הרב חיים מנחם טייכטל היה מנהל מוסד לילדים פליטים במרסיי שבצרפת בשנות מלחמת העולם השנייה. וכך הוא מספר:

זכיתי להכיר את הרבי שליט"א מתקופת הרת עולם בימי המלחמה האיומה בשנת תש"א. בהיותי בצרפת עם קבוצת צעירים, כאשר חיינו תלויים מנגד, היה הרבי שליט"א מעודד אותנו ומפיח בנו תקווה להאמין ולקוות לעתיד מזהיר יותר, והיה מזרזנו לשמחה ולקיום מצוות בהידור.

המצב אז הלך והחמיר מיום ליום; בחוץ "תשכל חרב" ובחדרים אימה. אין לילה שהבעתה והבהלה לא תהא מרובה מחברתה. הכובשים הארורים חדרו לדרום צרפת ופרסו את רשתם על פני כל הארץ. והנה הגיע האביב והשמש רמזה לנו בקרניה הזהבהבים, כי חג הפסח ממשמש ובא ועלינו להתכונן לחג החירות.

חג החירות? ריבונו של עולם! מהיכן ניקח מצה שמורה? הקמח הנו מצרך 'בל ייראה ובל יימצא'; כל מי שיש ברשותו, אחת דתו להמית, ובפרט כשהוא יהודי! האומנם לא נקיים השנה מצוות אכילת מצה כדבעי (בעבודת יד)? כלום לא הסתכנו אבותינו בהובילם את השה – אלילם של מצרים – בריש גלי? מאידך גיסא יש שהרהרו בקול: הרי אונס רחמנא פטרי' ואין לך אונס גדול מזה; סכנת נפשות ממש; והרי אפשר לצאת גם במצות רגילות (של מכונה), ואין אתה חייב למסור את נפשך על כך.

השמש אספה נגהה, דממת מוות שוררת בחוץ, אנשי טרף הצמאים לדם משוטטים בכבישים ובשבילים. דמות אחת משרכת לאור הירח בין דרכים לא דרכים, המתפתלות בהרי האלפים, ועל כתפה שק קמח למצות. שלוחי מצווה אינם ניזוקים.

אחרי שהגיע בשלום לתעודתו – אי שם בפינה נידחת – אשר רגל יהודי בוודאי מעולם לא דרכה שם, חיכתה לו קבוצת צעירים שכבר הכינו את התנור והעצים; בזריזות נפלאה ניגשנו לעבודת הקודש בהתלהבות עצומה וברטט של קדושה.

הלהט של השמחה באפיית המצות התגבר ועלה על להט האש בתנור, ולרגע קט שכחנו ונעלם מאתנו כי לא בירושלים אנו נמצאים, וכי עלינו לאפות מצה שמורה – תרתי משמע – שמירה מחימוץ ושמירה ממלאכי החבלה העלולים להופיע בכל רגע.

כאשר הסבנו בליל הסדר ליד השולחן, מעולם לא טעמנו טעם מצה כבלילה הזה, ותפילתנו הייתה כי לעולם לא יסור טעמה מאתנו, וכי מתיקותה לא תמוש.

הרב טייכטל מוסיף ומספר כי עדי ראייה סיפרו אז שחתנו הצעיר של אדמו"ר הריי"צ אינו אוכל בחג הפסח, במשך כל החג, אלא כזיתי המצה שחייבים בהם (בליל הסדר ובסעודות שבת ויום טוב) ופירות בלבד.

זמן רב לפני חג הפסח החל הרבי  לדאוג לצורכי ליל הסדר. הבעיה העיקרית הייתה השגת מצה שמורה. חמיו, אדמו"ר הריי"צ, אף הוא דאג למצות בעבור חתנו. כבר בשעה שניצל מאירופה הכבושה ועשה דרכו לארצות הברית, שיגר מספינת דראטינגהאלם שהפליגה משוודיה מכתב לאחד העסקנים בירושלים. הוא ביקש מן העסקן שישלח מצה שמורה בדואר אוויר בעבורו ובעבור חתנו ובתו השוהים בפאריז. "בבקשה מיד בקבלת מכתבי זה לשלוח לי… מצה שמורה (מובן מהודרת על כל ההדורים) אפוי'… עשרה פונט ישלח ע"י לופט פאסט לפאריז לחתני הרמ"מ שליט"א".

