ספר שמות ספר הגאולה פותח בגלות מצרים, כי ראשית והתחלת גאולה היא גלות.

גלות מצרים כוללת את כל הגלויות כמו הגאולה ממצרים שכוללת את הגאולה העתידה.

וכבר הבטיחנו הקב"ה (ודיבורו של הקב"ה חשיב מעשה):

"אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה".

כשם ש"ירוד ירדנו" – שתי ירידות: גלות מצרים ושאר הגלויות,

כך "ואנכי אעלך גם עלה" – גאולת מצרים והגאולה העתידה.

וכשם שהגאולה ממצרים התחילה מיד עם הירידה (שבעת הירידה התחילה העליה),

כך הגאולה העתידה התחילה מיד לאחר החורבן ותחילת הגלות –

("כשגעתה פרתו"… של היהודי בפעם השניה כשחרש שדהו…

"נולד מושיען של ישראל"… כפי שפירש הגוי המבין שפת בהמות).

שכל עניין הגלות הוא הכנה לגילוי הגאולה.

נשמה בגוף חייבת לעבור זיכוך קודם קבלת התורה –

גלות מצרים הכנה למתן תורה והגלות הארוכה הכנה לגילוי פנימיות התורה.

*   *   *

הירידה לגלות צורך העליה לגאולה דומה לירידת הנשמה לעולם צורך עליה.

נשמה ירדה לעולם שכולו העלם והסתר והתלבשה בגוף המעלים ומסתיר,

אך היא יודעת, ש"כל העולם לא נברא אלא בשבילי" –

כל ההעלם נברא כדי שאגלה אלוקות.

נשמה, שהיתה שם למעלה בקשר חזק וקרבה יתירה לה' באהבה בתענוגים,

יורדת לעולם לקיים מצות אהבת ה' מתוך עבודה ויגיעה להתקרב אל הקב"ה.

עיקר העבודה בעולם הזה היא עבודת האהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".

ואכן בזמן הגלות העבודה קשה כמו במצרים "בחומר ובלבנים".

"בחומר" זה לימוד "קל וחומר", "ובלבנים" זה "ליבון הלכתא".

יסורי הגלות מזככים את הנשמה בדומה לכור ברזל המצרף כסף מן הסיגים.

עד שהנשמה פורצת את כל ההעלמות וההסתרים ומגלה אלוקות.

*   *   *

נשמה בגוף יכולה להתעלות בשלוש בחינות באהבת ה' –

"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

שלוש בחינות המקבילות לשלוש בחינות בכללות ההשתלשלות.

"ממלא כל עלמין" "סובב כל עלמין" ו"עצמות אור אין סוף" דכולא קמיה כלא חשיב.

*   *   *

ראשית העבודה, היא לגלות את האור האלוקי הפנימי המורגש,

הוא האור הממלא את העולם וכל צבאיו.

"ומבשרי אחזה אלוקה".

מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם.

כהתלבשות הנשמה בגוף באופן פנימי כשכל אבר מקבל את אור הנשמה לפי ערכו,

(לכל כח פנימי יש אבר שבו מתלבש, כח הראיה בעין, כח השמיעה באזן כו').

כך האור הממלא נמצא בעולם באופן פנימי ומורגש כשכל נברא מקבל כוחו לפי ערכו.

אמנם גם בנשמה שם למעלה טרם התלבשותה בגוף

יש כל הכחות הפנימיים (שכל ומדות, ראיה ושמיעה כו') ברוחניות,

אך לאחר התלבשות הנשמה בגוף, כוחות אלה הופכים להיות גשמיים,

והגוף פועל ומשפיע על הנשמה.

מפאת התלבשות הנשמה בפנימיות בגוף,

הרי שהלבוש (הגוף) משפיע על המתלבש בו (הנשמה),

עד שהשגות הנשמה באלוקות כאן למטה אינן כמו שהיו שם למעלה.

כך העולמות הגשמיים משפיעים על האור האלוקי המתלבש בתוכם,

עד שהם מכסים אותו והוא מתעלם ומסתתר.

אכן אתה א-ל מסתתר!…

*   *   *

אמנם הנבראים מרגישים חיות רוחנית,

אך אינם מרגישים שהחיות שבהם היא אלוקות.

בכל זאת, כאשר אדם מתבונן בכח הפועל בנפעל,

כשיודע שהחיות האלוקית נותנת חיות בעולמות,

והיא היא הנותנת חיים בו בעצמו,

הוא מתעורר לאהוב את ה', כי הוא מבין שה' הוא חייו ממש,

והוא אוהב את ה' כמו שאדם אוהב את חיי נפשו.

וקורא לה': נפשי, אויתיך…

הוא משתוקק שהחיות האלוקית תהיה בתוקף ההתגלות

ולא בהעלם והסתר,

עד שאינו רוצה בדבר אחר כלל.

הוא מבין שהחיות האלוקית היא העיקר וכל השאר טפל.

עד שנותן מקום לענייני הרשות כאכילה ושתיה ושאר צרכיו,

רק מצד החיות האלוקית שבהם.

זוהי אהבת ה' "בכל לבבך" בשני יצריך השייכת גם לנפש הבהמית.

*   *   *

ולמעלה מזה, כאשר יהודי מתבונן באור הסובב כל עלמין,

באור המופלא ומובדל מן העולמות,

מצד שרש הנשמות ששורשן למעלה בקודש,

אזי הוא מתעורר באהבת ה' "בכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך.

עד שמגיע לאהבת ה' במסירות נפש שמוכן לצאת מהגוף למען ה'.

שמוכן לצאת מן העולם ולהיכלל באור הסובב כל עלמין.

