…

לא תמיד מי שחושב כך צודק, כי ראייתנו הקצרה מתעתעת בנו, פעמים דוקא המצב הפוך,

אולם כאשר אדם מרגיש כך, הוא מתוסכל מאוד ואף אחד אינו יכול לשנות את הרגשתו.

מהו הפתרון לכך?…

שני בני הזוג חייבים להתעשת ולאזור כוחות כדי להגיע למצב האידאלי של "פנים בפנים",

לשם כך חייבים להתגבר על מצב הביניים של "פנים באחור" ו"אחור בפנים" ולהישיר מבט זה לזה.

עכשיו הגיע הזמן של השלב האמיתי להביט בבן הזוג ולראות הן את מעלותיו הן את מגרעותיו.

לראות אותו כמות שהוא באמת ולא דרך המשקפיים שלי כאשר אני מצפה שיגשים את צרכיי.

לא להשתבח ולומר: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך",

אלא לומר: "יש בך מומים, אולם בסך הכל את יפה".

צריך לשמור על אהבה והערכה למרות המגרעות של הצד השני.

אף אחד לא נולד לשרת את השני על חשבון עצמו,

עד כדי שחיקה ההורסת גם את הצד השני וגם את חיי הנישואין.

צריך לשאוף להצלחה של שני בני הזוג.

צריך עבודה משותפת זה למען זו.

וכאן עיקר העבודה מוטלת על האשה דוקא.

אשה צריכה להבין שבעוד היא בטבעה יכולה להביע רגשות בקלות,

הרי שגבר מנוע מלגלות רגשות, כי יש לו פחד מחשיפה עצמית,

במיוחד שהיה למוד תמיד בחברה הגברית לביזוי גילוי רגשות,

כאילו רגשות מבטאים חולשה.

ראשית הירידה בחיי נישואין מתחילה מדברים קטנים,

למשל, כאשר האשה מתחילה בטענות הקטנות ביותר שלה,

ואפילו כאשר היא מדברת רק על עצמה ואומרת, כמה שקשה לה,

דבר המאיים על הגבר, כי אז הוא מרגיש לא יוצלח,

ה"אגו" שלו נפגע על שלא הצליח לרצות את אשתו.

ולאחר שחיו שניהם בגן עדן של ראשית הנישואין,

לפתע היא מגרשת, כביכול, את בעלה מגן עדן בו היה שרוי עד כה.

שהרי כאמור, בתחלת הנישואין היו להם רגשי אהבה הדדיים, מתנה משמים,

והאשה ראתה את בעלה כאביר חלומותיה, וזה החמיא לו.

עכשיו הוא רואה שאין הוא מושלם, אין הוא אביר, בבת אחת הפך לסמרטוט.

ואז הוא חוזר לשורשו למצב של אי יכולת להביע רגשות, והוא מסתגר בשתיקה.

אשה שניחנה בכשרון הרגש וביכולת הבעת רגשות ללא בושה,

חייבת לעזור לבעלה ולתת לו קרקע בטוחה ותנאים טובים להיפתח רגשית.

אם הוא יראה שהיא מתבוננת בו ובצרכיו, הוא יעשה תפנית חדה להביט בה ובצרכיה.

יתכן שתצטרך להביט בו פעם אחר פעם עד שיאות להשיב לה מבט.

אולם תמיד המפתחות בידיה ובשביל השלום ושלימות הזוגיות עליה לעשות זאת.

ורק אם תלמד את המאוויים שלו, הוא ילמד להתייחס למאוויים שלה.

אז, נשים יקרות, אין ברירה עליכן לקחת את מושכות שלום הבית בידיכן,

ומובטח לכן שתצליחו שהרי הובטחתן "חכמות נשים בנתה ביתה".