יום חמישי י״ב אדר ב׳ ה׳תשע״ד

 

 

פרק ל – להיות שפל רוח באמת לפני כל אדם

 

 

בעל גאווה חסיד

 

בפרק הקודם הסביר רבינו הזקן את העצה לטמטום הלב, למצב בו הלב כאילו "נסתם", ואינו יכול להיפתח לעבודת ה'. אין זו בעי' של חוסר הבנה, אלא של חוסר קליטה. כי גם כאשר הוא מבין ומתבונן היטב ומגיע במוח להכרה מוחלטת באמיתות הענין, גם אז הלב נשאר סגור, אטום וסתום מלקבל ולקלוט את הענין האלוקי, להרגיש שזה באמת כך, ו"לחיות עם זה" כפי שהי' צריך להיות.

 

הלב, מצד טבעו הוא "לב בשר". טבעו הרגיל של בשר, שהוא רך ויכול לקלוט ולקבל בתוכו כל מה ש"ישימו" עליו. ובפרט ע"י ה"דעת", שהיא ה"מפתח" לפתוח את הלב ("מפתחא דכליל שית" – של כל שש המידות שבלב), שיקלוט את מה שהובן בשכלו ויתפעל מזה באהבת ה' ויראתו. אבל במצב זה של טמטום הלב כאבן, שנעשה הלב כמו אבן קשה, ששום דבר לא "מזיז" לה ולא נכנס ונקלט בתוכה, אין הוא יכול לפתוח את לבו, הלב אטום וסתום מלקבל אור אלוקי ומלהתרגש מענין אלוקי, כך שלא יועיל לו כאן גם הטבע שהמוח שליט על הלב.

 

והעצה לכך, הסביר רבינו לעיל, היא על ידי ביטוש ושבירת הלב. כאשר האדם יכניע את לבו, אם באמצעות התבוננות בשפלותו ואם על ידי שירעים בקול רעש ורוגז על יצרו הרע, אזי תישבר הקליפה ותתגלה הנפש האלוקית.

 

בפרק זה ממשיך רבינו באותו כיוון, להסביר לאדם את שפלותו כדי לשבור את הקליפה. אלא שבפרק הקודם הייתה ההתבוננות בשפלותו של האדם כשלעצמו, ואילו כאן עיקר ההדגשה היא שפלותו כלפי הזולת.

 

שכן לפעמים מוכן האדם להשלים עם העובדה שהוא אכן שפל ופחות, ובכל זאת נדמה לו כי עדיין הוא טוב מזולתו, כך שאינו חש עצמו נחות כלל וכלל לגבי הזולת.

 

ובנדון דידן, אותו בינוני שהתבונן והבין עד כמה הוא שפל ופחות ורחוק מאלקות, עם כל הפרטים שנתבארו בפרק הקודם, אבל הוא עדיין חושב את עצמו טוב יותר מאחרים, שנכשלים בדברים חמורים יותר, ואם כן עדיין אין לבו נשבר כל כך והקליפה לא קיבלה את הביטוש שישבור אותה ויביא לפתיחת הלב.

 

וכפי שאומרים אצל חסידים שישנם שני סוגים של בעלי גאווה: ישנו מי שאומר לזולתו, אמנם אתה גדול ונכבד מאד, אבל אני – מי ידמה לי ומי ישווה לי. וישנו אחר, חסיד בעל גאווה, שלמד והכיר בשפלות עצמו, ובכל זאת מתגאה הוא על הזולת, באומרו: אני אמנם שפל ונקלה, אבל אתה…

 

 

 

ארבעה פירושים ב"חטאתי"   

 

 

המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס הי' מספר מעשה בשני חברים טובים שנולדו בעיר אחת, גדלו בצוותא ויחדיו עסקו והתעלו בתורה ובעבודת ה'. לימים, כאשר גדלו והתבגרו, נפרדו דרכיהם. בהיות שניהם אנשים אמיתיים, חיפש כל אחד מהם לעצמו רב ומורה דרך, שידריך אותו בדרך האמיתית העולה בית ה'. אחד מהם הגיע מיד לרבינו הזקן, ומשהגיע נפתחו עיניו. הוא הרגיש שמצא את אשר חיפש ודבק ברבינו הזקן להיות תלמידו וחסיד נאמן שלו. חבירו, לעומת זאת, נסע למקומות שונים אצל רבנים וצדיקים גדולים מחוגים אחרים, והתעכב זמן די רב אצל כל אחד מהם, אבל סוף סוף הרגיש כי עדיין לא מצא את אשר חיפש, והמשיך בדרכו ובחיפושיו. כך עבר ממקום למקום עד אשר הגיע גם הוא לרבינו הזקן, דבק בו והחליט להישאר גם הוא ולהיות תלמיד וחסיד, ואז שמח למצוא שם גם את חברו מנוער.

 

פעם, כשישבו השניים ביניהם בהתוועדות, נענה האחד ואמר לחברו: שמע  נא, אחא, אני הגעתי מיד לכאן והתקשרתי מיד לרבינו הזקן, ולא ראיתי כמעט מה שקורה אצל צדיקים אחרים, כך שאינני יכול להסביר מה המיוחד שמצאתי כאן ולא מצאתי במקומות אחרים. אבל אתה, אחא, הרי היית במקומות רבים אחרים, אצל צדיקים וגדולי ישראל מכמה וכמה חוגים. אמור נא לי, אפוא, מה מצאת כאן, אצל רבינו הזקן, שלא מצאת במקומות אחרים?

 

ויען חברו: לומר לך את כל מה שנתחדש אצל רבינו הזקן זהו דבר שלא שייך כמעט להסביר. אך בכל זאת אתן לך דוגמא אחת, דוגמא בעלמא, שממנה תבין מה מצאתי דווקא כאן. אחד הדברים שלמדתי כאן הוא את הפירוש האמיתי של "חטאתי".

 

פעם, בתחילת  הגלגולים הקודמים שלי, כשהגיע הזמן המיועד (בחודש אלול וכדומה) לערוך את חשבון הנפש ולהתוודות על חטאיי – והרי כידוע לך ניסיתי בכל כוחי לחפש את האמת ולעשות את הדברים באמת – אמרתי "חטאתי", והתחלתי לחפש במה אמנם חטאתי, והרי הנני משתדל לעבוד את ה' בכל כוחותי. כשמצאתי סוף סוף את ה"עוונות" בהם נכשלתי, שהיו דברים "קטנים" בהם לא דקדקתי מספיק, החלטתי כמובן מיד לחזור בתשובה עליהם. ואכן עשיתי תשובה, חרטה על העבר ובקשה על להבא, החלטתי שלא לשוב לכסלה עוד, התמרמרתי, בכיתי אל ה', ביקשתי מחילה וכו'.

 

אבל לפתע נפלה במוחי איזו "מחשבה'לה" קטנטונת – כמובן שעשיתי הכל מיד לדחות אותה ממני לחלוטין, אבל כשבחנתי את הדברים היטב התברר לי כי זה אמנם מה שאני חושב באמת: וכי לזה עוונות ייקרא? "חטאים" כאלו הנני מאחל לכל עם ישראל! כאשר פלוני עושה כך ואלמוני כך ופלמוני כך, הם עושים דברים אסורים וחמורים ביותר בשאט נפש, ואני מדבר על דקדוק קל ביותר!

 

המשכתי לחזור בתשובה, להסביר לעצמי שחסרונות הזולת אינם מצדיקים את העוונות שלי, גם אם הם קטנים יותר, המשכתי להתמרמר ולהחליט שמעתה ואילך אשפר את מעשיי וכו' וכו' – אבל בתוך תוכי הרגשתי שאינני עושה תשובה באמת, שה"חטאתי" שלי יש לו פירוש "פנימי ועמוק", ה"פירוש" של מה שאני חושב באמת, שהוא שונה לגמרי מן הפירוש הפשוט והאמיתי.

 

גם כאשר ביטשתי את עצמי וניסיתי לשבור את לבי ואת הקליפה שבקרבי, ידעתי שלאמיתו של דבר אינני חושב כך. לאמיתו של דבר אני מרגיש שגם זה חלק מה"גדלות" שלי. וכפי הביטוי הידוע, על משקל לשון חז"ל, "כל זה אכניס בקל וחומר". לאמיתו של דבר עדיין אני בטוח שאני טוב מכולם. אז הי' אצלי הפירוש הראשון ב"חטאתי" – פלוני חטא!

 

ואז תפסתי שהנני רחוק מאד מן האמת, ראיתי שחסר לי הרבה הרבה בעבודת ה', והלכתי לנדוד ולחפש רב מדריך ומחנך שינחני בדרך האמת. בחסדי ה' הגעתי בהשגחה פרטית לדרך הבעש"ט, לצדיק שהי' מן ההולכים בדרך החסידות. שם לימדו וחינכו אותי והחדירו בי שלא להסתכל על הרע שנמצא בזולת, לדעת שהלה אינו אלא "מראה" שבה אוכל לראות את הרע שנמצא בי, וכי לאמיתו של דבר גם אם אני צדיק גמור במעשיי והזולת הוא קל שבקלים, ייתכן מאד שהלה טוב ממני בהרבה (כמבואר באריכות בפרק שלפנינו) וכו'.

 

הפעם, כשאמרתי "חטאתי", כבר לא חשבתי על חטאי הזולת. הגעתי כבר להכרה ולהרגשה כי אכן הזולת טוב ממני, גם אם הוא חוטא בעוונות חמורים הרבה יותר, שכן, לפי המצב שלו, לפי חינוכו ומדרגתו בעבודת ה', העוונות החמורים שלו יכולים להיות קלים הרבה יותר מהעבירות ה"קטנות" שלי.

 

אבל עדיין לא הונח אצלי ש"חטאים" כה "קטנים" מסוג זה שאצלי, הם אמנם אשמה כה כבדה. את הזולת אמנם אינני יכול להאשים, ואולי הוא אף טוב ממני, אך בסך הכל מה כאן נורא כל כך ב"חטאים" אלו.

 

המשכתי לחזור בתשובה, להתמרמר ולהחליט שמעתה ואילך אשפר את מעשיי וכו' וכו' – אבל בתוך תוכי הרגשתי שגם עכשיו אינני עושה תשובה באמת. אמנם כבר נגמלתי מהפירוש הראשון, וידעתי ש"חטאתי" אין פירושו "פלוני חטא", אבל עדיין הי' אצלי  פירוש חדש, "פנימי ועמוק" אף הוא, ב"חטאתי". הגעתי לפירוש השני ב"חטאתי" – אני לא חטאתי…

 

ושוב תפסתי שעדיין הנני רחוק מאד מן האמת, עדיין חסר לי הרבה בעבודת ה', עדיין הנני מלא וספוג בגאווה עצמית, ולא הגעתי לדרך האמיתית בעבודת ה' – והמשכתי לנדוד ולחפש מורה ומדריך.