*   *   *

ואפשר לעלות למדרגה גבוהה מזו,

שהרי ל"אור הסובב" יש שתי מדריגות:

אור הסובב המופלא מן העולמות (מקיפים הפרטים), אך שייך לעולמות.

ואור הסובב שלמעלה לגמרי משייכות לעולמות (מקיף הכללי),

שכולא קמיה כלא חשיב (שהכל לפניו ית' נחשב לאין ואפס ממש).

ומבחינה זו אפשר להגיע לאהבת ה' "בכל מאודך", שהיא מאמיתית עניין אור הסובב,

בחינת האור האמיתי, אור האין סוף שקודם הצמצום,

שבו כלולים כל פרטי המדרגות של ההשתלשלות שישנם אחרי הצמצום.

ובהיותם כלולים באור האין סוף הם כולם בשוה.

שהאור שקודם הצמצום אין בו לא ראש ולא סוף לא מעלה ולא מטה,

אין לו שום מציאות והוא מעין המאור ולכן הוא אין סוף ללא שום הגבלות.

*   *   *

ומכיון שנשמות ישראל שורשם למעלה למעלה,

לכן הם יכולים להתבונן ולהרגיש גם את בחינת אור האין סוף,

שאינו בגדר העולמות כלל,

ולא שייך בו אפילו עניין ההפלאה מהעולמות,

שהרי כולא קמיה כלא חשיב.

וכשיהודי מתבונן בזה מתעוררת בו אהבת ה' "בכל מאודך" – בלי גבול,

כי כשאדם מתבונן בעניין אור אין סוף, אהבתו לה' היא בלי גבול,

שאין בה שום שינוי ושום הפסק כלל.

*   *   *

ובכל זאת יש אהבת ה' גם למעלה מזה…

קריאת שמע אינה מסתיימת במלים "בכל מאודך".

יש גם עבודת קיום המצוות בשמחה ובטוב לבב –

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום"… –

הנעלית יותר אפילו מבחינת "בכל מאודך",

כי את הדברים האלה, הם דברי התורה,

"אנכי מצוך היום" – אנכי מי שאנכי, עצמות ומהות ה' ית'.

על ידי קיום תורה ומצוות פועלים יחוד קוב"ה ושכינתיה,

הנובע מגילוי העצמות שלמעלה ממדרגת שכינה ולמעלה ממדרגת קוב"ה.

כך שעל ידי תורה ומצוות תופסים בעצמות ה' ממש.

*   *   *

לא לחינם קבעו חז"ל:

"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"

ודוקא "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"… –

שמחה שלמעלה מבחינת "כל".

כי אם חיי העולם הבא הם בחינת "כל" (=ספירת היסוד, שעניינה להשפיע),

וב"כל", הנקרא "טוב", יש הרבה מדרגות.

הרי שתורה ומצוות הם הרבה למעלה מהבחינה העליונה ביותר שב"כל".

יש בחינת "יסוד" שמשפיע במלכות (של עולם האצילות),

יש בחינת "יסוד אבא" שמשפיע מספירת החכמה (שבראשית עולם האצילות),

יש בחינת "יסוד אריך", "טובך הגדול", שהשפעתו מבחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות.

ומצד ההשפעה שלמעלה מהשתלשלות מתבטלים כל הקטרוגים.

וכמו רב המשפיע לתלמידיו שכל ממקורו המבטל את כל הקושיות,

הן קושיות קטנות של תלמיד קטן והן קושיות גדולות של תלמיד גדול,

כך ב"יסוד אריך" שהוא למעלה מסדר השתלשלות מתבטלים כל הקטרוגים.

*   *   *

אך תורה ומצוות "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"

הם למעלה אפילו מבחינת "טובך הגדול" המקור לכל ההשפעות,

כי גם "טובך הגדול" הוא רק אור וגילוי אפילו בשורשו באור שקודם הצמצום.

ומעלת תורה ומצוות היא שתופסים בעצמות ה' ית',

לכן צריך לקיימם בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

שכאמור, גם האהבה "בכל מאודך" עם היותה בלי גבול היא מגיעה רק עד האור,

תשוקה עזה לאלוקות, שאינה מרווה את צמאונה,

וגם כאשר היא לא במורגש,

(שאם היא במורגש הרי שהיא בהגבלה ויש בה שינוי והפסק,

אך אהבה "בכל מאודך" היא ללא הגבלה, שלכן אינה במורגש).

היא אמנם בחינת אהבה עזה כרשפי אש, תשוקה נצחית, אך רק באור.

מה שאין כן, תורה ומצוות שבהם מרווה צמאונו לה',

והם כמים חיים המרווים נפש עייפה וצמאה, אהבה בתענוגים,

לפי שתורה ומצוות תופסים בעצמות ה' ית' ולא רק בהארה ממנו.

ולכן חיילי המלך ושלוחיו אצים רצים לחטוף עוד מצוה ועוד מצוה

ומזכים את הרבים בשפע של מצוות…

ותורה ומצוות פועלים יחוד קודש בריך הוא ושכינתיה.

לכן לפני כל מצווה אומרים: "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה" בכל הבחינות.

(זעיר אנפין ומלכות, חכמה ובינה, עתיק ואריך, הקו והאור שקודם הצמצום).

*   *   *

והתורה היא נצחית…

זכינו לעבור את הגלות כדי לזכות בתורה ובגאולה.

וכמו שגלות מצרים היתה הכנה למתן תורה, שעל ידה מתחברים עם עצמות ה' ית',

כך הגלות האחרונה הארוכה היא הכנה לגילוי פנימיות התורה שתתגלה לעתיד לבוא,

שאז יתגלו טעמי תורה ומסתר צפונותיה על ידי משיח צדקנו,

שיגאלנו מיד ממש.