א

בית קטן עשוי עץ ישן עמד בצלע הר נישא, כמו מתחבא בצילו. לכל מראה העין השתרעו הרי הקרפטים בהדר גאונם. הבריאה האלוקית נשקפה ביופיה.

זוג צעיר התגורר בבית זה, זוג שבחר לברוח משאונה של עיר ומהמונם של בני אדם. רק לפני חודשים אחדים התחתנו, וכעת הם בנו את חייהם בשקט ובשלווה.

ישראל, קראו לאיש. בילדותו קראו לו "ישראל'יק", וכשהיה לרבן של ישראל נקרא רבי ישראל בעל-שם-טוב. למרות גילו הצעיר, סבר של רצינות אפף תדיר את פניו ונראה היה כאיש מבוגר שנשען על בינתו ורוחב שכלו. עיניו הפיקו תמיד ניצוץ של שמחה, והשלווה שכנה בפניו.

רעייתו הצעירה, רחל, הייתה מאושרת אפילו שכמעט לא ראתה את בעלה בבית. כל ימות השבוע היה ישראל'יק עוזב את הבית ויוצא לשוטט ביערות העבותים שנמצאו לרוב בהרי הקרפטים. הוא היה עוזב את הבית עם שחרית של יום ראשון וחוזר רק ביום שישי אחר הצהריים, קודם כניסת השבת.

למרות זאת הייתה רחל מאושרת. היא ידעה כי בעלה צדיק מופלג, למדן ואיש קדוש ומורם מעם. לא רבים ידעו זאת. בעצם רק היא ידעה זאת. את הליכותיו הצניע בעלה מעין כל רואה. אפילו מאחיה, הרב הקדוש רבי גרשון מקיטוב.

לא לשידוך זה פילל רבי גרשון להעניק לאחותו. הוא קיווה בכל לבו כי יוכל לשדכה עם תלמיד חכם מופלג, למדן ובעל יראת שמים, ולא עם אותו הלך אלמוני שהגיע באחד הימים לביתו והראה שטר אירוסין שחתם אביו המנוח. לאחר פגישה קצרה וצנועה הסכימו השניים להינשא זה לזה – ישראל ורחל. בלית ברֵירה קיבל רבי גרשון את רצונה של אחותו, אולם כדי שלא יספוג בושות מקהל עדתו, שלח את הזוג הצעיר הרחק מעיני הבריות. הוא שמח כי הסכימו בקלות כה רבה למלא את בקשתו, ולא ידע כי זה רצונו העז של הגיס החדש…

ישראל'יק היה נודד בהרים בימי הקיץ הארוכים, מוכי השמש והשרב, כמו בימי החורף המושלגים. מקל מקוסס ועבה בידו, ותרמיל קטן על שכמו. התרמיל הכיל טלית ותפילין, ספר או שניים ופת לחם צנועה.

לפרנסת הבית, עבדה רחל בעבודות שונות, בעוד הבעל הגדול מתעלה בבדידותו וקדושתו מרקיעה שחקים. לא הייתה מאושרת ממנה.

ב

השלגים החלו להפשיר וניצני אביב החלו להציץ פה ושם. חג הפסח הלך והתקרב, אך לישראל'יק טרם היו מצות וגם לא בשר בעבור החג הממשמש ובא.

רתם אפוא את סוסו לעגלה ויצא לאחד הכפרים הסמוכים. הוא שחט שם בהמה, ובמעט הכסף שהיה ברשותו קנה חיטים, טחנם היטב וחזר לביתו עם קמח ובשר לחג הפסח.

כשהגיע לפתח הבית, אמר לרעייתו, רחל: "כדאי להכניס את הקמח ואת הבשר הביתה ולהתיר את הסוס". הוא עצמו מיהר ללכת לבית שבו היה מרבה להתבודד, כדי להמשיך ולהעפיל מעלה מעלה.

דקות אחדות חלפו, ובטרם הספיקה האישה להכניס הביתה את הקמח, נתקשרו השמים בעבים וגשמים החלו לרדת בזעף.

לא היה גבול לצערה של האישה לנוכח שק הקמח שהחמיץ. היא ידעה שאין כעת מה לעשות מלבד לאפות מהקמח לחם ליום רגיל. מיהרה אפוא להודיע לבעלה את אשר אירע.

לא הקפיד ישראל'יק, ובקבלת דין יצא שוב לאחד הכפרים כדי להשיג חיטים לטחינה בעבור קמח לאפיית המצות. כשסיים לטחון, העמיס את שק הקמח הכבד על העגלה ויצא לעבר ביתו שבצלע אחד ההרים.

דרך ארוכה ותלולה עמדה לפניו, והסוס הכחוש התאמץ מאוד כדי לגרור אחריו את העגלה הכבדה ושק הקמח. פעמים רבות עשה הסוס את הדרך הזאת, אולם דומה כי הפעם כבר לא עמדו לו כוחותיו. ישראל'יק הצעיר סייע לסוס ודחף את העגלה מאחור, אך הסוס המסכן לא עמד במאמץ העלייה ומת בעיצומה של הדרך אל בית הבעל שם טוב.

ישראל'יק ידע כי רגל אדם כמעט אינה מגיעה למחוזות אלו ובלית ברֵרה נאלץ היה להמשיך לסחוב את העגלה בכוחות עצמו, כיוון שחשש להשאיר את הקמח ללא שמירה ראויה.

בשלב מסוים לא נותרו בו כוחות להמשיך, והוא עמד ליד העגלה ובכה בכי מר.

עוד הוא בוכה, הבחין מבעד לדמעותיו בדמות גבוהה ומרשימה המתקרבת לעברו. היה זה יהודי נכבד ונשוא פנים. הבין ישראל'יק בגודל רוחו, כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו בא אליו. הביט בו אליהו הנביא כששחוק נסוך על פניו ואמר:

"דע לך שדמעותיך רצויות ותפילתך התקבלה. תכף אשלח אליך גוי אחד שייקח את העגלה עם הקמח לביתך".

פתאום הקיץ ישראל'יק וראה כי חלום הוא זה, וכי מתוך בכיו נרדם.

זמן קצר לאחר מכן נזדמן למשעול ההר גוי גברתן מלווה בעגלה וסוס. שמו של האברך הצעיר התמהוני שהסתובב בין ההרים כבר היה ידוע בקרב גויי הסביבה, וזה אמר לו: "סרולצ'ה, קשור את העגלה שלך בעגלתי ואני אביא אותך לביתך". העמיס הגברתן את פגר הסוס על העגלה, ויחד יצאו לדרך.

שעה קלה לאחר מכן הגיעו השניים סמוך לבקתתם של בני הזוג.

כשהגיעו לביתו של הבעל-שם-טוב, אמר לו הגוי: "מה תיתן לי אם אפשוט את עורו של הסוס ואתן לך אותו?"

נתן לו הבעל-שם-טוב זהוב בשווי 13 רובלים.

זמן קצר לאחר מכן, הגיע אל הבעל-שם-טוב גוי אחר וקנה ממנו את עורו של הסוס בארבעה זהובים, ואמר לו: "השתדל לקנות בכסף זה בגדים לחג בעבורך ובעבור אשתך".

ידע הבעל שם טוב, כי גויים אלו אינם אלא שלוחי המקום לסייע לו לקראת החג.

(שבחי הבעל-שם-טוב)