 

הגעתי למקום נוסף, קרוב יותר לחסידות חב"ד, ושם לימדו והחדירו בי את ההכרה בגדולת ה' ואת החומרה גם בדברים שנראים "קטנים" ולא חשובים כל כך, כאשר זוהי באמת מרידה במלך מלכי המלכים הקב"ה. ויחד עם זה לימדו אותי לבדוק את עצמי בדיקה אמיתית ויסודית, לדעת היטב את מצבי האמיתי ולא להצטדק בתירוצים שונים ולנסות לרמות את עצמי וכו'.

 

הפעם, כשהגעתי שוב לאמירת "חטאתי", כבר לא חשבתי על חטאי הזולת, וגם לא ניסיתי להצדיק ולתרץ את עצמי. שני הפירושים הקודמים – "פלוני חטא" ו"אני לא חטאתי" – כבר חלפו ועברו מלבי כליל. זהו, אמרתי לעצמי הפעם, "פארפאלן", אין ברירה, אני אכן חטאתי והנני אשם באמת.

 

אבל במחשבה נוספת, שוב איזו "מחשבה'לה" קטנטונת שניסיתי מיד לדחות אותה לחלוטין, אבל כשבחנתי את הדברים לעומקם ולאמיתתם התברר לי מהר מאד כי זה אמנם מה שאני חושב באמת: אמנם חטאתי ופשעתי. אינני יכול להאשים את הזולת, ואינני יכול גם להצטדק ולנסות להמעיט בחומרת ה"חטאים הקטנים" שלי. ואולם, מה יהי' מכאן ולהבא? גם אם אני יודע את כל זה, האם מעתה אתחיל לנהוג כצדיק גמור, עם כל הפרטים והדקדוקים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכי חושב אני שאוכל לעמוד בזה?

 

ואז הגעתי לפירוש השלישי ב"חטאתי" – אמנם חטאתי ופשעתי, ואני לבדי אשם, אבל אינני רואה את עצמי מצליח לצאת מזה. חטאתי בעבר וגם אחטא בעתיד…

 

ושוב, חזרתי בתשובה, החלטתי, התמרמרתי, וידעתי שיש לי על מה לבכות ואת מה לתקן, אבל באמת ובפנימיות "אחזתי" אז בפירוש השלישי של "חטאתי" – חטאתי ואחטא עוד!

 

כשהגעתי לכאן, לרבינו הזקן, המשיך אותו חסיד את דבריו – וככל שהמשיך והסביר הי' ניכר עליו יותר ויותר כי הוא מדבר מעומק לבו, ממש בבחינת "נפשי יצאה בדברו" – למדתי והגעתי לעומק גדול יותר בכל הפרטים שהוזכרו קודם: הבנתי הרבה יותר מדוע לא לי להביט במה שעושה פלוני, ולא לשגות באשליות שמישהו אחר אשם, אלא להכיר ולדעת שלאמיתו של דבר, באמת לאמיתו, הזולת, גם ה'קל שבקלים', טוב ממני בהרבה. קלטתי כאן היטב הרבה יותר כי עלי לבחון ולבדוק את עצמי היטב ולא להיות מוטעה ומרומה בקשר לעצמי.

 

אבל העיקר הוא שכאן קיבלתי כוחות מיוחדים לשוב אל ה' באמת ולהתחיל להיות אכן כראוי. כאן למדתי ללא הרף כי מלך מלכי המלכים הוא אב ומלך קרוב מאד האוהב כל יהודי באהבה אין סופית, כי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", מושיטים לי יד גם למקום ולמצב הנידח באמת בו אני שרוי, ומעניקים לי כוחות בלי גבול כדי לחזור ולהיות כראוי. ואין הדבר תלוי אלא בי, ובי בלבד.

 

כאן החדירו בי כי כל יהודי, יהי' מי שיהי', הוא "חלק אלוקה ממעל ממש" ועד שהוא "חד ממש" עם קודשא בריך הוא בכבודו ובעצמו, וגם בגופו הגשמי בחר הקב"ה בעצמו. ולכן יש לו את כל הכוחות לעשות הכל ולפעול הכל, למעלה מכל מדידה והגבלה ולמעלה מכל סדר השתלשלות. שהרי כל אלו "גילויים" בעלמא הם, ואילו הוא, יהודי, הינו מושרש בעצמותו יתברך, ולכן הוא כביכול ("ועד, בלי כביכול") כמו עצמותו יתברך, אשר "מי יאמר לו מה תעשה". רק הוא, יהודי, יכול לעשות ולפעול מה שלא יכול לפעול שום נברא ושום נאצל ושום "גילוי" – לפעול כביכול אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה את "הרצון למלוכה" ולהמליך אותו על העולם כולו בראש השנה.

 

כאן למדתי, סיים אותו חסיד את דבריו בהתרגשות גדולה, את הפירוש הרביעי, הפירוש האמיתי באמת לאמיתו, של "חטאתי" – חטאתי ופשעתי בעבר, "און מער ניט!", מרגע זה ואילך אהי' ואתנהג כראוי ולא אוסיף עוד לחטוא!

 

ובאומרו זאת, נפל אותו חסיד ארצה מתעלף.

 

כלומר, עלול להיות מצב שגם כאשר האדם מבטש את עצמו ומנסה לשבור את הקליפה, לא תמיד הוא אכן חושב כך באמת. לפעמים נדמה לו עדיין שגם זה חלק מה"גדלות" שלו. וכפי הביטוי הנ"ל, "כל זה אכניס בקל וחומר", ולאמיתו של דבר הוא עדיין בטוח שהוא טוב מכולם. ואת זאת בא רבינו לבאר בפרק זה, להראות לאדם כיצד הוא אכן, באמת לאמיתו, שפל ופחות גם לגבי  אחרים, ולא רק לגבי הגדולים והחשובים, אלא אפילו לגבי הפחותים והגרועים ביותר, גם לגבי "קל שבקלים".

 

 

 

גם בפני גוי

 

 

~עוד זאת, נוסף לעצות שבפרק הקודם כיצד לבטש את עצמו כדי לגרום לפתיחת הלב, ~ישים אל לבו לקיים מאמר רבותינו ז"ל[1] והוי שפל רוח בפני כל האדם, שצריך האדם לחוש עצמו שפל ופחות גם בפני אחרים. ולא רק בפני אנשים חשובים, אלא "בפני כל האדם".

 

לא[2] מדובר כאן רק על ענווה ואי התנשאות על הזולת. גם אדם שמעלות גדולות לו אינו צריך להתגאות על אחרים. שהרי מעלות אלו אינן שלו, הוא קיבל אותן במתנה מהקב"ה, ומה לו להתגאות בהן. ייתכן אף שאילו הי' הזולת מקבל את המעלות שהוא ניחן בהן הי' הלה מנצל אותן טוב ממנו בהרבה, ומאידך, ייתכן שאילו הי' הוא מקבל את התכונות שניתנו לזולת, הי' גרוע ממנו. ואולם, זו סיבה רק שלא לחוש שום התנשאות כלפי הזולת, אך אין זאת אומרת שהוא מרגיש שפלות ופחיתות כלפיו, שהרי סוף סוף בפועל הוא נעלה יותר מהזולת. במשנה זו מדובר שצריך להיות "שפל רוח בפני כל האדם", לחוש עצמו שפל ופחות כלפי כל האדם.

 

[רבינו מדייק[3] ומביא כאן את הגירסא במשנה "בפני כל האדם", למרות שהגירסא הרווחת, וכן הביא רבינו עצמו בסידורו (ובמקומות נוספים) "בפני כל אדם" (ללא ה' הידיעה):

 

"אדם" הכוונה היא רק ליהודים, "אתם[4] קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם", ואילו "האדם" (כפי שכתבו התוספות שם) כולל גם נכרים.

 

ההנהגה הרגילה של יהודי (הגירסא הרווחת והעיקרית) שהוא שפל רוח בפני אחרים מפני[5] "שכל אחד מתוקן מחבירו", בכל אחד יש מעלה שאין בזולתו וכולם צריכים זה לזה, ואף אם הוא ראש והזולת רגל, הרי גם הראש זקוק לרגל ובלעדי-ה לא יוכל ללכת, והרגליים מעמידים את כל הגוף והראש, וגם כשקורה בעי' בראש מקיזים דם ברגל ומתרפא. אבל כל זה לא גורם להרגשת שפלות ופחיתות כלפי הזולת, אלא ענווה, העדר התנשאות, והרגשה שכולם צריכים וזקוקים זה לזה. וזה שייך רק ביהודים שכולם אכן צריכים זה לזה, ולא כלפי גוים, ולכן הגירסא הרווחת היא "בפני כל אדם" לשלול גוים.

 

ואולם, כאן מדובר בבינוני שיש לו טמטום הלב, והוא זקוק לביטוש מיוחד ולהרגשה שהוא אכן נמוך ושפל מאחרים. ולכן ההסבר כאן הוא לא משום שכולם צריכים זה לזה, אלא משום שהוא, מכיוון שאיננו ממלא את מה שנדרש ממנו, הינו אכן גרוע ופחות גם מה"קל שבקלים", כפי שיבואר בהמשך. ולכן כאן הגירסא היא "בפני כל האדם", הכוללת כנ"ל גם גוים, שכן לפי הסבר זה יכול האדם למצוא בעצמו שהוא אכן אינו ממלא את תפקידו כראוי, והוא שפל ופחות גם מן הגוי הממלא את התפקיד שנדרש ממנו כראוי].

 

 

 

והוי באמת לאמיתו

 

 

וכשהמשנה אומרת "והוי שפל רוח בפני כל האדם" אין[6] הכוונה רק שצריך להתנהג בפועל כמו מי ששפל ופחות מאחרים, למחול על כבודו ולא להתגאות עליהם ולזלזל בכבודם, אלא המשנה מדייקת ~והוי, עליך להיות כזה, לא רק להתנהג כך אלא אכן להיות כזה, להרגיש ~באמת לאמיתו שאכן שפל אתה מן הזולת.

 

הדיוק "באמת לאמיתו" הוא[7] שלא זו בלבד שהרגשת האדם צריכה להיות באמת, שהוא ירגיש באמת כך – אלא שזוהי אכן האמת לאמיתה, המציאות האמיתית בפועל, שהזולת אכן נעלה ממנו. שהרי לא ייתכן שהתורה, תורת אמת, תדרוש מהאדם להרגיש דבר שאינו אמיתי. ואם האדם רק נוהג בפועל כשפל רוח ולאמיתו של דבר הוא מחשיב עצמו יותר מזולתו, וודאי שאין זה באמת. ואפילו אם הוא נוהג כשפל בפניו מפני שהוא רואה בו מעלות, אבל הוא מחשיב גם את עצמו, אין זה שפל רוח "באמת לאמיתו". רק כאשר הוא חש שחבירו אכן נעלה ממנו באמת והוא שפל ופחות ממנו, זהו "והוי שפל רוח בפני כל האדם" באמת לאמיתו.