במקביל, שיגר הרמ"ש בקשה לחסיד רבי מרדכי חפץ הי"ד – מגדולי חסידי חב"ד ששהה אז בריגא, שיואיל לשלוח לו מצות. הלה נענה ברצון לבקשה זו, והוא אף סיפר על כך לרבי הריי"צ באיגרת ששיגר לו: "קבלתי מכתב מחתנא דבי נשיאה שליט"א מפאריז ומבקש שאשלח להם שמורה ואפינו בדאנקרע ואי"ה מחר אשלח להם ע"י לופט פאסט…"

תקופה קצרה לאחר מכן נותקה הדרך האווירית מריגא, אך רבי מרדכי עוד הספיק לשלוח שלושה ק"ג מצות לחתן הרבי, ואף דיווח על כך לרבי הריי"צ: "שלחתי לבתו וחתנו כ"ק לפאריז שלושה ק”ג מצה שמורה ותודה לה' אשר שלחתי טרם שנפסק הדרך האוירי מפה לפאריז".

לא ידוע בדיוק מה עלה בגורלם של המשלוחים. מי מהם הגיע אל שולחן חתן המלך בפאריז.

בשנה הבאה, פסח תש"א, המצב היה קשה יותר, שכן המלחמה כבר הייתה בעיצומה, והרבי והרבנית נדדו ממקום למקום. כעבור שנים רבות סיפרה הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה, כי "בחורף תש"א לא הייתה שום אפשרות לשלוח אלינו מצה שמורה".

אחד היהודים שהיו מקורבים לרבי באותה התקופה, היה ר' יעקב רוטשילד, שזוכר כי תקופה ארוכה לפני פסח, כבר התחיל הרבי להתעניין על מקום מתאים לאפיית מצות. אחרי חיפושים ממושכים נמצא גוי בשם רולנד שהסכים להעמיד לרשותם את התנור שהיה לו. התכנית הייתה להכשיר את התנור ולאפות שם מצות מקמח שהרבי, אז חתנא דבי נשיאה, אמור היה לקבל.

בסופו של דבר הגיעו המצות משווייץ. וכך סיפרה הרבנית ע"ה:

"אחד ממכריו של בעלי, מר בעזבאראדקא, התמחה בתעשיית מראות, ובשנות המלחמה הוא עסק ביצירת מראות עבור צוללות הציר הצרפתי, וקיבל לשם כך אישור מיוחד לנסוע לשוויץ לימים אחדים. בעלי ליווהו לתחנה וביקשו להשיג עבורו בשוויץ מצה שמורה, והלה קיים זאת ברצון".

הרבנית אף הוסיפה כי "לפני שנפרדו בתחנה, הבחין בעזבאראדקא שבעלי עומד מאוד מאוד מהורהר, והוא שאל אותו לפשר הדבר. ענה לו בעלי: 'אני פשוט מהרהר איפה אפשר להשיג חריין לליל הסדר'…"

בפי חסידים מהלכת שמועה כי הרבי סיכם עם אחד ממכריו, שאם הלה ישיג מצות לפסח – יחלקו ביניהם. הלה פחד לסכם על כך, והרבי שאל אותו: "ומה יהיה אם בסופו של דבר אני אקבל ואתה לא?!…" אך הלה התעקש בדעתו ולא רצה להתחייב.

בסופו של דבר השיג הרבי חבילת מצות, ומיד הלך לאותו יהודי ומסר לו מחצית הכמות שקיבל…"

באותה השנה הסתכן הרבי ויצא למסע שהיה כרוך בנסיעה ארוכה ומסוכנת ברכבל מתוח על הרים גבוהים כדי להשיג בצל לקערת ה'סדר'.

('ימי מלך')