 

[בלקוטי לוי יצחק מוסיף, כדרכו, דיוק גם על פי הקבלה, שבמילה "והוי" ישנן שתי אותיות ו', שעלי' אמרו בזהר שהיא "אות אמת". וכאשר ישנן שתי ווי"ן, הרי זה "באמת לאמיתו"].

 

וכשהמשנה אומרת ומדייקת ~בפני כל האדם, הכוונה היא ל"כל האדם" ~ממש, יהי' מי שיהי', ~אפילו בפני קל שבקלים, אפילו[8] אחד כזה, כל כך גרוע ופחות, שגם ה"קלים" אומרים עליו שהוא "קל".

 

נשאלת השאלה: הכיצד? איך יכול יהודי, שכל חייו מוקדשים לתורה ועבודת ה', בינוני של התניא, שלא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם, לחוש עצמו שפל ופחות באמת לאמיתו בפני האדם הגרוע והפחות ביותר, ה"קל שבקלים"?

 

 

 

עד שתגיע למקומו

 

 

מבאר רבינו ~והיינו, כיצד אכן אפשר לקיים זאת – ~על פי מאמר רבותינו ז"ל[9] אל תדין את חבירך – כשראית את חבירך נוהג שלא כראוי אל תמהר לדון אותו לחובה. וזאת, הן משום[10] שהדבר עלול להזיק לחבירך בבית דין של מעלה; הן משום שהדבר עלול לגרום אצלך לרגש של שנאה כלפי הזולת, והרי צריך לאהוב כל יהודי כנפשו ולהיות כאחדים ממש; וגם משום שהדבר עלול להזיק גם לך, שהרי בזה[11] שאתה פוסק "דין" על הזולת עושים אתך "חשבון" ופוסקים כך עליך מלמעלה.

 

ואיך תוכל שלא לדון את חבירך לחובה, מפרש התנא ~עד שתגיע למקומו. עליך לזכור שהעובדה שהוא חטא נובעת מן הנסיבות בהן הוא מצוי, הן[12] מ"מקומו", מהמקום בו הוא נמצא בו בגשמיות, והן מ"מקומו" ברוחניות, ממעמדו ומצבו, מהמצב הרוחני בו הוא נמצא, ואילו אתה נמצא בנסיבות אחרות. אין לך, אפוא, זכות מוסרית להאשים אותו ולדון אותו לחובה.

 

וכשם שהדברים אמורים ביחס למעשה פרטי שעשה חבירך, שיש לדון אותו תמיד לכף זכות, כך גם בנוגע למצב הכללי. העובדה שאתה חכם וצדיק והוא קל שבקלים נובעת מהנסיבות השונות שבהן אתם נמצאים. בנסיבות אחרות ייתכן מאד שהמצב הי' שונה ואף הפוך לגמרי, כדלקמן. ולכן עליך לחוש תמיד שפל ופחות גם בפני האדם הגרוע ביותר, כי ייתכן מאד, כמה שזה לא יישמע מוזר, שבאמת לאמיתו הוא למעלה ממך, הוא ויתר והקריב מעצמו למען הקב"ה, בתנאים ובנסיבות שהוא נמצא בהם, הרבה יותר ממה שאתה מוותר ומקריב בתנאים שאתה נמצא בהם.

 

~כי מקומו גורם לו לחטוא, הן מקומו הגשמי ~להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום, הוא מסתובב כל היום לצורך פרנסתו במקום מלא פיתויים ותאוות, וקשה לו מאד להתגבר עליהם. וגם[13] באותם רגעים שאינו מסתובב בשוק, הרי בגלל פרנסתו צריך הוא ~ולהיות מיושבי קרנות, "חנוונים[14] או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה", ש"הם משכימים לדברים בטלים … והם רצים לבאר שחת".

 

ומכיוון שהוא נמצא כל הזמן במקום כזה ובין אנשים כאלו, ~ועיניו רואות כל התאוות, שזהו[15] דבר שאינו ברשותו של אדם, ובאופן טבעי כאשר ~והעין[16] רואה אזי ~והלב חומד.

 

ונוסף לכך שמקומו הגשמי, היותו בשוק וכדומה, גורם לו לחטוא, הרי גם "מקומו" ומצבו הרוחני גורם לו לחטוא, שכן ~ויצרו בוער כתנור[17] בוערה מאופה, כמו תנור בוער של אופה, שהאש בו עזה מאד, והיא בוערת ללא הפסק, הרבה יותר מהאש בתנור של בעל הבית רגיל, ~כמו שכתוב בהושע[18] הוא בוער כאש להבה וגו'

 

[הרבי שליט"א[19] נשאר ב"צריך עיון" על תוספת ה"וגומר", שהרי כאן זהו סוף פסוק].

 

~מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו, ואם כן אין הוא מגיע למקומו (בגשמיות) של אותו "קל שבקלים", ואין הוא עומד בנסיון של תאוות המופיעות כל הזמן לנגד עיניו.

 

~וגם אם הולך כל היום בשוק, כמו הקל שבקלים, היינו שהוא אכן נמצא באותו מקום גשמי בו נמצא ההוא, בכל זאת אין זאת אומרת שהוא נמצא באותו "מקום" ומצב רוחני בו נמצא הלה, כי ~יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו, אצלו אין היצר בוער כאש כמו אצל ההוא. ~כי אין היצר שווה בכל נפש, לא אצל כל אחד נמצא היצר באותו תוקף באותם עניינים, ~יש שיצרו כו' בוער כאש בתוקף עצום, כאשר הוא נתקל בנסיונות כאלו, ויש מי שהיצר אצלו אינו בוער כלל גם כשהוא נתקל בדברים כאלו.

 

וכתורת הבעש"ט[20] על המשנה[21] איזהו גבור הכובש את יצרו – שהדיוק הוא "יצרו", היצר המיוחד שלו, כי לכל אחד יש יצר הרע בפרט מסויים שבו קשה לו יותר, ובנושאים אחרים אין לו קושי מיוחד: פלוני מתלהב מאד מכל תאווה שרואה ויצרו בוער כאש להבה, בעוד שאחר אינו מתלהב כלל מזה, והנסיון אצלו בעניין זה קטן הרבה יותר, שלא לפי ערך כלל. פלוני קשה לו מאד לשבת במקום אחד ולהתמיד בלמוד התורה, בשעה שחבירו הוא "מתמיד בלמודו בטבעו". פלוני הוא ביישן וקשה לו מאד לגשת ליהודי ברחוב ולדבר עמו על יהדות וחסידות ועל משיח ולחבירו אין שום קושי לעשות זאת. וכן בכל התחומים. ובדרך כלל, דווקא באותו עניין שבו עיקר תפקידו של האדם, דווקא בזה היצר מתגבר עליו ביותר. וזהו הדיוק "הכובש את יצרו", את היצר המיוחד שלו, הוא מתגבר על הקשיים הנערמים לפניו בגלל היצר המיוחד שלו, היוצר את הבעיות המיוחדות לו.

 

~כמו שמבואר במקום אחר[22].

 

ולכן אין הוא יכול לבוא בטענות אל אותו קל שבקלים הייתכן שהוא נוהג כך וכך – שהרי הוא אינו כלל באותו מצב כמוהו, ואינו יכול כלל להעריך ולשער את גודל הנסיונות שיש לאותו אחד, וממילא אין לו שום צידוק מוסרי כלל להביט עליו מלמעלה למטה.

 

 

 

זה לא תירוץ!

 

 

מבהיר עתה רבינו: אין פירושו של דבר שהלה אכן אינו אשם כלל בחטאיו – שאם[23] כן, מדוע הוא מכונה "קל שבקלים" – אלא הפירוש הוא שכלפי הקב"ה אמנם הלה חטא ואשם ואין לו שום תירוץ מדוע לא עמד בנסיון. ואולם לך אין לו שום צידוק להביט עליו מלמעלה, כי אתה אינך נמצא באותם תנאים, וייתכן מאד שאתה גרוע ממנו, מכיוון שאינך עומד בנסיונות שהוצבו לפניך בנסיבות שבהן אתה נתון.

 

ויותר מזה[24], כאשר אתה יודע שכל התירוצים וההסברים כמה זה קשה כל כך אינם משמשים שום תירוץ לקל שבקלים, הרי אתה מבין מזה גם לגבי הדברים הנדרשים ממך (שיבוארו לקמן), שאין לך שום תירוץ ואינך יוצא ידי חובה כלפי הקב"ה גם אם הדברים קשים מאד לקיימם.

 

~והנה, באמת, לאמיתו של דבר, כלפי הקב"ה, ~גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו, והוא נמצא בנסיבות הקשות ביותר מבחינת "מקומו" ומצבו הרוחני, ונוסף לכך ~ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום, כך שהוא נמצא בנסיבות הקשות ביותר מבחינת מקומו הגשמי,

 

למרות כל זה, ~אין לו שום התנצלות על חטאיו, כל התירוצים הללו לא יועילו לו כלפי הקב"ה. ~ומקרי, והוא נקרא ~רשע גמור בגלל אותם חטאים, ~על אשר אין[25] פחד אלקים לנגד עיניו, כי אילו הי' עליו פחד אלוקים, אילו הי' ירא את האלוקים, לא הי' חוטא בשום אופן, למרות כל הקשיים והנסיונות.

 

הוא אינו יכול לטעון שלא הי' מסוגל להתגבר על תאוותיו ~כי הי' לו להתאפק ולמשול על רוח תאוותו שבלבו מפני פחד ה' הרואה כל מעשיו, ואילו הי' מתבונן בעובדה שמלך מלכי המלכים הקב"ה מביט עליו ורואה כל מעשיו, הי' בוודאי יכול להימנע ולא לחטוא.

 

~כמו שנתבאר לעיל (בפרק י"ב) ~כי המוח שליט על הלב בתולדתו, ולכן אילו הי' מתבונן במוחו, הי' הדבר משפיע על הלב למשול ולשלוט על תאוותיו ולהתנהג כרצון ה'. שהרי "אין[26] הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ואינו דורש מהאדם דברים שלא יוכל לעמוד בהם, וכאשר הוא דורש מן האדם משהו, בוודאי נתן לו את כל הכוחות הדרושים כדי לבצע זאת.

 

[בלקוטי לוי יצחק מדייק, כדרכו, מה שבתחילה נאמר "פחד אלקים" ואחר כך "פחד ה'" – משום שמדובר כאן על התגברות על שני "סרסורי העבירה" –  "העין רואה והלב חומד". והרי העין היא אבר חיצוני ואילו הלב הוא אבר פנימי. וכן שם אלקים נחשב חיצוניות לגבי שם הוי' (שהרי הוא[27] "מגן ונרתק" לשם הוי').

 

ולכן, אילו הי' "פחד אלקים" (שהוא חיצוני) לנגד עיניו, הי' על האדם "להתאפק" ולהימנע מלהביט בעיניו ולראות את התאוות, גם אם הי' נמצא לידם, והי' "טהור עיניים מראות ברע".

 

וכאשר נכשל בזה וכבר ראה בעיניו, עתה עליו "למשול על רוח תאוותו שבלבו", שהוא אבר פנימי, ע"י פחד הוי' (שהוא פנימי). ואם נכשל גם בזה, אזי נקרא "רשע גמור", שגמר והשלים כאן את כל הרע (אבל אם רק ראה בעיניו ולאחר מכן התאפק בלבו, אף שנקרא רשע על שהביט בעיניו, אבל אינו רשע גמור, כי כאן לא נגמר הרע)].

 

אבל כל זה הוא רק "באמת", כלפי הקב"ה, ואילו ביחס לאדם אחר, אין הלה יכול בשום אופן להביט על החוטא מלמעלה למטה.

 

שהרי – ~והנה באמת (אמנם אמת הדבר, כנ"ל, שאין לו שום התנצלות כלפי הקב"ה, אבל יחד עם זאת הרי) ~היא מלחמה גדולה ועצומה לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד ה', וכמו נסיון ממש, כמו אדם העומד בנסיון, כאשר מעמידים בפניו ברירה של ויתור על כל אשר לו ואף על חייו אם יישאר נאמן לה' ולתורתו, שזהו דבר קשה מאד מאד, כך אצל אותו קל שבקלים קשה מאד מאד וזקוק הוא למלחמה גדולה ועצומה עם עצמו כדי להתגבר ולוותר מפני פחד ה' על כל תאוותיו הבוערות בקרבו.

 

 

 

האם גם אני עושה אותו מאמץ?!

 

 

~והלכך, ומכיוון שכן הוא, שנדרשת כאן מלחמה כל כך עצומה כדי להתגבר על תאוותיו, לכן ~צריך כל אדם, לפי מה שהוא מקומו לפי הנסיבות בהן הוא נמצא, ולפי מצבו ~ומדרגתו בעבודת ה', לפי כל זה עליו ~לשקול ולבחון בעצמו

 

["הלקח והלבוב" מפרש: "לפי מקומו" – מקום הגוף והנפש הבהמית, "ומדרגתו" – מדרגת הנפש האלוקית. וכן "לשקול" – את כמות העבודה, "ולבחון" – את איכותה].

 

~אם הוא עובד ה', האם הוא מוותר ומשקיע ומתייגע בעבודת ה' ~בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה, כאשר נדרשת ממנו מלחמה עצומה כל כך ונסיון עצום כל כך.

 

["הלקח והלבוב" מפרש את דיוק הכפל "בערך ובחינת" – "בחינת" פירושו שווה ודומה ממש כמו הקל שבקלים. וזהו שאומר שתחילה עליו לבחון עצמו האם הוא "בערך" כמו הקל שבקלים בכללות לפחות, ואחר כך יותר מזה, האם הוא ממש "בבחינת" הקל שבקלים]

 

היכן נדרשת ממנו מלחמה עצומה כל כך – בנסיבות שבהן הוא נמצא, שהרי אותם עניינים בהם נכשל הקל שבקלים אינם מהווים לגביו כלל נסיון. המבחן שלו הוא בדברים אחרים, דברים שכשלעצמם (מבחינת ה"חפצא" שלהם) אינם חמורים כל כך, ואולם (מבחינת ה"גברא" שלו) מכיוון שהוא חייב בהם וקשה לו ליישם אותם, הרי שלגביו זוהי אמת המידה אם הוא אכן מתייגע ומשקיע בעבודת ה' לפחות כפי הנדרש מן הקל שבקלים, וייתכן מאד שהוא אינו משקיע אפילו אותו מאמץ הנדרש מן הקל שבקלים.

 

מה הם אותם דברים בהם הוא נדרש לעשות מאמץ יותר מן הרגיל – לא כל כך ב"סור מרע", בלהתרחק מן העבירות, שכן אצלו ההתרחקות מן העבירות היא מובנת מאלי' ואין בזה אצלו שום מאמץ (מלבד מה שיבואר להלן, דברים שנדרשים ממנו "בדקות" לפי מדרגתו), אלא סוג[28] נסיון כזה ומלחמה כזו יכולה להיות אצל כל אחד, גם אם הוא יושב אוהל והיצר הרע שלו הוא בקרירות, וזה שכיח מאד  ~בבחינת ועשה טוב,

 

 

 

עד מיצוי הנפש

 

 

כגון בעבודת התפילה בכוונה, שזהו דבר שמידי יום ביומו, ונדרש מכל אחד, ובכל יום ויום (כמבואר באגרת הקודש סימן א' שצריך להיות "יום[29] יום ידרשון"), שהתפילה לא תהי' רק אמירת המילים, ואפילו לא רק אמירת המילים בכוונה, אלא ~לשפוך נפשו לפני ה', בכל כוחו ממש, עד[30] מיצוי הנפש, לתת את כל כולו בזה, עד שכאילו "סוחט" ו"ממצה" את כל כולו אל ה'. ומובן שכדי שכך אכן יהי' אצל כל אחד בכל יום ויום מחדש נדרש מאמץ גדול ביותר, כדוגמת המאמץ הנדרש מן הקל שבקלים להתגבר על יצרו.

 

ולשם כך צריך ~ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו, שהם מתעצלים ואינם רוצים להתאמץ ולהתייגע, ולכן הם ~המונעים הכוונה, וצריך להילחם בהם ~במלחמה עצומה. ונוסף לכך, כדי שלא יפריעו לנפש האלוקית (וכן כדי שתהי' גם בהם איזו שהיא הכנה לתיקונם ועלייתם), צריך ~ולבטשם ולכתתם, לשבור אותם ולהשפיל אותם עד שירגישו עצמם נחותים ~כעפר.

 

את זאת יש לעשות ~קודם התפילה, כמאמר רבותינו ז"ל[31] "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש" – הכנעה ושפלות.

 

(אלא[32] שבדורות האחרונים "שאין הכל יכולים להפוך ליבם כרגע מן הקצה" הזמן המיועד לזה הוא בתיקון חצות, ובדורות המאוחרים עוד יותר בקריאת שמע שעל המיטה, הזמן המוקדש לחשבון הנפש לתשובה ולשבירת הלב על מה שעבר עליו היום).

 

שזה ישמש כ"חרישה", שהיא שבירת הקרקע, ועל ידה תהי' הזריעה והצמיחה בתפילה.

 

וזאת, פעמיים ביום קודם תפילת ~שחרית וקודם תפילת ~וערבית

 

[מה שאין צורך בזה גם לפני מנחה, זהו[33] כפי שמבואר בחסידות הטעם שאין אומרים קריאת שמע וברכותי' לפני מנחה, משום שההתבוננות ועבודת התפילה שהייתה בשחרית נותנת כח גם למנחה שבהמשך היום. ועוד[34], שאין צורך בהתבוננות מיוחדת, מכיוון שעניינה של תפילת המנחה הוא לעזוב את כל עיסוקיו באמצע היום ולהתפלל, וזהו הביטוש וההכנה הטובה ביותר לתפילה.

 

הסיבה שרבינו הזקן נוקט שחרית לפני ערבית – משום[35] שהתפילה[36] היא במקום קרבנות, והרי "בקדשים[37] הלילה הולך אחר היום"].

 

~וגם בשעת התפילה (זה כולל, כמובן[38], גם את תפילת המנחה) ~לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר כמו שיתבאר לקמן (בפרק מ"ב) ~באריכות.

 

"יגיעת בשר" היא, כמבואר שם, יגיעה עם הגוף שלא יחשיך על אור הנפש (אלא ששם מדובר על הביטוש קודם התפילה, שהוזכר כבר לעיל, והכוונה כאן) להסיר[39] את הטוב טעם מענייני העולם, שמושכים אותו למטה ואינם מניחים לו להיות שייך לאלקות. ו"יגיעת נפש" היא יגיעה עם הנפש, וכמבואר שם, "שלא תכבד עלי' העבודה לייגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה' שעה גדולה רצופה", וכן לעורר את הטוב טעם במושכלות בכלל ובענייני אלקות בפרט.

 

~וכל שלא הגיע לידי מדה זו, להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו, אם אין האדם מתאמץ ומתייגע ומגיע לידי כך, – ~עדיין לא הגיע לבחינת וערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה להיות נכנע ונשבר מפני פחד ה'.

 

["הלקח והלבוב" מפרש, על פי הנ"ל: לא זו בלבד שלא הגיע "לבחינת" אותה מלחמה, היינו שלא עשה ממש אותו מאמץ כמו מה שנדרש מהקל שבקלים, אלא הוא לא הגיע אפילו להיות "בערך", להיות לפחות בכללות כמו אותו מאמץ שנדרש מהקל שבקלים (ולכן כאן כתוב "לבחינת וערך" ואילו לעיל כתוב "אם הוא בערך ובחינת", וכנ"ל שם)].

 

~וכן בענין ברכת המזון, שהיא מן התורה, ~וכל ברכות הנהנין (הברכות על מה שהאדם נהנה, לפני האוכל וכדומה), ~והמצוות, הברכות[40] שמברכים על המצוות;

 

שכל אלו צריכות להיות ~בכוונה, ואם אינו מכוין וחושב מה שאומר אינו אלא "כעוף המצפצף[41]".

 

~ואין צריך לומר כוונת המצוות לשמן, לא רק הכוונה בברכות המצוות, אלא בקיום המצוות עצמן נדרשת כוונה, לקיים זאת לשם מצווה, הן הכוונה הכללית כדי לעשות את רצון ה', והן הכוונות הפרטיות בכל מצווה לדעת מה המטרה והתכלית בה וכו'.

 

כל זה שייך ל"קו" של "עבודה". וממשיך רבינו ואומר שכן הוא גם ב"קו" התורה:

 

~וכן בענין עסק לימוד התורה, עליו לשקול ולבחון בעצמו אם אכן הוא מקיים את הנדרש ממנו – ~ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו, מכמה שהוא חפץ ורוצה ללמוד ~לפי טבעו ורגילותו (כמבואר לעיל פרק ט"ו שהעיקר הוא להיות "עובד אלוקים"), וכיצד יעשה זאת – ~על ידי מלחמה עצומה עם גופו.

 

 

 

המלך, הקדוש, יחיד ומיוחד

 

 

ואף שאנו עסוקים כאן בבינוני, ובוודאי הוא נלחם עם עצלות גופו ולומד יותר מטבעו – אבל השאלה היא כמה הוא מתאמץ ומתייגע, האם זהו מאמץ שווה למה שנדרש מן הקל שבקלים כדי להתגבר על תאוותיו.

 

~כי הלומד מעט יותר מטבעו הרי זו מלחמה קטנה, ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש, אותה מלחמה הנדרשת מהקל שבקלים, ~דמקרי (שהוא נקרא) ~רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה'. ומכיוון שהבינוני אינו נלחם עם עצמו מלחמה עצומה כזו, הרי אין הוא טוב יותר מהקל שבקלים שאינו עומד בנסיונות שלו.

 

ואם תאמר: מה ההשוואה – הקל שבקלים עושה עבירות חמורות, ואילו הבינוני אינו עושה עבירות בכלל, והוא מקיים את כל המצוות, אין זאת אלא שאינו מתאמץ יותר מרגילותו, ומדוע אומרים אנו שהוא אינו טוב יותר מהקל שבקלים.

 

מבהיר רבינו הזקן: ~ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב, הכל היא מצות המלך הקדוש יחיד ומיוחד ברוך הוא.

 

הדיוק הוא כאן[42] בשלושה פרטים – המלך, הקדוש, יחיד ומיוחד:

 

אילו הי' מדובר על מצוות שמצווה לנו חכם מפני חכמתו והבנתו כיצד ראוי וכדאי לנהוג, אז הי' מקום לחלק, שישנם דברים חשובים ונחוצים יותר וישנם דברים חשובים פחות. אבל מכיוון שמדובר על "המלך", הרי יש לקיים את רצונו של המלך לא בגלל ההסברים והטעמים אלא מפני שזהו רצונו של המלך, מלך מלכי המלכים הקב"ה.

 

וכידוע[43] שהמצוות נקראו "חוקי רצונך", שהם בעצם חוקים שלמעלה מן הטעם, וקיומם צריך להיות רק מפני שזהו "רצונך" ולא בגלל הטעמים והסיבות.

 

(וידוע הסיפור אודות הרה"ח וכו' ר' ראובן שי' דונין, שבעת היותו תלמיד בתומכי תמימים קירב אותו הרבי מלך המשיח שליט"א מאד. פעמים רבות היה הרבי קורא לו לחדרו הקדוש והיה מורה לו לעשות כך וכך, תוך שהוא מסביר מה התועלת שתצמח לו כאשר יעשה כך.

 

באותן הזדמנויות היה קורה שר' ראובן היה פורץ בבכי ואומר: רבי, אל תגיד לי למה לעשות כך – רצוני לעשות זאת אך ורק בגלל שהרבי אומר!

 

ומספרים אפילו שבאחת ההתוועדויות שהרבי שליט"א ערך באותה תקופה, והרבי דיבר ודרש לעשות דבר מסויים, חייך ואמר: כמו שראובן דונין אומר שצריך לעשות בלי לדעת את הסיבה והתועלת, רק בגלל שאומרים…)

 

ואם כן מה זה משנה במה אין האדם מקיים את הרצון העליון, אם בדבר גדול ונחוץ או בדבר קטן ופשוט, הרי סוף סוף אין הוא מקיים את רצון המלך!

 

יותר מזה – "הקדוש":

 

אילו מצווה המצוות הי' מישהו שיש לו ערך ושייכות אלינו, הי' מקום לומר שאנו יכולים להעריך ולמדוד אלו דברים חשובים יותר ואלו פחות, אך מכיוון שהוא יתברך קדוש ומובדל ונעלה ונשגב מאתנו עד אין קץ, לא שייך שאנו נעשה הבדלים מה חמור יותר ומה פחות. שכן התוקף שישנו בכל ציווי הוא לא תוקף ומעלת דבר זה כשלעצמו, אלא התוקף הבלתי מוגבל של מי שציווה. ומי שאינו עושה את הנדרש ממנו גם בדבר שנדמה לנו קטן ואינו חשוב כל כך, הוא בדיוק כמו מי שאינו עושה את הנדרש ממנו בדבר שנדמה לנו גדול וחשוב.

 

ועוד יותר – "יחיד ומיוחד ברוך הוא":

 

אילו הי' מצווה המצוות מישהו ששייך בו איזו התחלקות, הי' מקום אולי לומר שמצדו לפחות ישנם דברים חשובים יותר וחשובים פחות. אך מכיוון שהוא יתברך יחיד ומיוחד, אינו מורכב ח"ו ואין בו שום התחלקות, הרי לא שייך לחלק מאומה בין הפרטים אותם הוא רוצה. נמצא, שהבינוני, שאינו ממלא את רצונו יתברך בכך שאינו מתייגע די הצורך בתפילה וכדומה, אינו טוב יותר מהקל שבקלים שעבר עבירות חמורות.

 

וכמו שאמרו חז"ל[44]: "אל תהי יושב ושוקל במצוותי' של תורה, קלה שבקלות וחמורה שבחמורות שווים". כלומר, אף שבמאמר זה עצמו נאמר שזוהי "קלה שבקלות" וזוהי "חמורה שבחמורות", אין זאת אלא מפני הטעם (מכיוון שהמצוות התלבשו גם בשכל), שבזו יש מעלה וחשיבות יותר ובזו פחות, אבל בעצם כולן שוות ממש, מאחר שעיקרן הוא לא בגלל הסיבה והטעם אלא מפני הרצון העליון שהוא בעצם למעלה מכל הטעמים והסיבות.

 

וחשבון זה הוא לא רק מצד הענווה, אלא אכן כך הוא באמת לאמיתו. כי אף שמבחינת כמות המצוות והעבירות הבינוני נעלה לאין ערוך מן הקל שבקלים, אולם כשמודדים מי באמת בטל יותר אל ה' (וכנ"ל בפרק ו' שהנקודה של קדושה הוא הביטול לה') ייתכן מאד שהבינוני בטל פחות מהקל שבקלים. ייתכן מאד שהקל שבקלים, לפי הנסיבות בהן הוא מצוי, עושה מאמץ רב יותר וכופה את רצונותיו שלו מפני רצון ה' יותר מהבינוני. כאשר הוא, למשל, מניח תפילין באמצע הרחוב, בניגוד לכל רצונותיו ותאוותיו, רק מפני שכך רוצה הקב"ה, ואילו הבינוני ייתכן שמעולם לא התאמץ והתייגע כל כך לבטל את רצונו שלו מפני רצון ה' כאשר הוא נדרש לעשות כן לפי הנסיבות בהן הוא מצוי.

 

 

 

"ביזטו מיינער"?

 

 

ובהמשך לדוגמאות שהביא רבינו ב"קו" העבודה וב"קו" התורה, ממשיך הוא גם בדוגמא ב"קו" השלישי, גמילות חסדים (הכולל גם את המצוות המעשיות בכלל):

 

~וכן בשאר מצוות, עליו לשקול ולבחון בעצמו אם אכן הוא מקיים את הנדרש ממנו – אם הוא מהדר בקיום המצוות כראוי, גם בשעה שעליו להתייגע ולהתאמץ ולוותר מעצמו הרבה בשביל זה.

 

~ ובפרט בדבר שבממון, כמו עבודת הצדקה – לא רק לתת צדקה, אלא להתאמץ לתת יותר ויותר מכפי יכולתו, צדקה באופן של "עבודה" ויגיעה[45] שזהו דבר שתמיד אפשר לעשות חשבון שהי' עליו להתאמץ יותר ולתת יותר.

 

~וכהאי גוונא – וכדומה, במצוות שקיומן אינו מוגבל ומוגדר, ותמיד אפשר להתבונן שהי' עליו לעשות יותר. כמו לגמול עוד חסד עם אחרים, להגיע לאהבת ה' יתירה, לאהבת ישראל יתירה וכדומה.

 

ובענין שהזמן גרמא – כאשר נמצאים בתקופה כה מופלאה, שלא נותר אלא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש, ונצטווינו[46] "עשו כל אשר ביכולתכם", וצריך כל הזמן לדבר ולחשוב ולעשות ו"לחיות" עם משיח, ולפרסם ולהסביר לכל באי עולם שיקבלו עליהם את מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט"א – האם אכן הוא עושה כל שביכולתו לשם כך, או שהוא מסתפק בדברים הטובים והנעלים שעשה עד עתה, ואינו רוצה לעשות מה שאינו לפי טבעו ורגילותו עד עתה.

 

וכפי שמספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס:

 

הי' זה בשנים הראשונות לנשיאותו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, כאשר הוא התחיל בעבודת הקודש של ארגון המחתרת המסועפת של הישיבות, ה"חדרים" וכל שאר ענייני הקדושה, בכל רחבי ברית-המועצות.

 

המצב היה אז קשה מנשוא, שכן אנשי ה"יעווסקציא" (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית), שקראו לעצמם חברת מפירי הדת, עשו כל אשר לאל ידם כדי לפגוע ולהרוס כל חלקה טובה במוסדות התורה. "חוק חינוך חובה" הכריח את כל ההורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים, שהיו כמובן מלאים בכפירה מוחלטת וב"חינוך מחדש" כנגד האמונה בה' ובתורתו.

 

הקומוניסטים, שהיו שיכורי נצחון מהצלחתם לכבוש את המדינה ולהשליט בה את הקומוניזם בכל התחומים, ובמיוחד הקומוניסטים היהודים, חברי ה"יעווסעקציא", שרצו להוכיח יותר מכולם את נאמנותם לשיטה החדשה, פעלו בנחישות בכל השיטות ובכל האמצעים כדי להשיג את מטרתם הזדונית והנלוזה. מחד הם הפעילו כוח ברוטלי נגד כל העומדים בדרכם ונגד כל מי שלא נכנע להוראותיהם, ומאידך נקטו בכל אמצעי השכנוע השכלי והרגשי, כאשר הם עורכים משפטי ראווה ובכל הזדמנות שמים את היהודי שומר המצוות, ובפרט את בחורי הישיבות, ללעג ולקלס, כ"פרזיטים", "אוכלי לחם חינם", "מוצצי לשד דמם של העמלים" וכיוצא באלו.

 

הרבי הריי"צ החל אז בעבודה נפלאה, באמצעות שלוחיו ותלמידיו הנאמנים, אשר נסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר, עוררו יהודים, ארגנו מניינים לתפילות, סידרו שיעורי תורה למבוגרים ודאגו למקוואות על-מנת לשמור על טהרת המשפחה היהודית וכו'. אך גולת הכותרת הייתה הקמת "חדרים" ללימוד תורה ע"י תשב"ר – תינוקות של בית רבן. דבר זה היה כמובן לצנינים בעיני ה"יעווסעקציא" שניסו להילחם בו עד חורמה, אבל בעזרת ה' לא יכלו להם.

 

באותה תקופה היה הרבי הריי"צ מדבר ומעורר, בכל הזדמנות שרק הייתה, אודות דבר אחד ויחיד – תשב"ר. עד כדי כך הגיעו הדברים, שחסידים היו אז נוהגים לומר שאילו היו חותכים את אצבעו לא היה זורם ממנה דם אלא "תשב"ר" (הדברים נאמרו על משקל דבריו של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק אודות אדמו"ר האמצעי, שאילו היו חותכים את אצבעו לא היה זורם ממנה דם אלא חסידות).

 

באחת ההתוועדויות של הרבי הריי"צ באותה תקופה, בה נכח גם ר' מענדל, תבע הרבי כדרכו אודות העבודה הנדרשת – לשים הצידה את כל העניינים ולהשליך עצמם בעבודת הקודש של ארגון ולימוד חדרים לתשב"ר. באותה התוועדות נכח גם החסיד המפורסם הרב החסיד ר' יצחק הורביץ הי"ד – המפורסם בכינוי "ר' איצ'ה דער מתמיד [המתמיד]".

 

ר' איצ'ה היה יהודי קדוש במלוא מובן המילה, כמו גם חסיד ומקושר בכל ליבו ונפשו במסירות נפש אל הרבי. התמדתו הייתה לשם דבר, שכן פיו לא פסק רגע מלימוד. עד כדי כך, שהיה נוהג לשים את רגליו בקערה עם מים קרים כדי שלא יירדם ויפסיק לרגע להגות בתורה בעיון ובעמקות. תפילתו, מידי יום ביומו, הייתה נמשכת שעות ארוכות מתוך דבקות והתלהבות עצומה. הפתגם הרווח עליו אמר שהוא "מתפלל כל היום ומתוועד כל הלילה". נוסף לכך שימש ר' איצ'ה בתפקיד שד"ר, שלוחא-דרבנן, היינו, שהיה שליח של רבותינו נשיאינו "לקבץ גשמיות (לאסוף כספים) ולזרוע רוחניות".

 

במסגרת תפקידו זו היו יהודים ניגשים אליו ומבקשים להתברך מפיו, ואז היו נראים ממנו אפילו "מופתים". סיפרו שפעם נכנס אל הרבי הרש"ב נ"ע וביקש "תיקון" על כך, באומרו שיהודים באים אליו עם צרורות צרותיהם ואין הזמן גרמא לחכות עד שיגיע אל הרבי לבקש ברכה עבורם, שלכן הוא מצייר את פני הרבי ונותן להם ברכה והברכות מתקיימות. למרות שהוא אמנם יודע שאין זה אלא בכוחו של הרבי, אבל הם – היהודים המבקשים את הברכה – חושבים שזה הכוח שלו, של ר' איצ'ה, ומעריכים אותו, ועל כן מרגיש הוא שצריך לבקש "תיקון"…

 

ובכן, יושב לו ר' איצ'ה באותה התוועדות, בה הרבי הריי"צ לא פוסק מלתבוע, לבקש ולהפציר בכל לשון של בקשה: "תשב"ר, תשב"ר, תשב"ר"… והנה לפתע פונה הרבי ישירות אליו, אל ר' איצ'ה, ואומר לו:

 

הער זיך איין, איצ'ה! טוסטו אין תשב"ר, ביזטו מיינער. און טאמער נישט, ביזטו טאקע איצ'ה, אבער… [הקשב ושמע, איצ'ה! אם אתה פועל בתשב"ר, אזי הינך שייך אליי. אך אם לא, אמנם אתה איצ'ה, אבל…].

 

כלומר: יכול אתה להיות קשור ודבוק עם הדברים הגדולים והנפלאים ביותר, ענייני קדושה ואלקות, ענייני עבודת ה' והתקשרות ושליחות, אולם כאשר הרבי דורש תשב"ר, תהי' מי שתהי', אם רוצה אתה שייכות לרבי, עליך להניח הצידה את כל העניינים ולעסוק בתשב"ר. באם ח"ו אינך עושה כך, הרי למרות כל מעלותיך הגדולות והנפלאות – אין אתה שייך עתה לרבי!

 

היום, כאשר הרבי דורש ותובע ללא הרף להניח הכל הצידה, שכן "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" – לא פרט חשוב ואף לא כלל חשוב וגם לא רק העיקר, אלא הדבר היחיד שנותר – הוא "קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש", שלכן תובע הרבי שכל העניינים וכל העבודות צריכים להיות מלאים וחדורים לגמרי בעניין זה, "כל ימי חייך" הינם אך ורק כדי "להביא לימות המשיח",

 

– הרי שמי שמתעסק בכל העניינים הגדולים והנפלאים של עבודת ה' והתקשרות ושליחות וכו' וכו', אך לא בעניין זה, חייב לשאול את עצמו: מה השייכות שלי עתה לרבי?

 

 

 

בכל מכל כל

 

 

ממשיך רבינו הזקן ואומר, שלא זו בלבד שהבינוני עלול להיכשל בדברים של "ועשה טוב", שהעשיי' לא תהי' בשלימות כל כך, אלא יותר מזה: ~ואפילו בבחינת סור מרע, שבזה לכאורה הבינוני הוא בשלימות, שהרי הוא "לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם". ובכל זאת, גם בזה, ~יכול כל איש משכיל שישקול ויבחן ויבדוק את עצמו היטב, ~למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל, כי אף שבעבירות ממש אין הוא נכשל, אבל ייתכן שאין הוא מתאמץ די שלא להיכשל ב"דקות" הרע בכל המובנים ממש.

 

[המילים[47] "בכל מכל כל" שנוקט כאן רבינו, אינן רק לשון מליצה, אלא גם הן בדיוק: חז"ל[48] אומרים בנוגע לשלושת האבות כי באברהם נאמר[49] "(וה' ברך את אברהם) בכל"; ביצחק נאמר[50] "(ואוכל) מכל"; וביעקב נאמר[51] "(כי חנני א-לוקים וכי יש לי) כל". היינו שרבינו מדגיש כאן שצריכים להיות אצל האדם כל שלושת ענייני השלימות, שהם כנגד מדרגותיהם של אברהם יצחק ויעקב (שלכן[52] הם נקראו "אבות" לכל ישראל, מפני שבחינותיהם צריכות להיות אצל כל אחד)  – השלימות בכל שלושת ה"קוים": הקו של גמילות חסדים, עבודתו של אברהם (בהכנסת אורחים, פעולה של חסד); קו העבודה, התפילה, עבודתו של יצחק (בחפירת בארות, העלאה מלמטה למעלה); וקו התורה, מדתו של יעקב (שהי' "יושב[53] אוהלים" – "אוהלו של שם ואוהלו של עבר" בלימוד התורה). וזאת עליו לבדוק בעצמו, שייתכן שחסר לו באחת מבחינות אלו. והדבר מודגש גם בדוגמאות שמביא רבינו להלן: "שיחה נאה" (עניין של חסד, מדתו של אברהם), "סיפור בגנות חבירו" ("גנות" היא עניין של גבורה, מדתו של יצחק), "אף שהוא אמת" ("אמת" היא מדתו של יעקב, "תתן[54] אמת ליעקב", מדת התפארת)].

 

 

 

כלך מלשון הרע!

 

 

היכן הוא נכשל לפעמים ב"דקות" הרע – ~במקום שצריך למלחמה עצומה, במקום ובמצב שכדי לנצח בהם זקוקים למלחמה עצומה ולמאמץ כה גדול ~כערך הנ"ל, שאפשר להשוותו למאמצים להם זקוק ה"קל שבקלים" כדי להתגבר על יצרו.

 

ואם יעשה היטב את חשבון נפשו, יוכל למצוא כי אינו מתגבר על יצרו אפילו בדברים שכדי לעשותם זקוקים למאמץ פחות מן המאמץ הנ"ל הנדרש מן הקל שבקלים – ~ואפילו פחות מערך הנ"ל.

 

כגון להפסיק באמצע שיחה נאה, הוא מספר ומדבר דברים מעניינים (לא מדובר ח"ו על דברים אסורים, ואפילו לא על ביטול תורה ממש, שהרי הבינוני אינו נכשל בכך כנ"ל) שהוא נהנה מאד לדבר בהם ולבו מושך אותו להמשיך בשיחה זו. ונדרש ממנו להפסיק באמצע אותה שיחה נאה כדי שלא לתת ליצרו להתפשט ולמלא את תאוותיו (כנ"ל בפרק כ"ז בארוכה).

 

~או כשנדרש ממנו להפסיק באמצע ~סיפור בגנות חבירו, שזהו איסור לשון הרע. ואף שהבינוני אינו נכשל באיסורים, אך כאן לא מדובר באיסור ממש, שכן הגנאי אינו גנאי ממש – ~ואפילו גנאי קטן וקל מאד.

 

ויותר מזה, ~אף שהוא אמת – אמנם בגנאי ממש אסור לספר בו גם אם הוא אמת, שזהו איסור לשון הרע, בניגוד לאיסור מוציא שם רע שהוא על דברי שקר[55], אולם כאן מדובר הרי על גנאי קטן וקל מאד, ומובן שחומרת הדבר פחותה הרבה יותר אם זו אמת.

 

ועוד יותר, ~ואפילו כדי לנקות עצמו – אין הוא אומר סתם כך דבר שהוא גנאי על מישהו, אלא שחושדים בו בדבר מסויים, וכדי לנקות עצמו מן החשד אומר הוא כי לא אני עשיתי דבר זה אלא פלוני, כדי שיאמינו לו כי אכן לא הוא עשה זאת.

 

~וכנודע מהא, מכך, שהגמרא[56] מספרת שהגיע לידיו של רבי יהודה הנשיא "גט מקושר" (גט שנכתב בצורה מיוחדת: כותבים בו שורה או שתים, מקפלים את החלק הכתוב, תופרים זאת על הקלף, והעד חותם על הכפל מבחוץ, וכך ממשיכים גם בשורות הבאות). חיפש רבי ולא מצא את ה"זמן" (את התאריך). אמר לו בנו רבי שמעון "שמא בין קשריו הוא מובלע". חיפש רבי בין הקשרים ומצא. חשב רבי שבנו רבי שמעון הוא שכתב את הגט[57] והביט בו בבוז.

 

~דאמר רבי שמעון (בנו של רבי יהודה הנשיא) ~לאביו (המכונה גם) ~רבינו הקדוש: לאו אנא כתבי', לא אני כתבתי את הגט הזה שלא הי' עשוי כראוי, ~אלא יהודה חייטא כתבי', אלא יהודה החייט הוא שכתב גט זה. והרי עבור יהודה החייט לא הי' דבר זה נחשב כמעט לגנאי.

 

[ובכך[58] שאמר זאת לאביו, נוספה עוד קולא בעניין זה, שהרי אביו חשד בו בדבר לא ראוי, ואם כן הרי הצורך לנקות עצמו מן החשד הוא גם צורך מצוות כיבוד אב, כדי שאביו לא יצטער מכך שבנו לא נהג כראוי!]

 

~ואמר לו, אמר רבינו הקדוש לבנו רבי שמעון, ~כלך מלשון הרע, לך לך מלשון הרע. מדוע אתה אומר דבר של גנות על מישהו, היית[59] צריך רק לומר שלא אתה כתבת ולא לומר מיהו הכותב.

 

הרי לנו שלמרות שהי' זה גנאי קטן וקל מאד, והוא אמת, ורק כדי לנקות עצמו, ובפני אביו, בכל זאת אמר רבינו הקדוש שזהו לשון הרע, אף כי "בדקות".

 

~[עיין שם בגמרא ריש פרק י' דבבא בתרא]. רבינו מרמז כאן[60] למבואר שם בגמרא ובמפרשים כי ישנם אופנים נוספים, ואפילו קלים יותר, של (אבק) לשון הרע "בדקות", כגון המדבר בטובתו של חבירו בפני שונאיו, או המרבה לדבר בטובתו, שזה עלול לגרום לכך שאחרים ידברו בגנותו וכדומה.

 

~וכהאי גוונא כמה מילי דשכיחי טובא, וכדומה לזה כמה דברים השכיחים ומצויים לרוב.

 

 

 

לא להיות "נבל ברשות התורה"

 

 

~ובפרט עלול הבינוני להיכשל ולא לנהוג כפי שצריך ~בענין לקדש עצמו במותר לו. שכן הבינוני אמנם אינו מעלה כלל על דעתו לעשות חטא, אולם כאן לא מדובר על חטא, אלא על דבר שהוא מותר לגמרי. מבחינת ה"חפצא" של הדבר אין בו שום חשש. אין כאן אפילו נדנוד של איסור כלל וכלל, אפילו לא "בדקות שבדקות". אלא שהתורה תובעת מן האדם שיקדש את עצמו, את ה"גברא", ולא יעשה גם את מה שמותר לו לגמרי. מכיוון שלבו מתאווה לכך מאד, ורוצה הוא לעשות זאת כדי למלא את תאוותו ולא לשם שמיים, לפיכך אסור לו להניח לתאוותו לשלוט בו, ועליו להכניע את תאוותו ולהימנע מאכילת או עשיית הדבר אליו הוא מתאווה. שעל ידי זה "אתכפיא סטרא אחרא", וכמבואר בארוכה לעיל בסוף פרק כ"ז.

 

ומכיוון שאין כאן איסור מוגדר, הרי למרות שגם בזה מצליח הבינוני בדרך כלל להתגבר על תאוותו ולקדש עצמו במותר לו, אך עלול מאד להיות שיהיו פעמים רבות בהם ייכשל וימלא את תאוותו, מכיוון שדבר זה, ה"חפצא", מותר לגמרי. ונוסף לכך, הרי בזה ישנם הבדלים גדולים בין אנשים. מה שלפלוני נחשב כמותרות, הוא הכרח גמור לחברו. ולכן קשה מאד להבחין תמיד בדיוק ולדעת מתי הוא מחוייב בזה ומתי לא. בכל אופן, נמצא שהבינוני נכשל כאן גם ב"סור מרע" "בדקות", שאין הוא סר מהרע לגמרי כאשר לפעמים אינו מקדש עצמו במותר לו.

 

ואל יהי הדבר קל בעיניך, שלכאורה לא עבר בזה שום איסור – שהרי עניין זה, קידוש עצמו במותר לו, ~שהוא מדאורייתא, ישנו חיוב מן התורה לעשות זאת, ואם אינו עושה זאת הרי הוא עובר "בדקות" על מצווה מן התורה.

 

~כמו שכתוב[61] קדושים תהיו וגו', ומפרש הרמב"ן שם שזהו ציווי שלא להיות "נבל ברשות התורה". שלמרות שהתורה התירה לאדם לאכול ולשתות והתורה התירה לעסוק בעסקים כדי להרוויח ממון, והתורה התירה איש באשתו וכו', אך השאלה היא איך הוא אוכל ושותה ואיך הוא עוסק במסחרו ואיך הוא נוהג עם אשתו וכדומה. האדם עלול לרדוף אחרי תאוותיו גם בדברים המותרים ולהיות שקוע בהם בנהנתנות ובתאוותנות כל כך עד שהוא כמו בהמה ממש. וגם אם אין הוא אוכל מעדני מלך אלא מאכלים פשוטים, עלול הוא לפעמים למצוא שבעצם כל לבו ומוחו נתונים אז לכרסו.

 

כאותו סיפור על הסבא משפולי טרם התגלותו כצדיק פועל ישועות: פעם, לפני חג הסוכות, לא הייתה לו פרוטה לפורטה, לא הי' לו מה לאכול וכמעט גווע ברעב. ממש לפני החג הגיע לביתו אורח שרצה לשהות שם בחג, ונתן לאשתו את כל צרכי החג ביד רחבה. קידש הסבא על היין, ברך לישב בסוכה, נטל ידיו והתחיל לאכול. ולפתע אמר לעצמו: בערל, בערל, מה איתך, הרי אינך יושב כלל בסוכה אלא כל כולך בתוך הקערה… ותיכף פסק מלאכול.

 

וכן בתאוות הממון, גם אם הוא נוהג ביושר ואינו גונב וגוזל, אך עלול להיות שהוא כה שקוע בתאוות הממון עד שזה אצלו כמו עבודה זרה ממש. כפירושו של הרבי מקוצק על הפסוק[62] "הצילני מדמים אלוקים" – הצילני שדמים, כסף, לא יהפכו להיות אצלי כמו "אלוקים".

 

בבינוני המדובר כאן לא מדובר בדרך כלל על תאוות גסות, אבל "בדקות" הוא יוכל למצוא בנפשו הרבה מקרים בהם הוא לא קידש עצמו במותר לו כראוי. ואז הרי עבר על רצון ה' ולא קיים מצוות עשה מן התורה!

 

פסוק נוסף ישנו שממנו לומדים פוסקים אחרים[63] שזו מצווה מן התורה, ~והתקדשתם[64] וגו'.

 

 

 

חמורים דברי סופרים

 

 

וגם[65] דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו'. כלומר, אף[66] לפי דעות הפוסקים[67] שהמצווה לקדש עצמו במותר לו אינה ממש מצווה מן התורה, אלא רק "אסמכתא", ועיקר הציווי הוא מדרבנן, ואם כן לכאורה אין זה נורא כל כך – שולל זאת רבינו, דאדרבה, איסור דרבנן הוא חמור יותר, "דברי סופרים חמורים מדברי תורה".

 

החומרה[68] שישנה באיסורים דרבנן יותר מבאיסורי תורה היא משום שאיסורי התורה פוגמים יותר למעלה, עושים מסך מבדיל בעולמות העליונים בינו לבין ה', ואילו האיסורים דרבנן, שהם גדרים וסייגים, עושים מסך מבדיל למטה, להסתיר אור השפע שלא יושפע למטה. ולכן "חמורים דברי סופרים" משום שהעיקר הוא ההשפעה למטה.

 

[ויש מפרשים[69] שאין כוונת רבינו כאן לדעת הפוסקים שלקדש עצמו הוא מדרבנן, שהרי רבינו פוסק (כאן ובפרק כ"ז) שזהו חיוב מהתורה, אלא כוונתו שלפעמים הוא נכשל גם בעניינים אחרים שהם מדרבנן, כמו אבק לשון הרע וכדומה, ועל כך הוא אומר ש"דברי סופרים חמורים מדברי תורה"].

 

 

 

מי בטל יותר לה'?

 

 

~אלא שכל אלו, כל דוגמאות אלו שהזכיר רבינו כאן בדברים שבהם עלול להיות שהבינוני אינו מתגבר על יצרו, ~וכיוצא בהן, וכן בדוגמאות נוספות דומות לאלו שבהן עלול הוא להיכשל, זהו מפני שעוונות אלו ~הן מעוונות שהאדם[70] דש בעקביו, "עוונות שאדם דורסן ברגליו שאין חשובין בעיניו כלום", משום שאינו מודע כראוי לחומרת העבירות.

 

~וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה וכו'. נוסף למה שמלכתחילה לא הי' מודע לחומרתן, הרי אחרי שנכשל בזה כמה פעמים, נעשה הדבר בעיניו עוד יותר קל, עד שנדמה לו כי זהו דבר מותר לגמרי. כמאמר חז"ל[71] "עבר אדם עבירה ושנה בה … נעשית לו כהיתר. ואחרי[72] שהרגיל עצמו בזה כמה פעמים, הרי ההרגל נעשה טבע.

 

~אבל באמת, אם הוא לא מחפש תירוצים ואמתלאות, אלא הוא רוצה לדעת את האמת, הרי לאמיתו של דבר ייתכן מאד כי באמת לאמיתו הוא גרוע יותר אפילו מהקל שבקלים.

 

שכן[73] אף שמבחינת ה"חפצא" הוא מתנהג כצדיק גמור ונמצא בדרגא נעלית מאד, אבל כאשר השאלה היא עד כמה הוא, ה"גברא", באמת בטל לה', אי אפשר לדעת מי באמת לאמיתו יותר בטל לה', מי מוכן יותר לוותר על מציאותו שלו בשביל רצון ה'.

 

ייתכן מאד שדווקא אותו קל שבקלים, שהנסיונות והקשיים שלו רבים כל כך, ובכל זאת הוא עומד בהם לפעמים, כגון שצם ביום הכיפורים ואינו רוצח ואינו עובד אלילים וכדומה, הוא בטל לה' יותר מן הבינוני, שהוא בדרגא נעלית מאד, אבל כאשר נדרשת ממנו מלחמה עצומה ולוותר על מציאותו ורצונותיו שלו לפי דרגתו הוא, הרי רצונו שלו ומציאותו שלו גוברים על רצון ה'!

 

כשיהודי עובר בתחנה המרכזית, ו"תופסים" אותו להניח תפילין, וכל מציאותו חינוכו והרגליו מתקוממים, ולא נעים לו מחבריו וכו' וכו', ובכל זאת הוא מניח הצידה את עצמו ועושה את רצון ה', ייתכן מאד שהוא קרוב לה' ובטל לה' הרבה יותר ממי שלהניח תפילין אצלו זהו דבר פשוט, והוא אולי באמת בדרגא נעלית מאד, אבל כשנדרש ממנו להתגבר על עצמו לפי דרגתו שלו אין הוא עומד בנסיון והוא עושה מה שהוא רוצה ולא מה שה' רוצה!

 

ליתר ביאור: ישנם כמה אופנים בביטול לה'. האופן הנעלה ביותר הוא שהוא כל כך בטל לה' עד שאין לו מלכתחילה שום רצונות אחרים כלל, כמו צדיק גמור. למטה מזה הוא מי שאמנם יש לו רצונות אחרים, אבל ביודעו שרצון ה' הוא כך, אין הוא מעלה כלל על דעתו לנהוג אחרת, כמו גם הקליפות שבעולמות העליונים (כדלעיל פרק כ"ד), וכמאמר בלעם[74] "לא אוכל לעבור את פי ה'". אבל ישנו מי שלמרות ידיעתו שרצון ה' הוא כך, נוהג הוא אחרת משום שכך הוא רוצה. רצונו שלו גובר על רצון ה'. שזהו היפך הביטול לה' בתכלית.

 

וכאשר הבינוני בודק את עצמו אליבא דאמת, לא רק כדי "לקיים מצוות ענווה" (כאותם "ענווים" עליהם מסופר בספר הזכרונות[75] שכאשר הכריזו כי מכבדים ב"הקפה" את העניו הגדול ביותר, התרוממו מיד ממקום מושבם ל"הקפה" והחל ויכוח מי הוא העניו הגדול ביותר…), ומוצא שלאמיתו של דבר קורה אצלו פעמים רבות שרצונו שלו גובר על רצון ה', והוא נוהג כרצונו שלו בעניינים שלפי דרגתו בניגוד לרצון ה', הרי הוא יכול להגיע למסקנה אמיתית, באמת לאמיתו, שהקל שבקלים יותר בטל לה' ממנו!

 

 

 

כל הקרב אל ה' – נדרש ממנו בהתאם

 

 

ויותר מזה, ממשיך רבינו ואומר, לא זו בלבד שאין הבינוני טוב יותר ובטל יותר לה' מאותו קל שבקלים, אלא להיפך, הוא עוד גרוע ממנו. באותן מעידות "בדקות" של הבינוני יש חומרה יתירה מן החטאים הגדולים של הקל שבקלים. וזאת, לא רק משום שהמלחמה שלו והמאמץ הנדרש ממנו כדי להתגבר על המעידות שלו הוא לא קשה כל כך כמו המלחמה העצומה הנדרשת מן הקל שבקלים, אלא גם משום שהוא, דווקא בגלל היותו בדרגא נעלית יותר, אשמתו גדולה הרבה יותר.

 

~אם הוא יודע ספר, הוא למד הרבה ויודע היטב את גדולת ה' ואת החובה לעבדו. ויותר מזה, אם הוא יושב אוהל העוסק כל היום בתורה – ~ומחזיק בתורת ה'. ועוד יותר, אם הוא אחד כזה שמתבונן הרבה בגדולת ה' ועובד את ה' בתמידות כ"בינוני המתפלל כל היום" –

 

[שלושת הפרטים המנויים כאן הם[76] כנגד שלושת הדרגות בבינוני עליהן למדנו לעיל בפרק י"ג: בינוני בעל עסק, אלא שהוא "יודע ספר"; בינוני יושב אוהל, העוסק כל היום בתורה, "ומחזיק בתורת ה'"; ו"בינוני המתפלל כל היום"].

 

אזי, לפי מה שנדרש מאחד כזה, ~גדול עוונו מנשוא, המעידות שלו "בדקות" הינן עוונות חמורים מאד שאי אפשר כלל לשאת ולסבול אותן. ~ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו, כאשר נדרשת ממנו מלחמה עצומה שהיא ~בערך ובחינת מלחמה עצומה הנ"ל, באותה מידה ("בערך ובחינת") כמו המלחמה העצומה הנדרשת מן הקל שבקלים. אשמתו גדולה "בכפלי כפליים" ~מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות, שכן[77] לא זו בלבד שאין הוא עומד גם בנסיונות קלים יותר מנסיונותיו של הקל שבקלים, אלא יותר מזה ("בכפלי כפליים"), כי אצלו, לפי מה שהוא יודע ולפי מדרגתו בעבודת ה', מהוות המעידות שלו מרידה חמורה הרבה יותר בה'.

 

ילד[78] קטן המנפץ כלי יקר ערך, גם אם עשה זאת במזיד, אין הוא מודע לחשיבות הכלי ולגודל הנזק שעשה, מה שאין כן במי שמחבל בדברים שהוא יודע את ערכם וחשיבותם, אשמתו גדולה לאין ערוך. מי שאין לו מושג מהי קדושה ומהי מצווה, גם העבירות שעשה במזיד אינן כה חמורות (אף שאין לו שום התנצלות עליהן, כנ"ל), מאחר שאינו מודע למה שעשה.

 

כך אותו קל שבקלים מיושבי קרנות ~הרחוקים מה' ותורתו, ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד ה' המבין ומביט אל כל מעשיהם, כאשמת כל[79] הקרב הקרב אל ה' ואל תורתו ועבודתו.

 

[כאן⁷⁶מרמז שוב רבינו לשלושת הסוגים הנ"ל שבבינוני: "כל הקרב הקרב אל ה'" הוא הבינוני בעל עסק, ה"יודע ספר"; "ואל תורתו" הוא הבינוני "המחזיק בתורת ה'", יושב אוהל; "ועבודתו" הוא הבינוני המתפלל כל היום].

 

~וכמו שאמרו רבותינו ז"ל[80] גבי אחר, אלישע בן אבוי', שהי' מגדולי התנאים (רבו של רבי מאיר) ויצא לתרבות רעה, וכינוהו בשם "אחר", שהחומרה במעשיו היא רבה הרבה יותר מאחרים, עד שהרחיקוהו מלשוב בתשובה, יצאה בת קול מן השמיים ואמרה "שובו בנים שובבים – חוץ מאחר". וכל כך למה – לפי ~שידע בכבודי וכו' ובכל זאת עשה מה שעשה. מכאן שמי שיודע בכבוד ה', המעידות שלו הן חמורות הרבה יותר.

 

~ולכן אמרו רבותינו ז"ל[81] על עמי הארץ, אלו שלא למדו ואינם יודעים, ~שזדונות נעשו להם כשגגות, גם דברים שעשו במזיד הינם נחשבים כדברים שנעשו בשוגג, משום שאין הם מודעים לחומרת מעשיהם.

 

ואילו הבינוני שיודע בכבוד ה', הריהו שפל באמת לאמיתו בהרבה מן הקל שבקלים, כאשר אין הוא עומד בנסיונות קלים יותר ממנו, ובפרט שהוא יודע בכבוד ה'. ולכן כאשר יעשה את חשבון נפשו באמת, יוכל להיות שפל רוח באמת לאמיתו גם בפני קל שבקלים.

 

מספרים על החסיד המפורסם ר' איצ'ה דער מתמיד הנ"ל, שבשעת התוועדות חסידותית הי' לפעמים מתמוגג בדמעות כשהוא קובל ומתאונן: איצ'ה, איצ'ה, הרי גרוע אתה מן ה"רשע ורע לו"!

 

"רשע ורע לו" הוא (ראה לעיל בסוף פרק י"א) מי שלא איכפת לו מאומה, וגם כאשר הוא חוטא ופושע אינו מתחרט כלל. ר' איצ'ה מצא בעצמו נקודות כאלו (על דרך מה שלמדנו בפרק זה) שלפי דרגתו שלו נחשבו בעיניו כחטאים ופשעים (גם אם אנשים אחרים היו מאחלים לעצמם "חטאים ופשעים" כאלו), ולא זו בלבד שהוא "חוטא" בהם, אלא שכלל לא איכפת לו מזה. ממש "רשע ורע לו"!

 

נטפל אליו מישהו ואמר לו: ר' איצ'ה, נניח שאכן מצאת אצלך "חטאים" כאלו שאינך מתחרט עליהם כלל כמו ה"רשע ורע לו", אבל מדוע אומר אתה שהינך גרוע יותר ממנו?!

 

והי' ר' איצ'ה משיב, כשהוא מתמוגג בדמעותיו: הוא, ה"רשע ורע לו", הרי לא למד חסידות, ולכן הוא כזה. אבל אני, שלמדתי חסידות ואני נראה כך…

 

וכפי שהובא לעיל מה שאמר לו הרבי הריי"צ לאותו ר' איצ'ה:

 

"הער זיך איין, איצ'ה! טוסטו אין תשב"ר, ביזטו מיינער. און טאמער נישט, ביזט טאקע איצ'ה, אבער…" (=הקשב ושמע, איצ'ה! אם אתה פועל בתשב"ר, אזי הינך שייך אליי. אך אם לא, אמנם אתה איצ'ה, אבל…).

 

כלומר, גם אם היית קשור ודבוק לרבי עם הדברים הגדולים והנפלאים ביותר, ענייני קדושה ואלקות, ענייני עבודת ה' והתקשרות ושליחות, אולם כאשר הרבי דורש תשב"ר, תהיה מי שתהיה, אם רוצה אתה שייכות לרבי, עליך להניח הצידה את כל העניינים ולעסוק בתשב"ר. באם ח"ו אינך עושה כך, הרי למרות כל מעלותיך הגדולות והנפלאות – אין אתה שייך עתה לרבי!

 

היום, כאשר הרבי דורש ותובע ללא הרף להניח הכל הצידה, שכן "הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות" – לא פרט חשוב ואף לא כלל חשוב וגם לא רק העיקר, אלא הדבר היחיד שנותר – הוא "קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש", שלכן תובע הרבי שכל העניינים וכל העבודות צריכים להיות מלאים וחדורים לגמרי בעניין זה, "כל ימי חייך" הינם אך ורק כדי "להביא לימות המשיח",

 

– הרי שמי שמתעסק בכל העניינים הגדולים והנפלאים של עבודת ה' והתקשרות ושליחות וכו' וכו', אך לא בעניין זה, חייב לשאול את עצמו: מה השייכות שלי עתה לרבי?

 

ובוודאי עושה כל אחד את חשבון נפשו, והעיקר בנוגע לפועל, לעסוק בכל המרץ ב"עבודה היחידה שנותרה – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש". שבאה לידי ביטוי בקריאת והכרזת הקודש, הפועלת את התגלותו של הרבי שליט"א מלך המשיח לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

 

 

הערות